בגיל 29 לאוהד לוי מהרצליה היו שני תארים, אחד בראיית חשבון ואחד במשפטים, חיכתה לו התמחות במשרד נחשב ובסך הכול נדמה היה שהחיים זורמים לכיוון ברור - חוץ מהקול הקטן ששב וניקר במוחו: "האם זה באמת המסלול הנכון עבורי?"
"לפני כמה שנים טיילתי בחו"ל, ופגשתי אנשים שסיפרו לי שחציית האוקיינוס האטלנטי זה משהו שנהוג לעשות בחודשים מסוימים", הוא מספר. "אני זוכר שישר נפקחו לי העיניים והבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות. לא יודע איך, לא יודע מתי, אבל על זה אני לא מתכוון לוותר".
החלום נשאר במגירה לכמה שנים עד שהתפרץ בעקשנות החוצה. חודש לפני שלוי אמור היה להתחיל את "החיים של הגדולים", כפי שהוא מגדיר את זה, הוא התקשר למשרד שבו התכוון להתמחות, ביטל את ההתמחות וקנה כרטיס טיסה לכיוון אחד.
"השלב הכי קשה בקבלת ההחלטה היה המחשבה של מה יגידו עליי, מה המשפחה תחשוב. האם יתפסו אותי כמישהו שוויתר עוד לפני שהוא ניסה? כי הרי לטייל זה קל. לבנות קריירה, לעומת זאת, זה אתגר לא פשוט".
אז איך הגיבו?
"היו שאמרו 'כל הכבוד'. אחרים אמרו: 'תשמע, אתה מטורף. מה אתה מתכוון לעשות עם פרנסה? מה עם חיי משפחה?'. אבא שלי עורך דין, וברגע שהודעתי לו שאני לא הולך לעבוד כעורך דין הוא כעס. אני מבין אותו. הבן שלך כבר היה במסלול מסוים שדומה למסלול שלך ואז פתאום הודיע שהוא לא ממשיך, זאת חתיכת כאפה. הוא אמר לי 'תקשיב. בסופו של דבר אלה החיים שלך. אני לא אגיד לך לעשות משהו בניגוד לרצון שלך, אבל אני חושב שזו החלטה לא נבונה'. לא היה קל לשמוע את זה".
אחרי הקשיים מבית הגיעו גם הקשיים הקשורים בהפלגה עצמה - בראש ובראשונה העובדה שללוי לא היה שום ניסיון בהפלגות, לא קורס סקיפרים ולא שירות בחיל הים, והוא גילה שלקפוץ ישר למים העמוקים, בטח בתקציב של תרמילאי, זה לא פשוט.
הישראלי שחצה את האוקיינוס
"הגעתי לספרד, התחלתי להיכנס למרינות, לגשת אל קפטנים שיושבים לקפה בבוקר על הסירות ולבקש מהם להצטרף לצוות", הוא מספר.
מה אמרת להם? הרי אין לך ניסיון.
"אמרתי להם 'היי אני אוהד מישראל. אני מעוניין להצטרף להפלגה לאיים הקנריים (זו התחנה שכולם עוברים בה בחציית האוקיינוס - ט"ש)'. לא חייבים ניסיון בשביל להיות חלק מצוות של ספינה. טכנית הקפטנים יכולים לעשות את ההפלגה גם לבד, אבל הם מחפשים עוד אנשים שיעזרו בניקיונות, בבישולים וכמובן, בשביל החברה על הסיפון. מה שכן, כשאתה לחלוטין חסר ניסיון אז באמת יש סיכוי קלוש שייקחו אותך. עבדתי עם היגיון סטטיסטי, הרבה ניסיונות קלושים - אחד מהם יפגע. ואני הייתי צריך רק את האחד הזה".
חודש וחצי של חיפושים לא העלו דבר בחכתו של לוי. "הייתי מיואש. אני ממש זוכר את עצמי אומר 'למה אתה צריך את החלום הזה? אולי זה לא החלום הנכון בשבילך?".
בסופו של דבר, אחרי מאתיים בקשות להפלגה, הגיעה התשובה המיוחלת מקפטן הולנדי בשם אדי - "בוא ניפגש". הם סיכמו על הפלגה קצרה יחד עד לקנריים ושם, אם במהלך הדייט הקצר הזה הם ימצאו חן זה בעיני זה, הוא ימשיך איתו להפלגה ארוכה - 17 יום מכף ורדה שבמערב אפריקה עד לסורינאם הנמצאת בדרום אמריקה. "פגשתי בן אדם שמהשנייה הראשונה אתה קולט שהוא מיוחד, איש נעים ומקצועי על הסירה".
