דניאל וולפסון זוכרת עדיין את הרגע המדויק, לפני עשר שנים, על מיטת בית החולים המיושנת בסופיה, שבו החליטה להחליף את הבהייה בתקרה בטיפוס לצמרת. היא הגיעה לשם בעקבות נפילה קשה, מגובה חמישה מטרים, מרכבל, במהלך חופשת סקי עם חברים. הרופאים לא נתנו לה אז סיכוי לחזור וללכת. על טיפוס הרים לא היה בכלל מה לדבר. "התעוררתי מחוברת להמון צינורות", היא מספרת. "הסבירו לי ששברתי את עצם הירך ושהשתילו לי פלטינה. כאן", היא נוגעת בג'ינס הצמודים שהיא לובשת. "לכל אורך רגל ימין יש לי פלטינה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הצפי היה שוולפסון (43) תישאר מוגבלת לצמיתות. "הרופאים הבולגרים אמרו באופן חד־משמעי שעדיף לי לשכוח מהליכה, אבל לא האמנתי להם. חשבתי שהם פסימיים בכוונה, להכין אותי לעתיד הכי שחור כדי שאופתע אחר כך לטובה. מצד שני, לא האמנתי שבגיל כל כך צעיר הגעתי למצב כל כך קשה. אבל דווקא שם, בלילות הארוכים בלי שינה, גם בגלל הכאבים וגם בגלל החרדה, החלטתי לא לוותר ולא להיכנע".
וולפסון לא ויתרה ולא נכנעה. ביום שבת בבוקר היא התייצבה בנמל התעופה בן־גוריון עם תרמיל גב ושתי מזוודות עמוסות ציוד שנארזו בקפידה ונפרדה מהמשפחה ומבנה, אריאל. היעד: זכייה בתואר "הישראלית הראשונה שכבשה את פסגת האוורסט". מכאן המריאה לדובאי, תחנת הביניים בדרך להר הגבוה בעולם. "מנפילה – לפסגה", היא מכריזה בחיוך רחב, "נכון שזה נשמע כמו שם של סרט?"
את האהבה לשלג, היא מספרת, ספגה במוסקבה, עיר הולדתה. "אבא שלי נהרג בשירותו הצבאי, הוא היה קצין בכיר. לישראל עלינו כשהייתי בת עשר. הגענו לכאן עם סבתא זיכרונה לברכה, אמא ושלוש בנות. קלאסיקה של מהגרים. הקליטה בארץ הייתה הכל חוץ מפשוטה וקלה, מי חלם על סקי? אפילו לחרמון לא היה לנו כסף לנסוע".
לפני עשר שנים כבר הייתה מסודרת, כהגדרתה. "אמא חד־הורית, אבל עורכת דין. את התואר השני במשפטים עשיתי באוניברסיטת ברקלי, התמחיתי במשרד של איתן ארז, שעד היום אני קוראת לו 'מורי ורבי', ופתחתי משרד פרטי בתחום המסחרי. כשסוף־סוף עמדתי על הרגליים מבחינה כלכלית, החלטתי שהחיים הם לא רק עבודה ועבודה, צריך גם ליהנות, אפילו חובה ליהנות, וחיפשתי הזדמנויות לעשות סקי. ככה הצטרפתי לקבוצה של חברים שטסה לאתר בנסקו בבולגריה. הילדים שלהם היו פחות או יותר בגיל של אריאל, שהיה אז בן 11. מזג האוויר היה מצוין, השלג היה סבבה והכל היה נפלא. עד לנפילה".
דליה רביקוביץ' כתבה: "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה/ רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה".
"נדמה לי שאני מכירה את השיר הזה, דווקא כעולה חדשה אני מחוברת מאוד לארץ ולעברית, מבחינתי זו זכות גדולה להיות ישראלית והתאים הקטנים במזוודות שלי מפוצצים בדגלי המדינה, בכל הגדלים. כל מטפס שאפגוש על האוורסט יקבל ממני סיכת כחול־לבן לחולצה, וכשאגיע לפסגה סוף־סוף אתקע בה דגל ענקי. אבל נראה לי שליפול מרכבל זה הרבה יותר מורכב מנפילה ממטוס".
באיזה מובן?
"ליפול ממטוס זה למות, זה לגמור. ליפול מרכבל זה להתחיל סיוט ארוך שאין לך מושג מה יהיה בסופו. כל החיים שלי השתנו בעקבות התאונה הטיפשית הזו. ישבתי ברכבל פתוח, בדרך למעלה, זה שישב לצידי הרים את מוט הגלישה שלו, חשבתי שהוא רוצה להוציא משהו שנכנס לו לנעל, אז נטיתי קצת לצד כדי לא להפריע – והתעוררתי בבית חולים בסופיה".
