בתחילת המילניום סנטה תרזה עוד היה כפר דייגים קטן בחצי האי ניקויה שבמערב קוסטה ריקה. למעשה, גם היום הוא עדיין קטן, אבל קצת שונה. העיקר עכשיו הם הגלים, ולא הדגים.
מבודדים בעולם:
נסיעה מקצה לקצה נמשכת 15 דקות, העיר הגדולה הקרובה נמצאת במרחק של שש שעות נסיעה בג'ונגלים של מרכז אמריקה, ומהצד השני ישנם חופים - מה שהופך אותו למקום מבודד, כמעט נשכח.
החיים בכפר קטן בקוסטה ריקה
החופים הם אלה שמשכו את המהגרים. סנטה תרזה יושב על רצועת חוף הנחשבת מתאימה במיוחד לגלישת גלים. בהתחלה הגיעו גולשים מצפון אמריקה, אבל בהמשך מכל העולם - וכמובן, גם מישראל. והכפר, שבעבר התבסס על חקלאות, התחיל לשנות את אופיו. כיום גרים בסנטה תרזה באורח קבע פחות מאלף תושבים, מתוכם קצת פחות ממאתיים ישראלים.
"כמי שאוהבת את הים מגיל צעיר, שמעתי על סנטה תרזה עוד לפני הצבא", מספרת מור דואניס, בת 33, שגולשת מגיל 15. "תמיד היה לי חלום לבוא לפה. חברים שגלשו שם חזרו מבסוטים על החיים, ותמיד ידעתי שגם אני אגיע לשם לגלוש. אחרי הצבא באמת הגעתי, ונשארתי כי התאהבתי. כשמתחילים לגלוש זה משנה את כל העולם". בהמשך גם הכירה מישהו, התחתנה - והתגרשה. "חוץ מזה יש לי ילד, מוגלי קטן, בן חמש".
בהתחלה היא מילצרה, אבל די מהר קנתה מצלמה והתחילה לצלם את הגולשים וגם את הפיתוח של המקום, בעיקר נדל"ן. "אני מצלמת ועורכת ונהנית מזה מאוד, אבל לפני העבודה יש פה את הטבע", היא מדגישה.
"הג'ונגל פה הוא כל כך פראי ומיוחד", היא מספרת. "כשאני קמה בבוקר יש לי נוף של הרים ושל הג'ונגל. בדרך כלל יש פה קופים, זה הדבר הכי יפה שיש, וזאת הסיבה שאני כאן. אתה נדהם מהג'ונגל. זה עושה לך משהו בלב שאי אפשר להרגיש אותו בעיר לדעתי. לא משנה מה תעשה, אם לא תצא לטבע בחיים לא תרגיש את המקורות שלך ככה. בעיר שוכחים את זה, עם מרוץ העכברים המטורף הזה, שבזכות הקורונה הוא עצר וזכיתם להרגיש מה שאנחנו מרגישים פה, שהזמן עוצר מלכת".
נדמה שהזמן באמת עוצר מלכת על החוף, או לפחות מתנהל בקצב אחר. Pura Vida קוראים לזה, מסבירה דואניס: "זו אימרה ידיעה בסנטה, זה אומר 'החיים הטהורים', מין חיבור לאני הפנימי, בלי הפרעות ורעשים. הים מרפא". ונראה שיש בזה משהו, כי חצי האי ניקויה נחשב לאחד מעשרת המקומות בעולם שהם Blue Zones - מקום המתאפיין בתוחלת חיים גבוהה ובריאות טובה בגיל מאוחר.
"סנטה מאוד דומה למושב, כולם מכירים את כולם, תמיד מחייכים אחד לשני כשנפגשים. יש כביש אחד, אז יש אווירה חמימה ונעימה".
אתם קהילה משמעותית בתוך הכפר? איך הקשר שלכם עם המקומיים?
"כולם מעורבבים. עובדים יחד, גולשים יחד, אוכלים יחד. יש לי מלא חברים וחברות מקומיים. הם אנשים נדירים, אנשים שמעריכים ואומרים תודה על כל מה שיש. יודעים להסתפק במועט. זן נדיר".
ומבחינת המגורים, התשתיות?
"בהתחלה הנדל"ן היה ממש זול, אבל בשלוש השנים האחרונות המקום מתפתח וגדל במהירות. האמת שהפיתוח פחות מעניין אותי, זה לא שינה לי אז וגם לא כל כך היום. הגלישה בים מבחינתי זה העיקר. הכביש היחיד בכפר הוא לא ממש כביש, כל שנה סוללים משהו שנשטף עם הגשמים. פעם לכולם היו רק בארות מים, בשנה שעברה העירייה העבירה צינור מים שכולם יכולים להתחבר אליו. אני עדיין מחוברת לבאר שלי".
מה עוד יש ומה אין?
"בעונת התיירות יש מלא אנשים, מסיבות חוף ופעילות הומה. אבל גם כשיש תיירים תמיד יש לך את הפינות השקטות שלך, כי הטבע הוא כל כך עצום. מספיק שאת עולה לאיזה הר או הולכת לים. יש מסגרות חינוך, יש גם בתי ספר פרטיים. יחסית לכפר קטן יש פה פעילות יפה".
ומה עם יוקר המחיה? "קוסטה ריקה בכלל לא זולה", אומרת דואניס, "למען האמת היא יקרה כמעט כמו ישראל. בית ספר פרטי עולה 300 דולר לחודש. יש סופרים עם יבוא חוץ, ובעיקר יש מסעדות ברמה ממש גבוהה. אם צריך קצת מעבר אפשר לנסוע 20 דקות לעיירה הקרובה, שם יש קופת חולים, דואר, עירייה, בית משפט קטן ובנק.
"אין רשתות אופנה או רשתות גדולות אחרות. בשביל סידורים גדולים, קניון, בית חולים וכולי צריך לנסוע עד לסן חוזה. רבים עושים את זה בטיסה פנימית. זה משהו שעושים פעם בתקופה, או שכשמטיילים עושים את הקניות על הדרך".
ואם קורה משהו שמצריך בית חולים?
"אם קורה משהו קריטי אפשר לעלות על הליקופטר לסן חוזה, אבל בעיקרון לא קורה כלום, ואם כן זה אנשים שעפים מהטרקטורונים, אנשים שלא נסעו בזהירות, בעיקר בעונת התיירות".
ויש דברים שחסרים לך?
"לא. הגעתי לפה בגיל 20 ואני רגילה לחיים האלה. אם תשאלי מישהו אחר, מאוד יכול להיות שהוא ייתן לך רשימה. בהתחלה היו חסרים לי הדברים שלי מהבית, אפילו תבלינים. אבל עם הזמן אתה לומד שיש פה כל כך הרבה שפע, מלא דברים שאין במדינות אחרות. אננס וקוקוסים ודברים כל כך טובים שלא חסר לך כלום. החיים קלים פה. לומדים לקחת את החיים ברגוע ולשים את הים והטבע לפני הכול. קמים בבוקר לים - מה בן אדם צריך יותר מזה? חלום".
