הרבה לפני שהמילה בידוד הפכה למציאות עכשווית מבאסת, גיא גפן בחר בה מיוזמתו. הוא החליט לגור ביער בלפלנד לגמרי לבד. היצור היחיד שחולק עימו את יומו היא אוזן, הכלבה שלו.
לגור בלפלנד
גפן גר כבר כשנתיים בקימהסלקה, הסמוכה לשמורת פוהא-לואוסטו (Pyhä-Luosto), שכונה קטנה בצפון לפלנד שמוקפת בשמורת טבע. "רוב האנשים שנראה כאילו הם גרים פה זה לא הבית הקבוע שלהם, הם כאן רק בחגים ובחופשות. השכונה הזו היא אחת הרשויות המקומיות הקטנות בלפלנד.
"זה כמו מושב ממש מבודד", מסביר גפן, וכשהוא אומר "מבודד" הוא מתכוון למקום כזה שבו אין מכולת, אין בית ספר, בשביל קניות בסופר צריך לנסוע קרוב לשעה ועבור סידורים בירוקרטיים שעתיים או יותר. לפחות אין פקקים.
גפן נולד בחיפה, הכי רחוק מהאוויר הנקי של מרחבי לפלנד. לדבריו, הוא ניסה למצוא את עצמו בביו-פיזיקה ואקולוגיה, אבל תמיד הרגיש שבסופו של דבר, מה שהוא באמת רוצה לעשות חייב להיות קשור איכשהו בטבע. כיום הוא צלם טבע ומדריך טיולים. "הגעתי לראשונה ללפלנד למסע ספונטני כדי לראות את הזוהר הצפוני. לא הצלחתי לראות אותו, אבל התאהבתי בטבע, באוויר הטוב, בחושך בלילה ובמרחבים, ומבחינתי זה היה בלתי נמנע לעבור לפה. כאן יש לי חופש מוחלט לחוות דברים שאם הייתי מתגורר בארץ ורוצה לחוות אותם, הייתי נאלץ לחסוך כסף אליהם ולהתכונן כל הזמן לטיול הבא. יש לי אפשרות לחיות את החלום עד הסוף ולעסוק בו. זו תחושה של חופש ועצמאות שאני מאוד שמח שהגעתי אליה".
הבית שלו מותאם לחיים בקור. מדובר בבקתה שעשויה בעיקר מעץ. בפנים יש אח, חימום רצפה ומה שישראלים רבים יתפסו כפינוק מיוחד – סאונה. "זו זכות חיים בסיסית כאן בלפלנד", צוחק גפן.
זה אולי נשמע כמו חלום, אבל תנאי המחיה בחורף רחוקים מלהיות קלים. "הדבר הראשון שאני עושה כשאני קם בבוקר זה לפנות שלג מכביש הגישה ומהחניה", הוא מסביר.
סדר היום שלו מתחיל בסיבוב לאוזן הכלבה ("אני משחרר אותה שתרוץ בשלג"), וממשיך לעבודה (עריכת תמונות, יצירת קשר עם לקוחות ואיסוף אנשים מהמלונות להדרכה). בימים שבהם הוא לא עובד הוא יוצא לטייל ולצלם.
יש מקום שאהוב עליך במיוחד?
"יש מסלול של 4 קילומטר שיוצא מהבית שלי לשמורה עם אגם באמצע. יש שם גם בקתה פתוחה לציבור שרשות הטבע והגנים דואגת לתחזק. אפשר לישון שם ולראות שמיים מפוצצים כוכבים".
מחוץ לבית ממתינים לו שבילי הליכה רבים, כמה מסלולי סקי, קרוס-קאנטרי ולא מעט בעלי חיים. "אפשר לראות איילים, שועלים, עופות יער וכל מיני ציפורים שמגיעות לקראת האביב", הוא מפרט בסיפוק.
דבר נוסף שגפן רואה ממש מביתו הוא הזוהר הצפוני, וליופי הזה הוא לא מצליח להתרגל: "זה לא מובן מאליו, וזה לא מפסיק להפתיע אותי", הוא אומר, "אני עדיין מתלהב כמו בפעמים הראשונות".
יש גם קשיים?
"בוודאי. קודם כל המרחקים הם אדירים והנסיעות קשות. אני מבלה 14-8 שעות בדרכים, בנסיעות שתכליתן מרדפים אחרי הזוהר הצפוני וצילומי נוף. בנוסף, נאלצתי ללמוד אט-אט איך להתנהל עם תחזוקת הבית ועם הציוד שאני משתמש בו ביומיום. אם אתה לא יודע איך להתנהל עם הציוד, הוא נהרס. במקרה הטוב אתה משלם על ציוד חדש; במקרה הרע אתה משלם בכוויות קור. הכי מורכב זה עניין תחזוקת הרכב".
תסביר.