החברים בקבוצה שמרו על אריאל, והיא נשארה לבד, בבית החולים. "ידעתי שהוא בידיים טובות ושאני לא צריכה לדאוג לו, אז שכבתי במיטה, עם העיניים בתקרה, והתרכזתי בדאגה לעצמי. סבלתי מכאבים לא נורמליים וגם מבדידות לא נורמלית. לא ידעתי בכלל אם הניתוח הצליח, בית החולים בסופיה לא היה הכי מודרני, בלשון עדינה. אז בהתחלה לא פיתחתי ציפיות מוגזמות ולא חשבתי על ריצה או על פעילות ספורטיבית אחרת, רק ללכת מהבית עד לרכב. לא להיות נכה ומוגבלת".
אבל במהלך השבוע הארוך בבית החולים בסופיה, היא כבר סימנה לעצמה מטרה. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו מעבר ליכולות שלי. אמרתי לעצמי, 'אני אראה לכולם, אני עוד אטפס לפסגת האוורסט'. זה היה הזוי, על גבול הלא־שפוי. לפני עשר שנים לא ידעתי שום דבר על טיפוס, חוץ מזה שהאוורסט הוא ההר הכי גבוה בעולם".
וולפסון לא פיתחה עד אז קשר מיוחד או עניין מיוחד בפסגה המפורסמת. "כל מה שזכרתי עליו היה חלק מההשכלה הכללית. 8,848 מ', ההר הגבוה בעולם. לא ידעתי מה המשמעות שלו ומה הוא מסמל עבור מטפסים מקצועיים. אבל מהרגע שאמרתי לעצמי 'את תגיעי לפסגת האוורסט' זה נתקע בי חזק ולא עזב. אחרי שבוע בבולגריה חזרתי ארצה בטיסה מיוחדת של אל על, עם פרמדיק ואמבולנס שחיכה לי בבן־גוריון ולקח אותי ישר לתל השומר. הרופאים בשיקום היו קצת יותר אופטימיים. זה אמר לי, 'תוכלי ללכת רק עם מקל' וזה אמר, 'תמיד תהיה לך צליעה'. במשך שמונה חודשים של אימוני פיזיותרפיה יומיומיים ההבטחות האלה נכנסו לי לראש דרך אוזן אחת ויצאו דרך האוזן השנייה. בכל פעם שאמרו לי 'לא' אמרתי לעצמי 'כן'. אני יודעת להיות עקשנית, זה חלק מהחינוך הרוסי".
יש לך אחוזי נכות מהתאונה?
"לא, מעולם לא רציתי לתבוע או לבקש. למה לבזבז אנרגיה? שיננתי לעצמי, 'נכה אני לא אהיה, ואני אצליח להתגבר ולהתקדם גם עם פלטינה ברגל ימין'. שנה אחרי התאונה שמעתי ברדיו על מרתון נייקי לכל הרמות, והחלטתי להירשם. באתי בגישה של 'אין לי מה להפסיד'. הצטרפתי למרוץ המתחילים, של עשרה ק"מ. בקילומטר הראשון רק הלכתי, לא רצתי, התקדמתי לאט־לאט ולא הסתכלתי על כל אלה שהשיגו אותי. עשיתי את המסלול בקצב שלי, בשעה וחצי, בלי להתחרות באף אחד. העובדה שהגעתי לסוף המסלול הייתה עבורי ניצחון, סוג של פרס".
ועם האוכל בא התיאבון?
"בדיוק ככה. ראיתי שלמרות הפציעה והפלטינה אני מסוגלת, אז למה לא? התאמנתי בריצה, אופניים ושחייה, השתתפתי במרתונים, עשיתי את האיירון מן, וכחלק מההווי של הספורטאים שמעתי על טיפוס הרים והחלטתי לנסות. בעשר השנים האחרונות טיפסתי על עשרות הרים בכל רחבי הגלובוס. אררט, איילנד פיק, מון בלאן, אקונקגווה, אלברוס, קילימנג'רו, קזבק, קוטופקסי, צ'ימבורסו, איליניסה נורטה, רוקו פיצ'ינצ'ה, וויטני, צ'אסטה ועוד־ועוד. הרשימה ארוכה. פעם מישהו אמר לי, 'את עומדת בפסגה כמה דקות ואז באה הרוח ומכסה את עקבותייך', ומבחינה מסוימת זה נכון. כל טיפוס מתחיל בחודשים של הכנה, שבועות של המתנה, אימונים מפרכים, זיעה, שרירים מתוחים. שווה להשקיע את כל זה כדי לעמוד כמה דקות על הפסגה?"
