בספרו "השיבה מהודו”, א.ב יהושע הצליח לשזור בעדינות את הרומן שנרקם בין הרופא הצעיר לאשה הנשואה והמבוגרת, לבין המראות, הריחות, הטעמים והנופים של הודו, שמשמשת כאן כתפאורה המלווה את סיפור האהבה הבלתי אפשרי הזה. המילים המדויקות בהן בחר הסופר לתאר את הרומן האסור, מאפשרות לקוראים להרחיק יחד עם הגיבורים עד להודו הרחוקה והאקזוטית.
למרות מילותיו של הסופר, נדמה כי יש פער עצום בין האופן בו החברה הישראלית תופסת את המדינה הצבעונית, לבין החוויה ההודית כפי שהיא מתרחשת במציאות.
"אנשים מספרים על הודו המון דברים; שהיא מלוכלכת ומוזנחת ושהעוני שולט בה ביד רמה, אבל אני לא ראיתי שם עוני והזנחה. ראיתי פשטות ודלות ביחס למה שיש לנו, אבל ההודים מאמינים שצריך להסתפק במה שיש, ולא לרדוף כל הזמן אחרי מה שאין", מתאר יגאל סלבין, צלם תרבויות ומוביל מסעות ישראלי, שנחשף לקסם של הודו בעקבות מה שהוא מכנה "המסע", שערך לפני כמה חודשים במסגרת סדנת צילום שהעביר לצלמים ישראליים באזור של מדינת רג'סטאן, הנמצאת בצפון-מערב היבשת.
בדומה לא.ב יהושע, אך מזווית אחרת לחלוטין, סלבין (42) נשוי ואב לשתי בנות (איילה בת 10, ונועם בת 6) מקיבוץ נגבה, מצליח לתאר את סיפורו של האזור ואת מרקם החיים בו, באמצעות התצלומים הייחודיים שצילם במהלך שהותו במקום.
"אחרי כל מסע שלי בעולם, אני מקפיד לעשות שני דברים: קודם כל לנשום רגע ולתת לחוויה לשקוע, ואז מבין כל התמונות שצילמתי - לבחור את 10-5 התמונות שמספרות הכי טוב את הסיפור של המקום, דרך העיניים שלי - ולהעלות אותן לרשת, ולשתף אחרים בסיפור".
איזה תגובות קיבלת על התמונות שצילמת?
"תגובות חיוביות מאוד: אנשים התרגשו מהצבעוניות ומהפשטות שלהן, והרבה מאלה שהיו בעבר בהודו, אמרו שהתמונות מזכירות להם את האווירה הכל כך מיוחדת שם. אבל האמת היא שבכל הסיפור הזה, מרגשות אותי מאוד דווקא התגובות של אלו שלא היו שם ולא חשבו להגיע לשם אי פעם, ובזכות התמונות דעתם על המדינה השתנתה והתעורר בהם חשק לנסוע לבקר בה".
"לרחם עליהם? אם כבר אני מרחם עלינו"
ליבשת המרוחקת הגיע סלבין אחרי שנים בהן חקר והעמיק בתרבות ההודית, עד לפרטים הקטנים ביותר. הידע שצבר במהלך הזמן, גרם לו להבין כי רג'אסטן - המדינה בעלת השטח הגדול ביותר בהודו - היא היעד הראשון במסע אליו הוא מעוניין להגיע.
"האזור כולו סקרן אותי מאוד, בדגש על פסטיבל הגמלים השנתי שנערך בפושקר, הטאג' מאהל באגרה עם הארכיטקטורה מרתקת, העיר הכחולה ג'ודפור על השווקים המקומיים שבה, הארמונות המרהיבים והקפה בבוקר לצד הפרה, וכמובן - האותנטיות המופלאה של דלהי", מתאר סלבין. "כצלם תרבויות וכחוקר יעדים, ניסיתי לחשוב על יעד שמרגש אותי ויש בו מן הצבעוניות. וכשאני אומר צבעוניות - אני לא מתכוון רק לנופים, אלא גם לצבעוניות של האנשים שמתגוררים בה.