"כל נסיעה כאן מתוכננת בקפידה. צריך לדאוג לחימום המנוע לפחות חצי שעה לפני שיוצאים לדרך. אם מתניעים את הרכב כשהוא קר, הוא עלול להיתקע ואז צריך לקרוא לחילוץ, והלך לך היום כי אין כאן אוטובוסים. זה כבר קרה לי כמה פעמים.
"לפעמים אתה מחנה ולא יכול לצאת בגלל השלג. גם זה כבר קרה לי. יחד עם זאת, שירות גרר זה אחד התחומים הכי מפותחים כאן, כי ברור לכולם שאם אנשים ייתקעו עם רכב במקום בעייתי, זה עלול מהר מאוד להידרדר לסכנת חיים. ליתר ביטחון יש לי ברכב תמיד בגדים אקסטרה ועצים, כך שאפשר לעשות מדורה אם צריך. לומדים מניסיון".
בארץ הוא לבש כותנה, אבל בלפלנד בגד שתופס לחות הוא בכלל לא על הפרק. גפן הבין את זה מהר מאוד, והחליף את כל המלתחה שלו לביגוד תרמי, פליז ופוך. "אפילו הזמנתי מקנדה נעליים מיוחדות למינוס 100 מעלות, כי כשאתה עומד במקום ומצלם הסוליה ממש מתקררת, ואין הרבה נעליים שעומדות בזה".
כמה קר באמת?
"הכי קר שאני זוכר זה שהיה פה זה מינוס 43, אבל הרבה פעמים היה מינוס 38-35".
פסיכי.
"אני אוהב זה, זה אומר שאין עננים ושיש סיכוי טוב לראות זוהר, או לפחות לראות ולצלם כוכבים. חוץ מזה, הקור הרבה יותר נעים כשהוא יבש מאשר כשהוא לח ורטוב. לאחרונה ביקר אצלי חבר לסדנת צילום, וצחקנו על זה שהסדנה הקודמת שנפגשנו בה הייתה בתמנע בהפרש של 70 מעלות, בין מינוס 30 כאן לפלוס 40 שהיה שם".
מה עושים כשזקוקים לרופא?
"יש בבית ערכות עזרה ראשונה ומטפי כיבוי, ודברים שבבית בישראל בדרך כלל אין. אם באמת מדובר במצב חירום אז יש שירות של רופאים שמגיעים במסוק, וגם אז אני מניח שייקח להם זמן להגיע. זה חלק מהסיכון בלחיות פה".
מה קורה אם בא לך להתפנק, לצאת למסעדה, לבית קפה או לפאב?
"אפשר לנסוע לעיר, אבל בילוי כזה הופך להיות לא חלק מהחיים שלך. כלומר, אתה לא צריך פינוק. אתה דואג לעצמך, נערך מראש, ממלא את המקפיא ומכין דברים לבד. צחקתי כשוולט הגיעו לרובניימי (בירת לפלנד, כשעתיים נסיעה מהשכונה שבה גר גפן). מפרסמים אותם גם כאן, אבל אני יודע שאין סיכוי שהם באמת יגיעו. לא צריך להיות כל הזמן סביב האפשרות שהכול זמין, נגיש ומיידי. יש משהו מאוד יפה בלחיות ככה".
וכשאתה רוצה לפגוש אנשים? איך מכירים אנשים?
"יש דרכים להכיר אנשים, הרבה פונים אליי דרך הרשתות החברתיות וקאוצ'-סרפינג. אני גם חבר בקבוצת "נוודים דיגיטליים ישראל", ודרכה מגיעים אליי אנשים להתארח ולעבוד. עצם העובדה שיש כאן פחות צפיפות ופחות אנשים גורמת לזה שהמפגשים הם יותר איכותיים ומשמעותיים, כי מבלים יותר זמן ביחד ואין הסחות דעת מסביב".
יש פעמים שאתה מרגיש ממש לבד?
"אני חווה בדידות פה ושם, אבל אני מסור לעשייה שלי ומאוד חי אותה. הרגשתי יותר בודד בארץ, כשהייתי מוקף בחברים ובמשפחה, כי לא הייתי בסביבה שרציתי וכי לא עשיתי את מה שבאמת רציתי לעשות".
יש געגועים? יש משהו שחסר לך?
"אני מתגעגע לשמש, להליכה עם כפכפים בחוץ יותר מדקה, למרות שלפעמים אחרי הסאונה אני יוצא יחף לשלג. אני מתגעגע לים מלוח ולישיבה על החול. יש בנורווגיה חופים, אבל זה לא כמו החופים בארץ. וכמובן, אני מתגעגע למשפחה. מבחינת אוכל וכאלה לא חסר לי שום דבר. אלו דברים שאתה חושב עליהם בהתחלה, אבל הם זניחים לעומת בניית חיים במקום שאתה מרגיש שהוא המקום שלך".
היית מוכן לגור במגדל בתל אביב?
"גרתי כמה חודשים ברמת גן במגדל. אני אוהב לחוות עיר, אבל מעדיף להיות בכפר. אני מרגיש שהצפיפות מלחיצה אותי ולא בריאה לי, אז מבחינתי מספיק לבוא לבקר".