את שואלת אותי?
"התשובה שלי היא כן, זה שווה את המאמץ. ההרים מאפשרים לי להתחבר לפשטות, להבין מה עיקר ומה שולי בחיים שלי. התובנות האלה ממשיכות ללוות אותי בשגרת היומיום, עד לפעם הבאה שאשלח לכל הקליינטים שלי את ההודעה האהובה עליי: 'בחודשיים הקרובים לא אהיה זמינה'".
איך את מצליחה לתפקד כעורכת דין כשכמה פעמים בשנה את חותכת לתקופה לא קצרה?
"אני פשוט מחליטה ועושה. כשאני יוצאת לדרך אני ממשיכה לעבוד אונליין כל עוד זה אפשרי, אבל לכל דבר יש מחיר. גם לתחביב הזה, כי יש לי פחות לקוחות חדשים. מצד שני, גם לאנרגיה הטובה יש יתרון לא מבוטל. אחרי כל טיפוס אני חוזרת עם הרבה כוחות ומסתערת על העבודה. כשרוצים באמת – הכל מסתדר".
למרות ההספק המרשים, וולפסון טוענת שלא התמכרה לאוויר הפסגות. להפך. "הפסגה היא לא המטרה, לפחות לא שלי. לכל טיפוס יש סיפור אחר, אבל המכנה המשותף הוא לא 'איך לכבוש את ההר', אלא איך לתפור אותו בהיגיון ובשכל. זה לא מספיק להגיע לפסגה ולנעוץ בה דגל, צריך גם לדעת איך לרדת, הרי השאיפה היא לחזור הביתה בשלום. בחתיכה אחת. בעשר שנות הטיפוס שלי לא נפצעתי וגם לא הייתי בסכנת חיים, מפני שאני כל הזמן זוכרת שהאויב הכי גדול שלי הוא עצמי.
"בהר, שיקול הדעת שלך משתבש ולא פעם את עלולה לקבל החלטות לא נכונות. הקו שמפריד בין סיום היעד לבין סכנת חיים הוא דק מאוד. לכן אני אף פעם לא מטפסת לבד, רק בקבוצה שיש לה לידר. מדריך מקומי או מנהיג שנבחר על ידי הקבוצה. לא מזמן, בצ'ימבורסו באקוודור, המדריך המקומי קיבל הודעה על מפולת שלגים שמתקרבת והחליט לרדת מההר. אני התנגדתי מפני שרציתי להמשיך, אבל בהר אין מקום לאגו. אמרתי לעצמי, 'אין ברירה, ההר הזה ייאלץ לחכות לי, אני חייבת לציית'. ירדתי עם כולם, ורק כשצפיתי במפולת השלגים מלמטה, הבנתי כמה ההחלטה שלו הייתה אחראית ונכונה. אלה דברים שלומדים מניסיון אישי, תוך כדי תנועה. מי שמגיע להר עם אגו מנופח לא יגיע לפסגה ולא בטוח שישרוד יותר מטיפוס אחד".
מה החלק הכי קשה בטיפוס?
"יש הרבה קשיים. זה מתחיל בהתאקלמות לאזור ולתנאים. צריך כל הזמן להקשיב לגוף ולדאוג לו, כי כל דבר קטן עלול לשבש את המערכת. בתיקים שאני לוקחת יש כלי איפור, אבל את הלק אני מסירה מהציפורניים לפני ההמראה. אסור לטפס עם לק, כי אני חייבת לראות אם הציפורניים מכחילות מקור. כל מסע הוא שהות של חודשיים על ההר, עם אותם האנשים, בתנאים לא תנאים והרבה רגשות מתפרצים החוצה, גם אמירות פחות מנומסות שבנסיבות אחרות הייתי מצליחה לשמור בבטן או להדחיק.
האמוציות עובדות שעות נוספות. מישהו אומר או עושה משהו ומערכת היחסים שבתוך הקבוצה עלולה להתפוצץ. הקור, הרוחות, הצורך לצאת מהאוהל להשתין, לא פעם אני מקבלת את המחזור החודשי במהלך הטיפוס ויש לי כאבי בטן. גם הפחדים עושים את שלהם. ככל שעולים בגובה יש הזיות, געגועים לבית, לאוכל, לכל מה שהשארתי מאחור. כשאני יוצאת עם חבורה של אנשים טובים זה מתגמד. המסע קשוח, אבל כשעוברים אותו עם אנשים שנעים להיות בחברתם, הטיפוס הופך לקל יותר".