"אגב, בג'ודפור גיליתי את תחנות הרכבת הישנות; בגלל המרחקים העצומים, התפתחה בהודו סצינה תרבותית במהלכה ההודים מבלים ימים ולילות ברכבות. הם ממש עוברים לגור בה, על כל המשתמע מכך - משפחות שלמות אוכלות, ישנות וחיות ברכבת המתקלפת הזאת. זה מחזה מטורף, שהוכיח לי בעיקר כמה הם משפחתיים".
עולם מקביל ממש.
"לגמרי, כמו סצנה מתוך סרט. בכלל, בהודו יש תופעות תרבותיות מרתקות: למשל, בשוק הירקות בדלהי. מדובר בשוק שרק המקומיים קונים בו, ולמעשה הוא מקשר בין החקלאים לתושבי העיר שרוכשים מהם כמות עצומה של סחורה במחירים זולים. ואז, במקום ללכת הביתה עם הסחורה שקנו, הם פותחים דוכן מאולתר בתוך השוק, סמוך לחקלאים - ומוכרים את הסחורה שקנו מהם לפני רק כמה דקות קודם לכן, במחיר גבוה יותר".
נשמע כמו מה שעושים אצלנו, רק באופן גלוי. אולי זו הסיבה שהישראלים כל כך אוהבים את הודו?
"אולי, אבל זו בטח לא הסיבה היחידה: הודו גורמת לך להרהר בהתנהלות היומיומית שלך ולחשוב על המירוץ שאתה חי בו; האנשים שם כל כך חמים ומקבלים אותך כפי שאתה, ללא תנאים. הם יארחו אותך בביתם מכל הלב, כשכל מה שיש ברשותם זה מים חמים ותיון.
"המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים בהודו הוא 'הכל אפשרי' - וזה אכן כך: אפשר ללכת לכל מקום שם מבלי לחשוש, ובכל מקום מרגישים בנוח. וזו לא קלישאה; אתה יכול להיכנס לכפר, כביכול כאדם זר, אבל עם חיוך רחב על הפנים, ובלי שום התרעה מוקדמת - לזכות לחיבוק מהמוני ילדים שאוהבים אותך כמו שאתה, ולמה? רק בגלל שחייכת, צילמת אותם ובעצם הענקת להם מתנה לרגע. אני כבר מחכה לרגע שבו אחזור לכפר, ואעניק להם את התצלומים שלהם".
רגע...מה?
"את יודעת איך אנשים מרגישים כשהם מקבלים צילומים שלהם, במיוחד אם הם מקבלים אותם אחרי כמה שנים? למצלמה יש יכולת להעצים אנשים ולגרום להם להרגיש שמתעניינים בהם. אני נתקל בזה כל הזמן, וגם בהודו נתקלתי בזה, בכפר פושקר. צילמתי שם ילדה שחייכה אליי ברחוב באמצעות הסלולרי, והראיתי את התמונה ולחברים שלה. התגובה שלהם הייתה היסטרית - הם התחילו לרוץ בשמחה ולקרוא לחברים נוספים, וכמובן שצילמנו גם אותם. תוך כמה דקות גם אבא שלה הגיע, וביקש ללחוץ את ידי. בהמשך, הוא סיפר לי שהוא סנדלר ופירט לי את כל סיפור החיים שלו לפרטי פרטים. ברור שכעבור כמה דקות מצאנו את עצמנו שותים תה בבית משפחתה של הילדה.
"יומיים אחרי המקרה הזה חזרנו לכפר, וצילמתי אותה מסתכלת על התמונה שלה בטלפון שלי. רק מאוחר יותר הבחנתי שלמרות שעברו כמה ימים - הילדה הייתה לבושה באותם בגדים, שהיו מלוכלכים ומרופטים".
למרות כל העוני מסביב - אנשים עדיין מצליחים למצוא יופי בכל הדבר הזה שנקרא הודו, איך אתה מסביר את זה?
"להודו חשוב להגיע בלי דעה מוקדמת עליה, ובלי ניסיון להשוות בינה לבין מדינות אחרות, בטח ובטח שלא מדינות מערביות: הכול שונה שם - מהאוכל, דרך שמחת החיים והרוגע שלהם ועד הצבעוניות ששולטת בכל מקום. תביני, לאלו שגרים בכפרים אין אפילו ספה בבית, אבל הרחובות כל כך צבעוניים שמי בכלל צריך ספה? כל מה שמתחשק לך זה לקום ולרקוד. וזאת אמירה - אומנם אין לנו ספת עור של נטוצ'י, אבל יש לנו משפחה מאוחדת וטוב לנו".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לא מעט ילדים רעבים ברחובות הודו.
