אני שטה לי בסירה, השמש מלטפת והשיער מתעופף לו ברוח החמה. משני צידיי, המים בצבע כחול תכלת-טורקיז. הקרקעית הולכת ומתרחקת, ובכל זאת ניתן לראותה בבירור. אני מכינה את הקבוצה שלי לצלילה. תדריך, וכבר הגענו ליעד. יד אחת על חגורת המשקולות, היד השנייה על המסכה והווסת - ואני קופצת. בעודי צופה בכל הקבוצה קופצת למים, אני מציצה פנימה. דולפינה סקרנית מגיחה לעברי ולעבר הצוללים, דואגת להראות שהגיעה. אני מסתכלת לקרקעית, שלושה כרישי ריף מרחפים מעל האלמוגים וחתול ים ענקי לידם משוטט, וכולם גורמים לי לרגע להטיל ספק אם הסיטואציה אכן אמיתית או שמא אני חולמת.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
קוראים לי נועה סיטי אליהו, אני צלמת זה 13 שנה ומדריכת צלילה בארבע השנים האחרונות. קצת יותר משנה עברה מאז שחזרתי מהדרכת צלילה בבהאמס בגלל מגפת הקורונה שהשביתה את החלום. לשמחתי הרבה, זכיתי לחיות חמישה חודשים בגן עדן עלי אדמות לפני שהמועדון נסגר.
אז איך מראש מצאתי את עצמי עוברת לגור על אי בודד בבהאמס שנקרא סן סלבדור? בכל חופשה שהייתה לי בחיים מצאתי את עצמי סופרת את הימים לאחור, מהפחד שהזמן יעבור מהר מדי. הפעם החלטתי שאני לא סופרת יותר, ואני הופכת את החיים שלי לחופשה. אחרי שעשיתי קורס צלילה באילת, התמזל מזלי והתחלתי לעבוד כצלמת תת-ימית בריף הדולפינים. אחרי כמה שנים בריף, גיחות לחו"ל וטיולים במצטבר בעשר מדינות בחמש שנים, הגעתי למסקנה חדשה שהייתי רוצה להמיר את החיים האלו למקום טרופי אחר בעולם שגם בו לא אצטרך לספור את הזמן לאחור, ושיותר מזה, אצליח לקבל על זה גם שכר.
הבחירה ספציפית בבהאמס הייתה מכיוון שבאותו אי יש ריזורט של קלאב מד, ומאחר שכמה שנים קודם לכן טסתי לצרפת על מנת ללמוד צרפתית, רציתי למצוא מקום מטורף שלא רק אדריך בו צלילה, אלא גם אתאמן על הצרפתית שלי. וכך, אחרי חיפושים רבים, מצאתי את סן סלבדור.
אומרים שבמסע של כריסוטופר קולומבוס, האי סן סלבדור היה הראשון שהוא הבחין בו. אי קטן שגודלו 164 קילומטר רבוע, וחיים בו 930 תושבים בלבד. מאחר שאין הרבה תושבים יש הרבה לאן להתפרש, והאי כולו מלא בטבע מדהים ובים שהגוונים שלו כמעט שאינם ניתנים לתיאור.
רק אלוהים יודע איך הצלחתי להגיע דווקא לשם, למקום שבו כף רגל ישראלית כמעט שלא דורכת, למקום שבו 80% מהזמן מדברים רק צרפתית, שלא לדבר על הבירוקרטיה שבלהוציא ויזה על מנת לעבוד שם. אבל בסוף זה קרה. ארזתי מזוודה ענקית והכנתי את עצמי לשנה. שלוש טיסות, כמה קונקשנים בשעות-לא-שעות, והגעתי לאי אחרי יומיים של מסע בדרכים.
כל העובדים הגיעו יחד לאי ועשו לנו קבלת פנים נחמדה. זה היה בלילה, ולא יכולתי לחכות לבוקר שלמחרת. לשמחתי, קלאב מד סוגר את הריזורט כל חודש ספטמבר וחצי מאוקטובר בגלל עונת ההוריקנים, אז היה לנו שבוע שלם ללא לקוחות שבו כל מחלקה ארגנה את עצמה לקראת הפתיחה.
יום למחרת ההגעה קמתי בבוקר, השמש עמדה גבוה בשמיים, עננים התפרשו לכל עבר. כמעט נובמבר, וחם ולח בחוץ בטירוף. הלכתי לארוחת בוקר, ותוך כדי הרגשתי שאני חלק מסרט. אני מסתכלת מצדדיי, רואה עצי קוקוס ומדשאות רחבות ידיים ומהלכת לכיוון החוף בפעם הראשונה. אני רואה אותו מרחוק בצבע תכלת משוגע, ואני לא מצליחה לעכל שבתוך הים הזה אני הולכת לצלול כל יום.
