לעשות את ברצלונה כמו VIP
(צילום: ירון שרון)
התבקשנו לבדוק לעומק שירות תיירותי חדשני ומסקרן של חברת קאווה גרופ, שמארגנת ובונה טיולי VIP מפנקים, הכוללים חבילת שירות בהתאמה אישית ויוקרתית. היעד שנבחר הוא ברצלונה, אחת הערים המפורסמות בעולם, ואתר תיירות פופולרי שסיקרתי וצילמתי פעמים רבות בעבר. בלי גאודי, שדרות רמבלה וכדורגל, האם אצליח לגלות את ברצלונה האחרת, היוקרתית? האם נציגי התיירות המקומיים של ברצלונה יצליחו לארגן לי חופשת VIP מפתיעה ויוצאת דופן? האם ארגיש כמו תייר VIP אמיתי?
טיול ה-VIP המסקרן שלנו מתחיל כבר ביציאה מהבית, כשלימוזינה מפנקת אוספת אותנו מהבית לשדה התעופה. בכניסה לטרמינל מחכה לנו נציג חייכן בז'קט עם עניבה, שמוביל אותנו אל מעבר הדרכונים המקוצר ושירות הפקדת מזוודות VIP המהיר, וללא התור המעיק והדביק יחד עם האנשים הרגילים, ואילו ההמתנה לטיסה מתבצעת ב"טרקלין המלך דוד" היוקרתי של אל על, עם ארוחת בוקר וקפה בחינם. תחושת ה-VIP המרוממת החלה להתפשט לנו בכל הגוף.
ביציאה מנמל התעופה הענקי של ברצלונה חיכה לנו שלט VIP אמיתי, כמו בסרטים - עם השמות שלנו. אולגה, הנציגה המקומית והייצוגית מאוד של קאווה גרופ בברצלונה, הובילה אותנו בבטחה ללימוזינה, בקבוק קאווה משובח נפתח והחופשה נכנסה מיד להילוך גבוה.
מתוך הבריכה המחוממת והאקסלוסיבית שעל גג המלון שלנו, Barcelona One, ראינו באופק את הצריחים הייחודיים של כנסיית סגרדה פמיליה המפורסמת, בעיצובו של האדריכל יקיר העיר גאודי, והחלטנו במהירות שזה יהיה הגאודי היחיד שנראה בטיול הזה.
הטריפל הגדול של ברצלונה
ברצלונה הגיעה לגדולתה ההיסטורית ולעושרה המסחרר בזכות הנמל הימי הענק, ומאסת הסחורות והזהב שעברו דרכו אל פנים היבשת. המונית מורידה אותנו על קו המים של הנמל המפורסם, מול המבנה המפואר של המוזיאון ההיסטורי לתולדות קטלוניה, אבל אנחנו תיירי VIP שמחפשים חוויות מיוחדות שרק מי שיש לו קשרים בעיר יכול לחוות, ולכן אנחנו לא נכנסים למוזיאון - אלא צועדים אל מועדון היאכטות הסופר-יוקרתי של ברצלונה, שהכניסה אליו היא לחברים בלבד.
אולגה, המארחת החרוצה שלנו, מודיעה לנו שהנהלת המועדון אוסרת עלינו לצלם את היאכטות המטורפות והענקיות שחונות מולנו, מכיוון שהבעלים המיליארדרים של הספינות היפהפיות ומנקרות העיניים שחונות מולנו לא מעוניינים שהציבור הרחב והתקשורת העולמית יידעו שהם כרגע בעיר.
על הבר יש תצוגת פירות ים מטורפת על קרח והמלצר המנומס, שהביא לנו במהירות לטעום בקבוק יין צרפתי, מוסיף בלחישה אינטימית כי הזוג המוזר שיושב בשולחן הסמוך - קשיש קשוח בחליפה איטלקית ודוגמנית מעוצבת ומתוקתקת שמחזיקה את ידו בכל הכוח - הם מיליארדרים כבדים, וגם הבעלים של היאכטה הענקית שחוסמת לנו את הנוף.
