(ליאור ספרנדאו)
בשעות שהעולם התחיל להתהפך ולהתכנס לתוך בידוד ממושך, באופן אירוני, הייתי אז כבר עמוק בבידוד. לא היה זה בידוד עם העולם אלא בידוד מן העולם. אפשר להתבלבל ולחשוב שהיה זה בכלל ביקום מקביל. בחודש מרץ, שעוד עסקתי בהרפתקאות מצולמות, שָׁהִיתִי עמוק בתוך הרפובליקה הדרום סודנית.
נזכרים בטיולים
דרום סודן היא המדינה הצעירה ביותר בעולם ובאופן רציף בראש הרשימה של הארצות המסוכנות. אחרי שנים של מלחמה וסכסוך, עשרות אלפי הרוגים, ויותר משני מיליון עקורים ופליטים, דרום סודן החלה להתייצב ופתחה את שעריה למבקרים (אלו שמוכנים להתעלם מכל אזהרות המסע)
על אף שהגעתי למדינה הצעירה עבור תחקיר דוקומנטרי אחר, החלטתי לנצל את ההזדמנות - ואת הוויזה שאושרה בקושי - כדי להתארח אצל אחד השבטים המרתקים והפחות נגועים בעולם - שבט המֻוּנְדָרִי.
21 צפייה בגלריה
פרופיל של צעיר מונדרי. ראשו מרוח בשתן של פרה שלאחר כשבועיים מקבל גוון כתום
(צילום: ליאור ספרנדאו )
21 צפייה בגלריה
פניו המעופרות של צעיר שעבר טקס צילוק, מעבר בין ילדות לבגרות כמו שבטים רבים באזור
(צילום: ליאור ספרנדאו )
21 צפייה בגלריה
שורה של פרות ארוכות קרניים וברקע עז מבוהלת שעלתה על מגדל טרמיטים
(צילום: ליאור ספרנדאו )
21 צפייה בגלריה
צעיר מונדרי מתעורר בבוקר ממיטתו וסופר שכל ההעדר שבאחריותו נמצא
(צילום: ליאור ספרנדאו )
אנשי המונדרי הם קבוצה אתנית קטנה המורכבת מרועי בקר. הם הרחיקו את עצמם מהסדר העולמי החדש וכך גם ממלחמות עקבות דם וחוסר היציבות התמידי של אזורם. ברצון או שלא, אורח חייהם המופלא של המונדרי נשמר.
עבורי, כל קבוצה של אנשים המציעה אורח חיים ומנהגים שונים, היא גן עדן של ידע וחכמה. סקרן ונחוש, יצאתי מהבירה ג'ובה לתוך השממה, ללמוד את עולמם המהפנט של שבט המונדרי. תחילה, שגרת החיים הגולמית נראתה לי פראית למדי, אפילו מטרידה. לישון ערומים עם בעלי חיים?! לשטוף את הפנים בשתן של פרות?! למרוח את הגוף בעפר עשוי מגללים?! ראיתי הרבה, אבל כזה עוד לא ראיתי.
זה לקח לי יממה של בידוד מוחלט מהעולם שאני מכיר, כדי לעכל את הסביבה שלי באמת ובכנות. הרחק מקליטה סלולרית, חשמל, מקלחת ומותרות זמינות שמשאירות אותי בבועה פריוולגית, הראש פתאום נפתח. הפסקתי לבצע את ההשוואות האוטומטיות הללו של איכות חיים, רכוש, כסף והצלחתי להביט לעבר אלו שלפניי ולראות אותם ממש כמו שהם - אנשים.
עם הראש, גם הלב והאוזניים נפתחו. זה לא נראה יותר כמופע הזוי, אלא כאורח חיים אנושי ואמיתי. שונה ומשונה, אך עשיר בדרכו. למדתי לאהוב את מה שאני חווה.