במהלך המסע נוצרים קשרי חברות בין המטפסים?
"הטיפוס ארוך וזו הסיבה שאני אוהבת אותו, כי יש לי הרבה זמן להיות עם המחשבות שלי ועם עצמי, אבל הקשיים גם מקרבים בין המטפסים. אני נהנית לשהות בחברת אנשים מאתגרים ולא שגרתיים".
היית רוצה בן זוג מטפס?
"הייתי רוצה למצוא פרטנר שיבין אותי ואולי גם ייצא איתי לטפס. השילוב הזה, בין שני אנשים מאתגרים, יכול ליצור חיבור מעניין".
שנת הקורונה, מתברר, לא השביתה את מטפסי ההרים. "היו כמה יעדים שלא הגעתי אליהם, אבל לא ישבתי בבית רגל על רגל. בנובמבר טסתי לאקוודור וטיפסתי על ארבעה הרי געש. לפני חודש הייתי במחנה אימונים בהר אלברוס ברוסיה, במינוס 30 מעלות. יחד עם חברי הקבוצה בניתי אוהל, חפרתי מערה, הפשרתי כדורי שלג על גזייה שצמודה אליי תמיד ובמים החמים בישלתי אוכל מקופסאות. זה לא פינוק ולא פיקניק. זו עבודה".
בין מחנות האימונים האלה בנתה וולפסון לו"ז מדויק למסעה הנוכחי. "יש חלון זמן שבו אפשר להעפיל לפסגת האוורסט", היא מסבירה. "זה קורה, בדרך כלל, מ־19 עד 25 במאי, אחרי התאקלמות של חודש וחצי בשטח. זה אומר שב־11 באפריל אני צריכה לנחות בקטמנדו, להמשיך לשדה התעופה לוקלה ומשם לנוע ברגל, עם הקבוצה, במשך עשרה ימים, עד לבייס קמפ שנמצא בגובה 5,400 מ', שם נמצא החמ"ל וממנו תופרים את ההר. עולים לקמפ 1 ויורדים, ממשיכים לקמפ 2 ויורדים וכך הלאה. רק אחרי ההתאקלמות והאימונים בוחרים ביום הכי מתאים. מבייס קמפ עולים לקמפ 1 וישנים שם, למחרת עולים לקמפ 2 וישנים שם, בלילה השלישי ישנים בקמפ 3, ורק אחרי שמתעוררים בקמפ 4 מתחילים את ההעפלה. זה מסע בן שישה שבועות, ארבעה שבועות הלוך ושבועיים חזור".
איזה ציוד את לוקחת איתך?
"נעליים מיוחדות של חברת מילט שמתאימות לגובה של מעל 8,000 מ'. הכי חמות שיש היום בשוק", היא פותחת את רוכסן המזוודה ומציגה אותן לראווה. "יש בהן הרבה שכבות".
כמו בבושקה.
"סוג של", היא צוחקת. "הן עלו לי הרבה. אני משלמת על הכל. תמיד מימנתי הכל מכיסי. אני עובדת קשה כדי להוציא את הכסף שלי על האתגרים האלה. רק בשבועיים האחרונים, אחרי שנודע שאני יוצאת לאוורסט כדי להיות הישראלית הראשונה על הפסגה, פנו אליי כמה חברות, בפעם הראשונה, והציעו לי מוצרים שלהם. מחברת ספונסר למשל קיבלתי אוכל טכני שמגיע בשקיות, ג'ל וחטיפים עם חלבונים ופחמימות, גם חברת פספורטקארד נתנה לי ביטוח מלא".
אלה, האחות הבכורה של וולפסון, מגיעה לשדה עם בעלה ושלושת בניה כדי להיפרד. "חסר לך שלא תצלצלי", היא מאיימת. "למה שלא אצלצל", עונה המטפסת, "קיבלתי ממגנוס טלפון לווייני, אין מצב שאני אעלם".
יאנה, אחותה התאומה, מתגוררת בשנים האחרונות בניו־יורק, "בעלה עובד בהיי־טק והם עשו רילוקיישן", היא מספרת, "אבל היא תעקוב אחריי בפייסבוק, מרחוק".
אמא שלה, לריסה, בוחנת במבט חושש את גבעת המזוודות. "לקחת הכל? לא שכחת כלום?" היא שואלת.
"אמא, אני כבר ילדה גדולה", אומרת וולפסון וניכר שהיא מתלבטת בין פרידה מרגשת שעלולה להוביל לדמעות, לבין פרידה זריזה וקצרה. רק לבנה אריאל (22), שחקן הוקי קרח שחי בבוסטון, היא נצמדת בחיבוק שאין לו סוף.