למרות הבריזה הקרירה והנוף המרשים, האווירה במועדון היאכטות היוקרתי קצת מחניקה. הרמנו לחיים ושתינו אלכוהול משובח, ופתאום מאוד התחשק לי גם להפליג ביאכטה, לרדת אל המזח, לשחרר חבלים, לעלות על הסירה ולצאת אל הים ואל השקט המלטף. ספונטנית וממש ללא תכנון החלטתי לאתגר את אולגה ולבקש שתארגן לנו הכי מהר שאפשר הפלגת VIP ביאכטה, וכך התחיל "הטריפל הגדול של ברצלונה", שכלל שייט מפנק בספינת מפרש, טיסה מטורפת במסוק קטן מעל העיר וביקור במתחם ספא יוקרתי בסגנון באלינזי - והכול ביום אחד!
נשמע קצת צפוף? אולי קצת יותר מדי חוויות ואטרקציות ליום אחד? אולי בשביל התייר הישראלי הממוצע זה באמת קצת יותר מדי, אבל בשבילנו, תיירי VIP בהתלמדות, "הטריפל הגדול של ברצלונה" היה תפור למידותינו כמו כפפה ליד.
היאכטה היפה של קפטן אלברטו נראית כמו תינוקת קטנה לעומת הסופר-יאכטות המגודלות שמסביב, אבל הפשטות והרוח הנעימה ניצחו בגדול. מדובר בנמל ענק, ובמהלך היציאה ממנו אל הים הפתוח אנחנו מפעילים מנוע, וקפטן אלברטו החביב מוזג לנו בכוסות פלסטיק את הסנגרייה הכי טובה שטעמנו בברצלונה.
מחוץ לנמל הרוח מתחזקת, ועל אף שבאנו לחופשת VIP ואולי רק בגללה, קפטן אלברטו החייכן מחלק הוראות במהירות ואנחנו מושכים בחבלים, מסובבים את הגלגלות בכל הכוח, והמפרש הלבן והכבד עולה ומתמלא ברוח.
בדיוק ברגע המרגש הזה שבו המנוע מכובה, והשקט של הטבע והרעשים של הים והמפרשים מציפים אותנו, מתחיל הקסם האמיתי. אנחנו טסים על המים, הסיפון של היאכטה מקבל זווית יפה בגלל הרוח, והאופק הכחול של הים, השלווה המוחצת והסנגרייה המשובחת של קפטן אלברטו חודרים לנו לנשמה, מרגיעים את הקצב ומאפשרים לנו לראות את ברצלונה מזווית חדשה ומופלאה שמעולם לא הכרנו מקודם.
אם אתה רוצה לראות את האטרקציות המפורסמות של ברצלונה כמו שצריך, הליכה סתמית לאורך שדרות רמבלה המפורסמות לא תספק את תיירי ה-VIP. אותנו לקחו לסיור אווירי במסוק מעל העיר, כדי לראות את אטרקציות החובה של ברצלונה באמצעות טיסה.
מנחת המסוקים הזעיר צמוד לנמל, ולכל הישראלים - שרגילים לטוס בעיקר במסוקים צבאיים שחורקים ורועדים ולאחר הנחיתה ללכת עוד 20 ק"מ בחושך עם 20 ק"ג על הגב - טיסת ה-VIP המפנקת בשמי ברצלונה הכחולים היא חוויה שונה לחלוטין.
אומנם השקילה המדויקת לפני הטיסה לצורכי הביטוח הייתה קצת מביכה, והסתבר שכולנו עלינו בחמישה ק"ג VIP לפחות במהלך השהות הקצרה בעיר, אבל מסוק הנוסעים הזעיר המריא כמו צרעה על ספידים. תוך שניות היינו מעל הים הכחול, טסים במהירות שיא, מציצים מעל ראשי המתרחצים בעשרות חופי ים מדליקים שמעולם לא ידענו שקיימים.
מלמעלה הגגות האדומים של העיר נראים כמו גלויה מצוירת, והנמל הימי הענק וגבעת המונז'ואיק, הר היהודים המפורסם, תוחמים אותה משני הצדדים. המגדל המפורסם בצורת מפרש של מלון W מנצנץ מתחתינו בצבעי תכלת וכסף שזוהרים מהשמש. תיירים נורמטיביים שמבקרים בברצלונה עולים אליו בדרך כלל לתצפית נוף מדליקה. אנחנו, תיירי VIP בהתמקצעות, עשינו על המלון המפורסם תצפית מטורפת מלמעלה.