בזמן השהות ישנתי בתוך אחד הכפרים, באוהל קטן, מתחת לעץ, במרחב אינסופי של שקט, מסובב בילדים ערומים מתרוצצים. מכיוון שאין חשמל באזור, הגבלתי את הצילום לשעות הבוקר והערב בלבד ובמשך היום הכרתי את מארחיי לעומק. אף אחד לא מיהר לשום מקום ולא איחר לשום פגישה, למונדרי יש זמן והם ייהנו מכל תנועה שרק אעשה. בשבילם - לבן כמו הירח - אני כאן ההופעה ההזויה.
בכל בוקר, לפני הזריחה, יצאתי מצויד במצלמה על הכתף, חציתי ביצת מים מצחינה והגעתי למחנה הבקר של המונדרי. שם, נמצא האקשן האמיתי: גברים, נשים וילדים ששומרים ודואגים לאוצרם ולליבם הפועם של המונדרי - הַפָּרָה. עבור המונדרי הַפָּרָה היא הכל - המסעדה, המרפאה, הבנק והסטטוס החברתי.
הם לא מעוניינים בבשרה כמו בחלב שהיא מייצרת, שממנו הם ניזונים. מעבר לחלב, הם מתרחצים עם השתן שלה (כן!) שמשמש כחומר אנטיבקטריאלי לחתכים ופצעים. הילדים אחראיים לאסוף ולשרוף את גללי הפרות ואת עפר הגללים הם מורחים כחיטוי להגנה על העור מפני יתושים ושמש. אלו לא טקסים מיוחדים, זוהי דרך חיים יומיומית, והיא ברת-קיימא, בצורתה הטהורה והגולמית ביותר.
באחד הבקרים צעדתי למחנה הבקר לפני שהשמש הספיקה לעלות. היה זה מדהים להביט במונדרים מתעוררים ליום חדש ולגלות כמה שאנשים הם אנשים בכל מקום, גם אם זה מרגיש רחוק כמו שנות אור.
את קינאיי - ילד שאינו בטוח בן כמה הוא - מצאתי ישן ומחובק עם עז בסמוך לערימת גללים בוערת שחממה אותו בלילה שעבר. רגעים אחרי, הוא נראה מאושר, מחמם לעצמו את "הקפה" של הבוקר על אותה ערימת גללים - חלב עזים טרי וחם.
למרות שלעולם לא אאחל, או יותר נכון, אהיה מסוגל לחיות בצורה שכזאת, כן מצאתי את עצמי מתמלא בהערצה. זה התחיל מהשלווה והרוגע הממכר שהולך ונהיה מצרך כל כך יקר בעולמנו הלחוץ, וזה המשיך להשתייכות הקבוצתית המיוחדת. אבל כמי שגדל במדינה מערבית מזהמת, שנבנית על הרס הסביבה - הקרבה לטבע והזווית הסביבתית בלטה מכולם.
כשהגעתי אל עולמם של שבט המונדרי הם נראו לי פראיים, עניים ופרימיטיביים אך עם הזמן וההיכרות גיליתי שעולמם הוא עשיר ומלא, בדרכם המיוחדת. לעומת זאת, כשחזרתי לעולמי שלי, שהוא כבר עשיר ומלא, גיליתי צרה צרורה! בהלה גדולה, מגיפה משתוללת, חברה מתרוששת ואלו הם רק הכותרות. מבולבל, מתוסכל, ושלושה חודשים מובטל - אני חושב על שבט המונדרי, על החיוך הרחב והמטונף ששמח מלא כלום.
אני נזכר שאפשר אחרת, אפשר ביחד, ואפשר גם ממעט. אולי זה בדיוק הזמן לנסות, בין פעימה לפעימה. ואם בכל זאת עולמנו נשרף, זה עוד לא הסוף המר: תזכרו שגם מעָפָר, נוכל להכין דוחה יתושים נהדר.
מפיקה ושותפה למסע: הגר סיבוני. ליאור ספרנדאו הוא צלם ויוצר דוקומנטרי המתעד מאבקים אנושיים ברחבי העולם.
