שיחת הטלפון התנהלה בערך כך: "אתה רוצה לצלם ביזונים בפולין?", השואל היה חבר ושותף לכמיהה המתמדת לטיולים, צילומים ובעיקר לברוח ככל היותר מהשגרה בארץ הקודש.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
"ביזונים? בפולין?", שאלתי. "אתה לא מעדיף לצלם למורים בוורשה או זברות בבוקרשט?".
מתברר, שביזונים שעטו בעבר הרחוק ברחבי אירופה ממש כמו בערבות צפון אמריקה. העניין הוא, שלמיטב ידיעתי זה היה בערך בתקופת הקרח, כלומר לפני כעשרת אלפים שנה. ומאז הדבר האחרון, ששעט בפולין ובמזרח אירופה, היה אתם יודעים מי במלחמת העולם השנייה.
אז מתברר שיש ביזונים בפולין ושועלים וחתולי לינקס וזאבים וכל הטוב הזה מסתתר ביער יוצא דופן על גבול פולין-בלארוס.
יתרון נוסף הוא במרחק ובזמן כמו שאיינשטיין ליהג בשעתו. להבדיל ממסעות צילום, שדורשים הערכות מדוקדקת, לוגיסטיקה מעייפת ותקציב לא מבוטל, פה מדובר בקפיצה קלה לחו"ל לארבעה-חמישה ימים והופה, אפשר לשבת בנוחות בבית מול המחשב ולהתחיל לקלל למה הביזון ההוא לא יצא בפוקוס.
בחודש ינואר 2020, שישה שבועות אחרי ההצעה, כבר היינו בוואן בדרך ליער ביאלובייזה. על ההגה מדריך העונה לשם ברטק. כניסה לתוך היער עצמו מחייבת אישור מיוחד וחייבת להיות מלווה במדריך מקומי.
ברטק מרצה על ציפורים, חובב ציפורים ומתעניין באופן כללי בציפורים. הוא מצוייד במשקפת ייעודית לנושא ובחוסר מודעות אדיר לכל מי שציפורים לא מהוות את עיקר עולמו. כלומר, שאר האנושות בערך.
"תשמחו לדעת", הוא התלהב, "שביער ביאלובייזה יש עושר אדיר של סוגי נקרים כולל הנקר השחור, הנקר המנוקד והנקר לבן הגב".
"זאבים ? דובים ? שועלים?", שאלנו.
"אה", אמר ברטק, "סיכוי קלוש לראות אותם. אבל את הנקר השחור והמנוקד ממש רואים בימים אלה". עכשיו לך תסביר לברטק שעם כל הכבוד לנקרים, אנחנו רוצים לראות משהו עם פרווה ואוזניים. לכן, החלטנו לנטוש את המלצותיו החמות ("יש פה גם חסידות שחורות ועפרונים") ולחפש משהו מלהיב יותר לצילום.
הסיפור המעניין ביותר ביער ביאלובייזה, הם לא בהכרח החיות שבו, אלא היער עצמו.
היער הוא השריד היחיד מקבוצת יערות אדירה שהשתרעה על פני רחבי אירופה מהרי הפירנאים במערב עד הרי אורל במזרח. במשך אלף השנים האחרונות היערות באירופה התמעטו, נכרתו, עברו שינויים לטובת האוכלוסיות המגוונות שחיו באירופה לאורך השנים. יוצא הדופן הוא יער ביאלובייזה. החל מהמאה ה-14 היער תפס את תשומת ליבם של שליטי האזור. בכל פעם מלך או אציל מקומי ראה ביער את מגרש המשחקים הפרטי שלו, הכריז עליו כאזור ציד וככזה הפך את היער בפועל לשמורת טבע, שנשמרת בצורה כזו או אחרת עד היום.
כיום זהו היער היחיד באירופה, שחי ומתנהל ברצף ללא התערבות אנושית זה מאות רבות של שנים. איש לא כורת בו דבר, או שותל צמח כזה או אחר. העצים חיים, מתים, מתחדשים כפי שהטבע ייעד אותם ולא בני האדם.
כבר במאה ה-5 תפסו הביזונים את תשומת ליבם של המלכים באזור. החיה הוכרזה כאסורה לציד למעט כמובן למלך עצמו. וכך עד מלחמת העולם הראשונה נותרה אוכלוסיה יציבה של החיה האדירה הזו כעדות חיה מתקופת הקרח. במלחמה הגדולה הופגז האזור ורוב אוכלוסיית הביזונים שבו הוכחדה. ב-1941 הנאצים כבשו את האזור.