רגע קצר לפני הנחיתה עם המסוק הזעיר במנחת המסוקים שממנו המראנו דרשנו לנחות על הגג של הספא, כמו תיירי VIP אמיתיים. להפתעתנו זה לא קרה, ונאלצנו לנסוע חמש דקות במונית.
באחד הרחובות הצדדיים של העיר, החזית של מתחם טיפולי הגוף והנפש היוקרתי היא די שגרתית, ולא מגלה את מסתרי העיצוב המשובח שבפנים ואת המעבר המהיר לעולם אלטרנטיבי מושלם של רצפת עץ טיק אמיתית ואווירה באלינזית מסורתית ורגועה. מסתבר שבעלת הבית למדה במשך שנים ארוכות את סודות העיסוי של המזרח הרחוק והמציאה שיטה מהפנטת משלה המשלבת מזרח עם מערב, תאילנד עם הודו ואינדונזיה. זה עולה המון כסף, וזה הסיום מושלם לטריפל הגדול של ברצלונה.
הטיפול המיוחד והנדיר באיכותו שקיבלנו כלל בעיקר עבודת רגליים מסיבית של המעסה, שצועדת על גבך ולוחצת עם העקבים, ולפעמים גם קופצת. אז נכון שבשלב הראשון זה היה קצת מפחיד ומטריד, אבל תייר VIP אמיתי צריך להיות הרפתקן וליהנות גם מדברים מוזרים.
מתברר שבתקרה של מיטת טיפולי ה-VIP הענקית התקינו מעין סולם מתכת שמאפשר למטפלת המנוסה לשלוט בכובד משקלה, והתוצאה הייתה מדהימה. משם לטבילה קצרה באמבטיית עץ מעוצבת המלאה בתה חם של עשבים, שמנים ופרחים, קוקטייל אלכוהולי חזק בצבע אדום זוהר ביד, והטריפל הגדול של ברצלונה הסתיים בהצלחה מרובה.
מסעדת VIP קולינרית - למבינים בלבד
אחת הדרכים הכי מוצלחות ומרגשות לשחק אותה VIP בברצלונה היא בתחום הקולינריה. העיר מלאה מסעדות משובחות עם חומרי גלם טריים ושפים גרנדיוזיים ובעלי דמיון עשיר, שמנסים בכל דרך להמציא את הגלגל מחדש. ביקשנו מאולגה, המארחת החרוצה שלנו, להזמין לנו מקום במסעדה הכי שיקית, הכי מיוחדת והכי סודית בעיר, מסעדה בפוזה הכי יוקרתית ומנקרת עיניים - שרק מי שמקושר בעיר "לגבוה של הגבוה" יכול להזמין בה שולחן.
אולגה מתנתקת במהירות לתוך האינסטגרם והטלפון, ובספרדית שוטפת במבטא רוסי קל מארגנת לנו שולחן מפנק במסעדת Minamo, שנפתחה רק לפני מספר שבועות ומאז כל העיר מדברת עליה. בספרדית המשובשת שלי אני מבין שמדובר ב"מסעדת פרפרים", והלב מתחיל לדפוק בחוזקה - בכל זאת אני תייר VIP בהתלמדות, ובכלל לא בטוח שאהיה מסוגל לעמוד בציפיות של המערכת והמארחת ולאכול פרפרים.
השמש הנעימה שוקעת לאיטה, ובאחד הרחובות הקטנים של העיר, שאפילו נהג המונית הברזילאי לא הכיר, עצרנו מול חזית של מבנה שכל החלונות שלו מכוסים וילונות שחורים. על הדלת הגדולה מודפסות אותיות יפניות בזהב. מלצרית אסייתית חתומת פנים פותחת לנו את הדלת, בודקת ברשימות, ואנחנו נכנסים אל מסדרון ארוך וחשוך שעשוי מבדי וילון כבדים. הצלם שקצת נלחץ מהחושך סיפר בדיחה בעברית, צחקנו כמו ישראלים, ומיד התבקשנו לשמור על השקט וללחוש, מכיוון שהרעש מפריע לפרפרים ולאורחים האחרים.