ההפלגה הזו עולה כסף?
"בגדול כן. בעבר זה משהו שהיו עושים בצורה של טרמפ. כיום הביקוש לזה עלה מצד מטיילים, אז קפטנים מבקשים תשלום כדי שתצטרף אליהם לצוות. מין תעודת ביטוח".
היו לך חששות מההפלגה? בכל זאת, זו הפלגה ראשונה שלך.
"היו דברים שהדאיגו אותי, ובעיקר הדאיגו את המשפחה. נגיד, אם פתאום יבוא איזה גל ענקי ויהפוך את הסירה... הדברים האלה עוברים לך בראש. לא ידעתי איך אתמודד מחלת ים, ולא ידעתי אם אני אהנה מכל ההפלגה הזו בתכלס".
הסירה עצמה הייתה בעצם יאכטה קטנה שעליה גר הקפטן אדי באורח קבע. בחדר אחד ישנו הנשים, בחדר השני ישנו הגברים, ואילו אדי הקפטן ישן בסלון ששימש גם מטבח. בסך הכול חמישה אנשי צוות. אין קליטה סלולרית, והחשמל מגיע משני לוחות סולאריים. בימים עם הרבה עננים בשמיים לא היה כמעט חשמל.
"לסירה קראו אנני", נזכר לוי בחיבה, "היא הייתה בחורה עם הרבה חן, והקפטן לימד אותנו שצריך להתייחס אליה בכבוד כי החיים שלנו היו תלויים בה. למישהו מהצד זה נשמע מצחיק אבל באמת דיברנו אליה, החמאנו לה ואפילו קצת פלרטטנו איתה. היא אהבה את זה".
אז איך מתכוננים להפלגה ארוכה בלב ים עם אנשים שאתה לא מכיר? "מבחינה אישית, כל אחד מהמשתתפים צריך להכין את עצמו מנטלית לצאת עכשיו למשהו שהוא בחיים לא עשה", מסביר לוי. "לאף אחד מאנשי הצוות לא היה ניסיון בהפלגות ארוכות. מבחינה לוגיסטית יש לוודא שהסירה תקינה, כולל כל החלקים הרזרביים, ואז מתחילים בהצטיידות: מכלי מים, דלק (כי יש גם מנוע על אף ששטנו על סירת מפרש) ומלא אוכל".
ואם באוכל עסקינן, אז באחד הימים בישר הקפטן לצוות שעל אף שהם טרחו להעמיס ערימות של מזון על הספינה בטרם יצאו לדרך, יש מצב שהאוכל ייגמר לפני ההגעה ליבשת. כתוצאה מכך, כולם נאלצו לאכול פחות. עד כמה זה היה נורא? ובכן, זה לא היה, כי אולי האוכל היה חסר אבל מלאי הבירות דווקא היה מלא. "מבחינת הבירות היינו בסדר כל ההפלגה", הוא נזכר, "קנינו מאה ומשהו בירות לפני שיצאנו. לכל אחד מאיתנו הייתה לפחות בירה אחת לכל יום עד היום האחרון".
אם אין לחם תשתו בירה?
"זאת באמת הייתה ההנחה שלנו שם".
אחרי ההתרגשות הראשונה של היציאה מכף ורדה ותחילת המסע התחילו אוהד ושאר חברי הצוות להתרגל לחיים על הגלים. "הלו"ז הוא שאין לו"ז, וזה אולי החלק הכי כיפי. יש משימות יומיות שחוזרות על עצמן, כמו בישול וניקיון, ולאט-לאט אתה רוכש עוד מיומנות שיכולות לבוא לטובת הסירה, כמו להיות על ההגה, לפרוש את המפרש או לדוג. חוץ מזה, ברגע שאתה מבחין במשהו שהוא לא תקין או רופף אתה חייב ישר לסדר אותו, כי אין לך עכשיו טכנאים, וברגע שאתה בלב ים כל תקלה קטנה יכולה מהר מאוד להפוך לתקלה גדולה".
בלי ווייפיי, חוץ מלסתום חורים ולדוג, מה עושים כל היום בלב הים?
