הסיפור שלנו מתחיל בשנת 2015, כשהחלטנו שדי ומתחתנים. אומנם הספקנו לקיים אירוע קטן בארץ, אך גולת הכותרת הייתה הטיול לארצות הברית, שהפך מצד אחד לירח הדבש ומצד שני לחתונה השנייה שלנו, לאחר שהחלטנו להפוך את הנישואים לרשמיים (פחות התחברנו לקונספט הרשמי של הרבנות), וניו יורק הסתמנה כאופציה הטובה ביותר.
לכל הכתבות במדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
נחתנו בניו יורק לאחר טיסת לילה, שכרנו רכב בשדה התעופה ומיד המשכנו לכיוון בוסטון, בידיעה שעוד נחזור לעיר הגדולה בסוף הרוד-טריפ. את הדרך לבוסטון עשינו לאורך החוף, על כביש 95, דרך ארוכה יותר אבל יפהפייה. עצרנו בניופורט, עיר נמל פסטורלית, לארוחת צהריים ושיטוט קצר, ובערב הגענו לבוסטון.
את בוסטון, אולי כי זו הייתה העיר הראשונה שביקרנו בה, אהבנו מאוד. מצד אחד זו עיר גדולה עם כל היתרונות שבה: קניות, מופעים, אוכל טוב. מצד שני, יש בה אווירה נינוחה ורגועה. את מרבית הימים בילינו בשיטוטים ברחובות – מתברר שיש בבוסטון לא מעט מופעי רחוב מזדמנים – ובשעות הערב טעמנו קצת מחיי הלילה, וראינו מופע קומדי-אימפרוב מקומי ב"מקלט האימפרוב" (Improv Asylum).
ביום השלישי ביקרנו באוניברסיטאות בקיימברידג', ומשם המשכנו בנסיעה צפונה לעבר ארכיפלג אלף האיים, על גבול קנדה.
ארכיפלג אלף האיים כולל קרוב לאלפיים איים לאורך נהר סנט לורנס, חלקם בשטח ארה"ב וחלקם בשטח קנדה, ואפשר למצוא לא מעט אזורי נופש סביבו. נסענו לעיירה אלכסנדריה ביי שהיא אחת העיירות הגדולות באזור, והתמקמנו בריזורט חביב. האמת היא שחוץ ממנוחה ואכילה אין יותר מדי מה לעשות שם, אבל במרחק של שיט קצר נמצאת טירת בולט, אתר תיירותי מפורסם. הטירה ממוקמת על אחד האיים סמוך לאלכסנדריה ביי, ומי שבנה אותה הוא המלונאי ג'ורג' בולט שרצה לפנק את אשתו.
כיום משמשת הטירה מוקד תיירותי המפאר ומשמר את שמו של המיליונר הרומנטיקן כפילנתרופ נדיב ומשפיע חברתית. זה ללא ספק גרם לנו לחשוב על האופן שבו כסף מאפשר לייצר תודעה וכבוד מדומה, והזכיר לנו אנשים אחרים, כמו דונלד טראמפ לדוגמה, שהצליחו לעצב את הנרטיב של עצמם באמצעות מרשרשים.
לאחר יומיים המשכנו לכיוון קנדה, למפלי ניאגרה. המפלים נמצאים גם הם על גבול ארצות הברית-קנדה, וזורמים מאזור ימת אירי לכיוון ימת אונטריו וממנה אל נהר סנט לורנס. נסענו אל העיירה ניאגרה, והשתכנו במוטל נעים שנמצא בכניסה לעיירה ומנוהל על ידי זוג בולגרים מקסימים עם מבטא חמוד, שפינקו אותנו במאפים בולגריים מעשה ידיהם. העיירה עצמה, ללא קשר למפלים, היא פשוט מקום כיפי לבלות בו.
הרחובות שוקקים, יש היצע גדול של מסעדות ומקומות בילוי, האנשים חייכנים ואדיבים, ונראה שגם ללא המפלים היא לגמרי מצליחה להיות מוקד תיירותי בפני עצמה. בעל המוטל סיפר לנו על אחד הרחובות הראשיים שהוא כמו "וגאס בקטנה", ועידן, למרות התנגדויות נמרצות ואמירות ערכיות כנגד הימורים, מצא את עצמו עומד תחת עינו הפקוחה של הדילר ומניח דולרים קנדיים על שולחן הבלאק-ג'ק. מזל שיצאנו בזמן, עם המכנסיים עלינו.
מובן שהאטרקציה המרכזית היא המפלים. העיירה מקיפה את מפלי ניאגרה, אין דמי כניסה, אין נסיעה לשמורה סגורה. המיקום הכי טוב לתצפית על המפלים הוא הטיילת המרכזית, ויש תחושה שאם היה אפשר להתכופף עוד קצת, או אם הידיים היו ארוכות יותר, היינו מצליחים לגעת בשצף המים הניתכים מן המפל. בכל נקודת תיירות ניתן לרכוש כיסויי ניילון, ומתברר שהם נחוצים מאוד - מספיקה הליכה קצרה על הטיילת כדי להירטב לגמרי מנתזי המפלים. לאחר טעימה מצידי המפלים החלטנו שאין ברירה, ועלינו להיכנס לתוכם. רכשנו חבילת "הכול כלול" - שיט ב"עלמת הערפל" וטיול רגלי במערות הפנימיות שלמרגלות המפלים. כיסויי הניילון היו חמודים, אבל חזרנו רטובים לגמרי.