"כשהייתי שם, כל מה שראיתי בעיניים של הילדים האלו זה המון שמחה. אני מודה שאפילו קינאתי בהם קצת: הם משחקים אחד עם השני ג'ולות ועוד משחקים שאני שיחקתי בתור ילד לפני 35 שנה, לא יושבים כל היום מול המסך ולא מתקשרים אחד עם השני. וההורים שלהם משחקים איתם, אוכלים איתם ומסתכלים להם בעיניים כשהם מדברים איתם. אז לרחם עליהם? אם כבר, לפעמים אני מרחם עלינו.
"ברור שלקדמה יש יתרונות, אבל בסוף יש משהו בפשטות הזאת שהוא כל כך טבעי וטוב. אני בטוח שכל ילד היה רוצה לשחרר קצת את האייפד הזה, ולשחק כדורגל בחוץ עד שעות הערב ולחזור מזיע הביתה. ואין הורה שלא היה רוצה לעצור את מירוץ החיים המטורף שלו, ולהיות יותר עם הילדים שלו. קיבלתי בהודו שיעור לחיים שלימד אותי איך צריך לחיות, וחזרתי משם הרבה יותר משפחתי ורגוע, מעבר לזה שהיום אני מבין אנשים שאומרים שהחיים שלהם השתנו אחרי שביקרו שם".
"החלום - לצלם את הקהילה היהודית באיראן"
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא מצלם, אולם את המעבר מתחביב למקצוע ממנו הוא מתפרנס - הוא עשה רק לפני שש שנים, עם לידת בתו הבכורה. הוא חבר לרפי קורן, גם הוא צלם במקצועו, ויחד הם הקימו את חברת "זומינג סלבין-קורן", במסגרתה מעבירים השניים הדרכות וסדנאות צילום בארץ ובחו"ל לקהילת הצלמים הישראלית. משם, הדרך להפוך לצלם תרבויות הייתה קצרה.
"כבר בתחילת דרכי התמקצעתי בצילום אנשים, הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי זה ריתקה אותי ועדיין מרתקת. את ההחלטה להתחיל לצלם תרבויות קיבלתי בעקבות מסע הצילום הראשון שלי בשנת 2014 בגיאורגיה. ההורים שלי נולדו שם ועלו ארצה בשנת 1972 מתוך ציונות, ולאורך כל הילדות שלי שמעתי סיפורים על החיים שם וחונכתי לאהבה לטבע, לנופים ולתרבויות.
"במהלך המסע שם הבנתי שאני רוצה לחקור ולצלם אנשים ולא רק נופים, כמו שעושים בניו זילנד או באיסלנד, למשל. מה שכל כך מרתק כאן, לעומת סיפורי נוף, הוא שכל תרבות היא ייחודית ואין כמוה בשום מקום אחר בעולם, היא אחת ויחידה. דוגמה טובה לכך היא למשל בהרי הקווקז שם, בתקופת החורף, השלג מגיע לגובה של שמונה מטרים, וכל בני המשפחה ובעלי החיים נשארים בבית, ביחד, וזה משהו שלא תמצאי בשום מקום אחר בעולם מלבד אצלם".
ואיך חוקרים תרבויות באמצעות צילום?
"קודם כל, אני אף פעם לא נוסע למקומות המתוירים, אלא לאלו שבהם מתקיימים החיים עצמם, ולרוב אני לא נשאר בערים אלא הולך לכיוון הכפרים והמקומות הפחות מוכרים. שנית, בכל יעד אני מגיע אליו אני מקפיד תמיד להתמקד במאכלים המקומיים, בעלי המלאכה המקומיים, בתושבים עצמם, ולא מוותר גם על הזכות לשמוע סיפורים אישיים ממקור ראשון, כלומר מהאדם עצמו, ולרוב זה גם יהיה בבית שלו. כמובן שאני לא מפספס גם את הטקסים המקומיים, את הפסטיבלים המרתקים וטעימה מהמסעדות המקומיות".