"אחד האתגרים הכי קשים על הסירה זה לדעת להתמודד עם מלא זמן פנוי. הבאתי איתי קורא אלקטרוני שהיו בו מלא ספרים, והבאתי רמקולים אז ניגנו מלא מוזיקה, בעיקר רגאיי. הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך יושב על הסירה ובוהה בגלים. אני חושב שכיום עם הטלפונים וכל הטכנולוגיה, המוח שלנו לא רגיל להיות לא מוסח במשך כל כך הרבה זמן. בתחילת המסע אמרתי לאדי: 'חיכיתי הרבה זמן שיהיה לי מוח נקי, בלי הטרדות ובלי שיחות עם אנשים ובלי עדכוני חדשות', והוא אמר לי 'תשמע, זה אחלה דבר אבל לפעמים גם יותר מדי זמן לחשוב זה לא הכי בריא, כי אז המוח שלך מתחיל לנדוד לכל מיני מקומות'.
"כן הקפדנו על נוהל אחד קבוע: כל יום ב-17:00 יושבים בחוץ כל הצוות, מוזיקה, צ'יל ושקיעה. זה היה אחד הדברים שבאמת שמרו על כולנו באווירה טובה וחברית. באחד הימים, בזמן שאנחנו יושבים ומסתכלים על השקיעה, ראינו פתאום כמה דולפינים שמגיחים מהמים. חוויתי שם חוויה חוץ-גופית".
אז איך הנוף לאורך ההפלגה?
"ביום של העזיבה וביום של השיבה ליבשה אתה רואה קצת ציביליזציה. במהלך ההפלגה אתה לא רואה כלום במשך ימים שלמים. זה רק אתה והים, ואתה מבין כמה אתה קטן ביחס לעולם. הנוף הכי יפה בעיניי היה בלילה, כי אין שום דבר שיפריע לאור הכוכבים והירח, וכל הזמן הזה הסירה טסה, חותכת את הגלים באלגנטיות ובצדדים של הגלים שנחתכים יש מה שנקרא פלורייזינג, ניצוצות ירוקים מהמים בלילה. אתה רואה את הים זוהר בירוק, מיליון כוכבים בשמים, הירח כתום ואתה אומר לעצמך 'וואו, מה אני חווה פה? זה משוגע'".
מהם הקשיים על הסירה?
"הקושי הראשון הוא ללא ספק תשישות פיזית מסוימת בגלל הטלטולים. גלים גבוהים זה משהו שיש בשפע ממנו בלב האוקיינוס. זה לא משהו שמסכן את הסירה, אבל זה משפיע לך על הגוף, כשאתה מטולטל קשה לך לעשות דברים אחרים במקביל. להכין קפה בבוקר יכול לקחת 25 דקות כי הקפה נשפך על הרצפה שוב ושוב. גם השינה בלילה לא מדהימה כי הסירה כל הזמן מיטלטלת, ואתה שומע את המים מתנפצים על התחתית של הסירה.
"קושי שני הוא כמובן הקושי האנושי. דברים קטנים שיכולים להפריע לך אצל בן אדם מתקבלים בהבנה ביום-יומיים הראשונים, אבל אחרי שבוע הם יכולים להפוך מעניין קטן לאישיו. אפשר להסתכל על זה כמו על 'האח הגדול' - איך חבורה של חמישה אנשים שלא מכירים זה את זה הולכים להתנהג זה לזה בחלל קטן למשך זמן. ביום העשירי הגעתי למשבר. הרגשתי שהגוף שלי והראש שלי הגיעו לאיזושהי נקודה של איבוד שפיות. מיד אמרתי לעצמי, 'אוהד, אתה בסיטואציה טובה עם אחלה אנשים, תתאפס על עצמך ותחזור להיות בן אדם שמח'".
מה התחושה כשאתה רואה את היבשה?
"אקסטזה לא נורמלית, הבנה שהדבר המטורף הזה שעכשיו עברנו מגיע לקיצו, ועם כמה שרציתי להגיע כבר ליבשה ולדרוך על קרקע שלא זזה, זה היה באסה".
שאלת השאלות, תחזור להתמחות שלך?
"כרגע לא. התחלתי משהו אחר שהרבה יותר מלהיב אותי. יש לי ולוג טיולים שאני מעלה בו סרטונים וגם מעביר הרצאות בזום. אני מאוד נהנה מזה".
כיום המשפחה מקבלת את דרך החיים החדשה?
"כן, לגמרי. הם רואים שאני מבסוט".
ביום מן הימים אתה רוצה סירה משלך?
"זה ללא ספק משהו שאני רואה את עצמי משיג. וכשתהיה לי סירה, ברור לי שאחד מחברי הצוות יהיה גם מישהו בלי ניסיון בשיט".
פורסם לראשונה: 11:06, 21.05.20