"אני כבר רגיל לפרידות מאמא שלי", הוא אומר. "כשהייתי קטן נסעתי איתה לכל מקום, גם ללימודים שלה בברקלי, שם התחלתי לשחק הוקי קרח. בשנים האחרונות, הקשר שלנו מתנהל בעיקר בשלט רחוק. אני לא דואג לה מפני שאני סומך עליה, ואני מקווה שבדרך לאוורסט היא תהיה חופשייה מדאגות. מגיע לה ליהנות".
"תבטיח לי שתשמור על עצמך טוב־טוב", היא מתקשה לנתק את זרועותיה שלופתות את צווארו. שלוש שעות לאחר מכן, בהגיעה לדובאי, וולפסון מסמסת לי תשובות שלא רצתה להשמיע בפורום המשפחתי. לכאורה, אין סודות, כולם במשפחה יודעים שהיא לא שירתה בצבא מפני שבגיל 18 התקבלה לעתודה, למדה כלכלה ומינהל עסקים ושנה לאחר מכן התחתנה, "אבל לא נעים לי לדבר על זה לפניהם", היא מתנצלת. "בגיל 19 התחתנתי עם מי שהיה החבר הראשון שלי בגלל שככה זה בחינוך הרוסי. מכירים ומתחתנים. אין חוכמות. הייתי צעירה מדי והבחור לא התאים לי. בגיל 21 קיבלתי את ההחלטה הכי נבונה בחיי – להתגרש, למרות שהיה לי תינוק ולמרות שעוד לא היה לי מקצוע, הייתי בחורה צעירה שלמדה ועבדה ולא ידעה מה יהיה איתה מחר. למזלי, אמא שלי וסבתא שלי, זיכרונה לברכה, גידלו את אריאל עד שהפכתי לעורכת דין. אני מגדירה את עצמי כאמא חד־הורית מפני שבעלי לשעבר לא ראה את הבן שלו מאז שהתגרשנו. אין בינינו שום קשר".
יש לך איזשהו טקס לפני שאת מתחילה לטפס?
"לא טקס, אלא תפילה. אני אומרת 'שמע ישראל' בקול רם. ואחר כך מרימה את רגל ימין".
אחרי שכבשת כל כך הרבה פסגות, את מסוגלת להבין מה מושך אותך לטיפוס?
"כן, בהחלט. עד שנפלתי מהרכבל והחלטתי לשנות את החיים ולעשות את הבלתי אפשרי, גדלתי בתחושה של 'לא מספיק'. למרות שהצטיינתי בלימודים והצלחתי בעבודה קיבלתי את התחושה שאני תמיד לא בסדר ושיכולתי לעשות יותר. על ההר אני מרגישה הכי מוצלחת והכי טובה. ומי שמטפס איתי מקבל אותי בגרסה הכי משודרגת שלי, בלי מסכה ובלי איפור, הכי אותנטית ואמיתית. ההרים מלמדים אותי שאין גבולות לחלומות. הם מאפשרים לי להיות עירומה וחשופה, ויחד עם זאת הכי חזקה".
גם לאישה?
"במיוחד לאישה. אני מגדירה את עצמי כ'אישה רגילה שפשוט חולמת קצת יותר', ולכן כל פסגה מסמלת עבורי הישג אישי. שלושה גברים ישראלים כבר הגיעו לפסגת האוורסט ועכשיו תורי. מי החליט שטיפוס אלפיני הוא תחום גברי? אני רוצה להוכיח שגם אנחנו יכולות. השאלה היא מה את רוצה לעשות וכמה את מוכנה להשקיע כדי להגשים את החלום. אם את מציבה לעצמך יעד, לא משנה באיזה תחום, ועובדת קשה – זה יקרה. מילה שלי".
חשוב: ואם בכל זאת לא תצליחי הפעם? תישברי? תנסי שוב?
"כן, בהחלט, ברור שאנסה שוב. ככה היה לי עם האקונקגווה ב־2019, טיפסנו 6,400 מ', וסובבו אותנו. ההר עצמו בגובה של כ־7,000 מטר. חזרתי אליו ב־2020 והגעתי לפסגה. אני תמיד אומרת שההר צריך לאפשר לעלות ולשחרר לרדת. והוא יחכה לנו גם עוד מיליון שנה. אנחנו רק אורחים בהר. ואם הוא מאפשר, מגיעים לפסגה, וכמובן, הכי חשוב גם לרדת".
פורסם לראשונה: 08:01, 16.04.21