המלצרית הרצינית מושיבה אותנו בתוך אולם חשוך ואפלולי סביב שולחן עגול, והשף המוזר מופיע פתאום, בפנים מאיימות, אוסר עלינו להפעיל את פנס התאורה של המצלמה "מכיוון זה מפריע לפרפרים!", ובמקביל טוען בהתרברבות רבה ש"מדובר באחת המסעדות הכי מיוחדות בעולם!"
הנברשת הענקית שמעלינו מתחילה לזוז מעלה ומטה, רעש מפתיע של מפל מים קטן מתחיל לפכפך מתוך החושך, והמלצרית השתקנית חוזרת עם מגשים עמוסים בצלוחיות קטנות. מתוך החשכה הסמיכה מופע השף הקפדן, ומתחיל לתקוף בהרצאה ארוכה של הסברים על מנות הפתיחה ההזויות, כמו "זאת ביצה של דג ממולאת בביצת שרימפס, זה בשר סרטן שנטחן והוקפא, הופשר מולקולרית ובושל עם מי ים אטלנטיים, זה סנפיר כבוש של דג אסייתי אצילי עם פטריות כמהין טריות וזה צדפות ענקיות ממולאות בטרטר טונה אדומה וסרטן מוקפץ עם שום שחור טרי ואותנטי מיפן".
מכאן השף הקשוח עובר לרטבים. לכל מנה זערורית יש קערת רוטב משלה וכמובן סכו"ם ייחודי, לדוגמה את קיפוד הים, שהיה ממולא כנראה בדג מלוח ברוטב טריאקי, הוא המליץ לאכול בכפית כסף דקה באורך של משוט סאפ ממוצע, ואת ביצי השליו הצהובות, שהיו בעצם קציצות סרטן מולקולריות מעורבבות במי ים ובאצות ירוקות, הוא נתן הוראה מפורשת לאכול עם המזלג הגמדי.
למעשה, הדבר הכי מלחיץ בתדריך המתיש לקראת תחילת הארוחה היוקרתית הייתה הדרישה של השף העצבני, שנאכל כל מנה זערורית בהתאם לסדר מסוים שהוא קבע מראש.
מכיוון שהיה חשוך ולא יכולנו לצלם, החלטנו להתרכז בטעמים ובהוראות של השף. לא בטוח שטעמנו כל מנה בהתאם לסדר הנכון ועם הרוטב הנכון, אבל בוודאות טעמנו מכל מנה ומנה, וכל צלוחית עברה רחרוח קצר וניסיון כושל להבין במה לעזאזל מדובר - בכל זאת, היה חשש כבד לפרפרים טריים באוכל.
לגבי הטעם, הדעות בשולחן היו חלוקות. חלק מהמנות שאני אהבתי הצלם התקשה להכניס לפה, ולהפך. התחושה הכללית הייתה של יותר מדי טעמים ותחכום בכל ביס: ציפוי מתוק עם מילוי מלוח שמתפוצץ בפה, ומעבר מהיר לחמוץ ומר עם מי האוקיינוס האטלנטי. ביצי סרטן, מלפפון ים ואצות דביקות, תוסיפו לזה את הרטבים הלא ברורים בטעם אומאמי יפני ואת היין האדום הכבד ששתינו בלי הפסקה, ואת כל ההשפעות המוזרות על החיך ועל הבטן ועל הדמיון - וקיבלתם סלט פירות ים קיצוני בטעמיו, שהם כנראה קצת יותר מדי מתוחכמים בשביל מטיילי VIP בתחילת הדרך.
לאחר עוד שני סבבים ארוכים וקצת מתישים של מנות מאוד מתוחכמות ולא ממש ברורות, הכוללות הרצאות של השף המטורלל וחוקי אכילה דרקוניים, שחלקם אפילו יותר מסובכים מהחוקים של הסופר-טאקי, הגענו למנה העיקרית: סטייקים עסיסיים של בשר בקר קובה יפני משובח, מנה פשוט מושלמת. מה שקצת פגע בתיאבון היה המידע המטריד שהשף המלומד חשף בפנינו, כי בקר הקובה היפני, ששותה רק בירה ומקבל עיסוי יומי בבטן, גדל בתוך כלוב קטן ואכזרי שמונע מגופו לנוע – וזאת הסיבה לכך שהבשר היה רך בטירוף.