אחרי יומיים עזבנו את קנדה וחזרנו לארצות הברית, אל מחוז לנקסטר, פנסילבניה, אזור שבו יש ריכוז גדול של בני כת האמיש הקוראים לעצמם "האנשים הפשוטים". עצרנו ללילה במוטל דרכים קטן, ובילינו את רוב היום בשיטוט ברחובות העיירה Bird-in-Hand. הדרך הטובה ביותר לתאר את התחושה ברחובות היא לדמיין שחזרנו יותר ממאה שנה אחורה בזמן. הרחובות רגועים, נינוחים, הזמן עובר לאיטו בקצב טבעי, מרוץ החיים לא נכנס בגבולות עיירות האמיש. אנשי הקהילה עוסקים בחקלאות, לא משתמשים בחשמל ואינם נוהגים בכלי רכב ממונעים.
הכול נראה פשוט יותר, רגוע יותר. ביקרנו ב-Plain and Fancy Farm, חווה שבה ניתן לבקר בכיתת לימוד של בני האמיש, ובבית לדוגמה הממחיש את אורחות החיים של משפחה מבני האמיש, ואף לצפות במיצג אור-קולי המתאר את הלבטים של נער המגיע לתקופת הבגרות - שבה מצפה ממנו הקהילה לבחור אם להמשיך לקיים את אורחות החיים של בני האמיש או לחיות חיים מודרניים. על פי הנוהג אצל בני האמיש, כל נער ונערה צריכים לקבל החלטה גורלית זו בתקופת הבגרות. בני הנוער מתנסים וחווים הכול מהכול בתקופה הזו. לפי מנהג הקהילה, הכול מותר עד לקבלת ההחלטה. אם יחליטו לעזוב את האמיש, יוכלו להמשיך להיות בקשר עם משפחותיהם, אולם אם יחליטו להישאר אך בהמשך חייהם יעזבו את הכת, הם ינודו לעד.
אחרי יומיים בלנקסטר נכנסו למכונית וחזרנו אל המאה ה-21 המודרנית והאינטנסיבית, היישר אל וושינגטון. טוב, אולי אינטנסיבית זו לא ההגדרה הכי מדויקת עבור העיר הזו. בתור עיר הבירה היא מתפארת בעיקר בסמלי הממסד והממלכתיות: הבית הלבן, בניין הקונגרס, שדרת המול המובילה אל הקונגרס ועוד מיני מוסדות על גבי מוסדות. יש להודות, לפחות בחווייה שלנו וושינגטון היא עיר די אפורה ומשעממת. בילינו שם ארבעה ימים, ואילולא היינו מוצאים מלון חמישה כוכבים בפחות ממאה דולר ללילה – יחי בוקינג! – ככל הנראה היינו מנסים לקצר את השהות.
מלבד מוזיאונים ששימשו יותר כמפלט מהחום ברחובות, לא מצאנו שם יותר מדי תעסוקה. החזרנו את הרכב לסוכנות ועזבנו את וושינגטון בטיסה אל העיר הצבעונית ביותר בעולם, עיר שהקצב שבה מתנגן בלב יושביה, עיר שבה לכל תושב יש גרוב משלו והוא מושלם. כן, כן, זו העיר ההופכית לוושינגטון – ניו אורלינס, בייבי!
בעקבות ההמלצות הרבות שקיבלנו על ניו אורלינס הגענו מלאי סקרנות וציפייה, שמימושה לא איחר לבוא. דווקא הניגודיות בעיר היא זו שהופכת אותה למעניינת כל כך. מצד אחד זו עיר כל כך שמחה: מוזיקה בכל מקום, מסיבת רחוב מתמשכת החל משמונה בערב ועד הבוקר, מגוון אדיר של מקומות בילוי ומסעדות; ומצד שני עוני, אנשים שבורים זרוקים ברחוב, אנשים קשי יום, עיר שלמרות השנים שחלפו עדיין לא התאוששה מנזקי סופת קתרינה ב-2005.
קצב אחר: נגני ג'אז בניו אורלינס
(צילום: הילה טאובר)
מצאנו מלון נחמד ליד הרובע הצרפתי. בשעות היום טיילנו ברובע ולאורך נהר המיסיסיפי. בערב יצאנו לארוחת ערב, ולאחריה הופעת ג'אז-פיוז'ן של זמרת ארגנטינאית מהפנטת (יחי הבוסה נובה). אחד הרחובות המרכזיים ברובע הצרפתי מרכז בתוכו את רוב מקומות הבילוי באזור, ובכל מקום כזה, מסעדה או בר, בכל ערב יש הופעה. בשעות היותר מאוחרות המוזיקה יוצאת כבר לרחובות, וקבוצות של הרכבים מקומיים פשוט עומדים בפינות הרחוב ומתחילים לנגן ולנוע כמו שרק בניו אורלינס יודעים. כל הבליינים שהספיקו לצאת ממקומות הבילוי מתאספים מסביב, ומהר מאוד הרחובות נראים כמו מסיבת רחוב אחת גדולה.