נתקלת פעם בסיטואציה בה אנשים כעסו עליך כשצילמת אותם?
"דבר כזה יכול להתרחש רק אם הצלם לא מקצועי, וניגש לאנשים כשהם במצב לא נוח כמו באמצע אכילה או לא ערוכים להצטלם. כשצלם מקבל 'אל תצלם אותי' - הוא צריך להבין שמשהו בגישה שלו היה שגוי. על עצמי אני יכול לספר שהדבר הראשון שאני עושה כשאני ניגש למישהו שאני רוצה לצלם אותו, הוא קודם כל לחייך וללחוץ לו את היד.
"בסופו של דבר, כשמגיעים למדינה אחרת עם מצלמה ועם רצון להקשיב - המקומיים רואים בך שליח שהמטרה שלו היא להעביר את הסיפור שלהם הלאה, וזה יוצר חיבור מדהים שקשה לתאר במילים. ברור שיש יעדים שהם מאתגרים יותר, כמו מדינות מוסלמיות שבהן אם תלך לצלם אישה מבלי לבקש את רשות בעלה - עלולות להיווצר בעיות".
ומה לגבי מקומות שפחות מחבבים בהם ישראלים, גם שם לא נתקלת ביחס עוין כשניסית לצלם?
"עם הכנה מוקדמת ונכונה, הצלחנו להדריך סדנאות גם במקומות האלו וזכינו בחוויה חיובית וטובה. הכל זה עניין של גישה. ואגב מקומות בעייתיים, אם יש מקום אחד שהייתי מאוד שמח לצלם בו - זה איראן. החלום שלי הוא להביא את הסיפור של הקהילה היהודית באיראן, ויום אחד גם זה יקרה".
מלבד הודו וגיאורגיה, במהלך שש השנים האחרונות סלבין הדריך מסעות צילום ביעדים נוספים בהם גואטמלה, קירג'יסטן, קובה, צ'צ'ניה, ירדן, בורמה, מיאנמר, קהיר, איסטנבול ועוד. בארץ, הוא העביר סדנאות צילום במקומות כמו רהט, ג'אסר אה-זרקא, צפת, נצרת, עכו, העיר העתיקה בירושלים, יפו, מחנה יהודה ושער שכם בירושלים, שילה הקדומה ועוד.
אתה חושב שאת הסיפור של ישראל אתה מצליח לספר לעולם?
"שאלה מצוינת. האמת היא שהחלום האמיתי שלי הוא להדריך קבוצת צלמים מחו"ל בישראל; לקחת אותם לרמת הגולן, לבתרונות רוחמה ולדרך הבשמים במכתש רמון, להביא אותם למאה שערים בפורים או בסוכות - והם יחזרו שגרירים מדהימים, כמו שאני חזרתי מהודו. אני באמת מאמין שזו הדרך להראות את ישראל".
הכוח שאתה מייחס למצלמה קיים גם כיום, בעולם האינסטנט שבו אנחנו חיים?
"אני מאמין באיכות ולא בכמות - היום מצלמים בטלפון 300 תמונות, זה מעמיס על הטלפון ואז מתחילים למחוק. יש כוח מאוד גדול לצילום עצמו וגם למצלמה, בטח כשהיא באיכות גבוהה - כשאתה מגיע עם מצלמה מכבדים אותך יותר, כי בסופו של דבר טלפון ואייפד יש לכולם, ובלתי אפשרי לספר באמצעותם סיפור"
יש שיאמרו שה"סטורי" באינסטגרם מנסה לספר סיפור.
"'סטורי' זאת דוגמא מעולה בעיניי ל'אינסטנט' ולעובדה שלמצלמה עדיין יש זכות קיום: הוא נעלם אחרי 24 שעות, ותמונה תישאר לנצח ותשמש מזכרת לאדם שצולם וצילם אותה. בימים אלו אנחנו מציינים 75 שנה לשחרור אושוויץ, אני לא רוצה לדמיין אפילו מה היה קורה אם לא היו בתקופה הזו מצלמות, למצלמה יש יכולת לנצור היסטוריה ולכבד אותה".