לקראת המנה הבאה, שכללה מגשי ענק של סושי מחובר לדלי של קרח יבש, שהפיץ עשן לבן כמו בקדירה של מכשפות, הנברשות הכבדות שזזו מעלה ומטה בחושך נדלקו, מפלי המים המזויפים השפריצו, הווילונות השחורים שהקיפו אותנו נעלמו וגילינו שאנחנו בעצם צמודים לאקווריום גדול המלא בפרפרי ענק רדומים בצבעי כחול וזהב. הצלם טען שהם כנראה על קטמין.
בתוך האקווריום הענק, המלצרית שלנו אוספת עשרות פרפרים חיים לתוך קופסה, וברגע שהעשן הלבן של הקרח היבש הסתיים, היא מתחילה לשחרר את הפרפרים הכחולים סביבנו. השף המאיים הופיע שוב משום מקום, ובפעם הראשונה בפנים מחייכות. עם טפטפת קטנה של טיפות אף הוא הזליף לנו מי סוכר על היד, ועשרות הפרפרים מיהרו לאכול את הקינוח.
במקום לראות כדורגל יוצאים לבלות עם הכדורגלנים
קשה לטייל בברצלונה בלי קצת כדורגל. מכיוון שאנחנו תיירי VIP וקאמפ נואו, איצטדיון הכדורגל המפורסם של העיר, היה סגור, ביקשנו לצאת למקומות היוקרתיים והסודיים ששחקני הכדורגל העשירים המפורסמים של העיר יוצאים אליהם.
אולגה המקצוענית עשתה קצת טלפונים, שלחה אותנו לקנות בגדים מתאימים והזמינה לנו שולחן VIP במסעדה יוקרתית, שבשעות הערב הופכת לדאנס-בר קטלני. בכניסה למקום יש תור ארוך שמורכב בעיקר מזוגות ושלשות של נשים יפות בלבוש אופנתי, ואנחנו, תיירי VIP בהתלמדות, נכנסים בדלת VIP נפרדת. מלצר בעניבת פרפר ששמו רודריגז מוביל אותנו במהירות אל שולחן מוגבה במרפסת ה-VIP שמשקיפה על רחבת הריקודים.
רודריגז, המלצר האישי שלנו, מגיש מיד מנות פתיחה, פותח בקבוק שמפניה וממליץ לנו על הדגים. מטר וחצי מתחת למרפסת שלנו - סדום ועמורה: עשרות נשים מטופחות, בשמלות ערב יוקרתיות, מחשופים נדיבים ותכשיטים מנצנצים, רוקדות, שותות ועושות חיים. עבור מי ששירת בצה"ל, המיקום של השולחן עשוי להזכיר "עמדת רתק" השולטת על רחבת הריקודים.
הדגים שהזמנו מגיעים לשולחן, ורודריגז המלצר האישי שלנו שואל בטון אימהי ודואג: "האם תרצו שאפלט לכם את הדגים?" קצת מביך לשבת במסעדה יוקרתית, צמוד לשולחן של שני שחקני כדורגל שריריים, גבריים ומקועקעים, ולתת למלצר לנקות לנו את עצמות הדג כמו לילדים, אבל נראה שזה VIP אמיתי, ורודריגז עשה עבודה ממש טובה. הדג הענקי פורק לחתיכות קטנות שיתאימו בדיוק למזלג, וכך אפשר לאכול ברגוע ולהשקיף על רחבת הריקודים במקביל.
טיול בסגנון VIP יכול קצת לבלבל, כי בקלות אפשר להתרגל למלצר אישי בשולחן הכי טוב במסעדה הכי טובה. מחר אנחנו חוזרים לישראל, ואל המציאות הנושכת והעממית של האנשים הרגילים. VIP ברצלונה טלטל אותנו בענק ותפס אותנו לא מוכנים. לא חשבנו שהחיים של היפים העשירים בבירת קטלוניה הם כאלה טובים וטעימים, לא חשבנו שאפשר לחדש לנו משהו בעיר התיירותית הזאת, אבל אולגה המארחת שלנו הצליחה בענק, ולרגע קצר הרגשנו VIP - היה מדהים.