אני מגיעה לאזור הרציף שממנו סירות הצלילה יוצאות, ונעתקת נשמתי מכל היופי שסביבי. נוף שקיים רק ברקעים של ווינדוז. כצלמת אני ישר חושבת על כך שאני משתוקקת לצלם, אך אני עוצרת, עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה וליבי מתמלא באושר. נהנית מהרגע העילאי הזה אחרי כל מה שעברתי כדי להגיע לפה, ומהמחשבה שיש לי כמעט שנה שלמה לחיות במקום הזה.
לאחר שבוע שבו אנחנו העובדים הכרנו זה את זה, והספקנו לסדר את מועדון הצלילה ולנקות אותו, הגיעה הפתיחה הגדולה. ההתרגשות הייתה בשיאה לקראת הצלילות והעבודה. לא רק שלקום באי והריזורט הזה היו בעצמם אושר צרוף, גם כל הפלגה אל הים הביאה איתה מראות משוגעים. במרחק שנע בין עשר דקות לשעה של הפלגה, בים שכולו טורקיז ושרואים בו את הקרקעית מבלי להתאמץ אפילו, יש קיר אלמוגים מטורף, ובכל אתר צלילה יש מראות אחרים שיותר משוגעים מקודמיהם.
כרישי ריף היו עניין של מה בכך, ובכל צלילה זה היה ברור מאליו לפגוש לפחות שלושה או ארבעה מהם. דגי לוקוס וברקודות ענקיות, צבי ים, כרישי פטיש, חתולי ים, איגל רייס, להקות דגים מטורפות וקיר אלמוגים ענק שממנו כולם מתקיימים. ואם זה לא מספיק, הייתה להקה של שלושה דולפינים חברותיים בטירוף, שהיו מגיחים לעיתים די קרובות לצלילות או לשנרקולים. הם היו מגיעים גם לריזורט עצמו ונשארים לפעמים שעות. ולבסוף, הטופוגרפיה. היו אתרי צלילה שהיו חגיגה לעיניים. מקומות שגורמים לך להרגיש בעולם אחר, אוטופי.
כל שבוע הביא איתו לקוחות מדהימים אחרים. מה ששונה בקלאב מד ביחס לשאר המלונות בעולם זה שהם דוגלים בכך שהעובדים הם חלק מהאורחים, ולכן היינו מוצאים את עצמנו אחרי יום צלילה, הולכים לחוף ושותים בירה עם האנשים שעד לפני שנייה צללנו איתם, אוכלים איתם ארוחת ערב, עושים איתם שיעור ספינינג בחדר כושר ומסיימים את היום במסיבה על החוף יחד.
לפעמים באמת תהיתי אם מתישהו אני אקום ואגלה שהכול היה חלום גדול. כמעט שהתחלתי להתרגל לחיים האוטופיים האלו, ואז בתחילת מרץ נודע לכולם על האי שיש מחלה בשם "קורונה" שמסתובבת בעולם. הכול היה ממש מהיר, אני זוכרת שהצטלמנו עם בקבוק קורונה מחויכים, והיינו בטוחים שזה לא יגיע אלינו, ופתאום יומיים לאחר מכן הודיעו לנו שסיכוי טוב שחלק מהלקוחות יבטלו - שכן הבידוד לאחר החזרה למדינות שלהם הפך לחובה, ואף אחד לא רצה בכך, מה שגרם באמת לירידה משמעותית במספר האנשים שהגיעו לאי. לא הספיקו לעבור כמה ימים מאותו רגע שצחקנו על הכול, ומצאנו את עצמנו בשיחת יחסינו לאן. בשלב הזה הם אמרו שהם סוגרים את הריזורט ושאנחנו נהיה חייבים לעזוב, ובאמת תוך שלושה ימים מצאתי את עצמי חזרה בארץ.
כיום אני מסתכלת לאחור - עברה שנה מאז שחזרתי מהאי המטורף הזה שנקרא סן סלבדור. הכול עוד נורא טרי. אני מסתכלת על תמונות מהחיים שלי שם, מחייכת ומודה על כל רגע, על כל חוויה ועל כל האנשים שזכיתי להכיר, ושיישארו איתי לכל החיים.
פורסם לראשונה: 12:39, 09.05.21