אחרי שלושה ימים כאלו, ולא לפני שעידן הפסיד למקומי בשחמט (בזמן שהילה ניצחה את חברו, אך לא מדברים על זה יותר), עזבנו את ניו אורלינס בטיסה אל היעד האחרון שלנו בטיול – ניו יורק.
לשמחתנו, להורים של גיסתה של הילה הייתה דירה בברוקלין, כך שהצלחנו לחסוך לא מעט על מגורים. נחתנו לקראת אמצע הלילה, התרסקנו וציפינו לבוקר למחרת כדי להתחיל לחרוש את העיר. הייתה לנו רשימה ארוכה של מקומות שכדאי לבקר בהם, אך ברגע שירדנו מהתחתית במנהטן גילינו שהדרך הכי טובה לחוות את העיר היא פשוט ללכת בה. התחלנו בצ'יינה טאון, משם המשכנו צפונה לעבר שדרת ברודוויי, עד שהגענו לטיימס סקוור, אותה כיכר מפורסמת שמזכירה קצת את מפלי הניאגרה בקצב הזרימה הבלתי פוסק שלה, הפעם של אנשים.
ביום השני שלנו בעיר התייצבנו בבניין העירייה. את כל הניירת לקראת החתונה סגרנו כבר בארץ, והיינו צריכים רק להגיע ולקיים את הטקס. כמו תמיד התחלנו את היום ברוגע, בלי לחץ, ולקחנו את הזמן - רק כדי לגלות שהגענו שעות ספורות לפני הסגירה, ויש תור של עשרות זוגות לפנינו. חוץ מלקחת מספר ולקוות שנספיק להתחתן היום לא היה לנו הרבה מה לעשות. התיישבנו באזור ההמתנה והסתכלנו על שאר הזוגות. ניו יורק קיבלה את השם של העיר הכי רב-תרבותית כנראה בעולם, ובצדק. כמה שעות בבניין העירייה באזור טקסי החתונה ממחישות את הרב-תרבותיות הזו באופן הכי עוצמתי.
כל מי שלא רוצה או יכול להתחתן במדינה שלו יכול להגיע לכאן ולערוך את הטקס. כולם, לא משנה איזה זוג, מין, מוצא או לאום, כולם. היו זוגות שהגיעו כמונו, רק לערוך את הטקס ולקבל תעודת נישואין (אפילו בגדים של חתן-כלה לא היו לנו), והיו כאלו שהגיעו עם אורחים, סידורי פרחים וצלם, והמשיכו משם לאירוע האמיתי. לאט-לאט מספר האנשים פחת, ובסוף כשקראו לנו להיכנס לחדר הטקסים עורך הטקס, שהוא למעשה פקיד עירייה, הבין שנשארו לו רק עוד שני זוגות לחתן, והחליט שהוא עושה חתונה כפולה. נכנסנו ארבעתנו, עידן ואני ועוד זוג של מהגרים ממדינות אפריקה. זה המקום לציין שבכל חתונה שמתבצעת בבניין העירייה צריך להיות נוכח עד, אך לא כל כך ברור על מה הוא מעיד, מכיוון שבמדינת ניו יורק כל בן אדם שעובר ברחוב יכול להיות עד לכל חתונה, ואין שום צורך שיכיר את בני הזוג. נפלא! אנחנו היינו העדים שלהם, והם העדים שלנו.
נעמדנו בפני עורך הטקס, שהיה נראה שמצד אחד הוא כבר מת להעביר כרטיס ולעוף הביתה, ומצד שני הוא דווקא די נהנה מהמקצוע שלו. הוא התחיל חצי לדקלם חצי לשיר את הנוסח הקבוע, "הילה, האם את לוקחת את עידן להיות לך לבעל...?". מובן שאמרנו 'איי דו', וקצת הרגשנו כמו בסיטקום אמריקני. אחרי כמה שורות הוא סיים איתנו ועבר לזוג השני, ותוך כמה דקות ארבעתנו היינו מחותנים.
חתונה בניו יורק – צ'ק!
אבל מתברר שזה לא מספיק. כדי שהנישואין יהיו תקפים בארץ, היינו צריכים להנפיק "אפוסטיל", מעין אישור רשמי בינלאומי שאנחנו אכן נשואים. כך מצאנו את עצמנו בבוקר שלאחר החתונה מבלים חצי יום בין משרדי ממשלה ובתי משפט, מחתימים כל מיני פקידים על משהו בסגנון של טופס טיולים. רק לאחר שסיימנו לאסוף את כל החתימות, וקיבלנו את התעודה הרשמית עם החותמת המקורית, נשמנו לרווחה.
אז סיימנו עם החתונה. מה עושים עכשיו? פיקניק וטיולים בסנטרל פארק, קניות, שורה שנייה במחזמר "אווניו קיו" והרבה פרפוצ'ינו בסטארבקס. אין על סטארבקס.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.