הרמן גרינג הכריז על היער כאזור מוגן לטובת יוזמה יוצאת דופן, שלא לאמר - מטורפת. להקים לתחיה חיות, שנכחדו באזור לטובת הקמת גרסה נאצית של "פארק היורה". גולת הכותרת של הפארק: שור הבר המיתולוגי, זה שכיכב בציורי מערות קדמונים. אותה חיה אדירה, שרעתה במרחבים הגדולים של ארופה העתיקה. זהו ה"אאורוקס" - החיה, שגרינג ראה כמייצגת את העולם המיתולוגי של גרמניה הגדולה.
מדענים הובאו לאזור ובניצוחו של לוץ הק, מנהל גן החיות של ברלין, החלה עבודה של מחקר והכלאה של מעט מהביזונים שנותרו באזור או הובאו מברלין, עם שוורים ופרות, שלוץ החליט שהם בעלי מאפיינים דומים ל"אאורוקס" - שור הבר המיתולוגי. לבסוף, על פי המסורת הנאצית, גורשו ונרצחו מעט התושבים שהתגוררו באזור, ועדר ראשון של שוורי העל, שזכו לשם העממי "הפרות של היטלר", יצא לרעות ברחבי היער.
12 צפייה בגלריה
במקום שבו מתנשא היום עמדת התצפית של שומרי היער הייתה חוות הניסויים של ד"ר הק
(צילום: עדו למפרט )
בשעה שש בבוקר התייצבנו בפקודתו של ברטק, כדי לחפש את הביזונים, לפני שהשמש עולה. הוואן עזב את הכביש הראשי, והמשכנו בדרך עפר, שחומות חשוכות של עצים צפופים סגרו על צדדיה. לאחר זמן מה עצר ברטק את הרכב ליד גדר עץ נמוכה. יצאנו אל צינה חורפית, והתמקמנו ברחבת עפר ליד שער ברזל חלוד ונעול.
לאחר המתנה ארוכה ובהיה בחושך הסמיך מולנו, נשבע ברטק שגוש כהה במרחק של כשלוש מאות מטר מאיתנו על רקע היער החשוך הוא ביזון. הוא הופתע שלא לומר התאכזב מהתגובה הצוננת שלנו. "ביום", הוא המשיך, ״קשה מאד למצוא אותם ולרוב הם יעדיפו להסתתר בעומק היער. צלמו, צלמו. כדאי להמשיך הלאה. בבוקר ובצהריים אפשר אולי לצלם נקרים, אם תרצו".
באותו שלב היה לנו ברור שלא הגענו עד גבול פולין-בלארוס כדי לצלם צללית של ביזון בחושך, ואם נשמע עוד פעם אחת המלצה לצילום נקרים, תוחלת החיים של ברטק תהיה כמו נקר מוכה שחין. החלטנו לקחת את ההגה לידיים במובן המילולי ביותר. הכרחנו את ברטק הרוטן להסתובב הלוך ושוב בין שדות שנפרסו בשולי היער. לאחר כשעתיים עצרנו. השמש עלתה, המיסה את השלג המועט שירד לכדי תלוליות ושלוליות בוציות. לפני שורת העצים הראשונה ראינו אותם: חמישה ביזונים כבדי גוף. שלושה עמדו ללא תנועה כמעט, לועסים. שניים הולכים לאיטם מרחרחים את פני הקרקע.
עכשיו צריך בזהירות להתקרב. בתנועה מעגלית איטית כדי לא להבריח את החיות ליער. רק שהיינו קרובים כעשרים מטרים מהביזונים קלטנו את גודלם. חיה אדירה, כפולה בגודלה מפרה ממוצעת. שני מטר גובהה וקרוב לשלושה מטרים אורכה. צמר חום אדמוני מקורזל מכסה את גופה ולהשלמת האפקט - האוויר הקר גורם לנשיפותיה לצאת בסילוני אדים.
אביב, חברי לטיול, השתטח על הקרקע כדי להשיג זווית צילום נמוכה. אני החלטתי לאגף דרך קבוצת עצים דלילה בפאתי השדה. כשתי דקות של הליכה בסבך ומצאתי עצמי בוהה בראש צמרירי גדול כמטר ממני. שנינו הופתענו באותה מידה. הדבר האחרון שרציתי זה, שטון של שרירים וצמר ידהר לכיווני בפניקה. הלכתי לאט לאט אחורה ויצאתי לשדה הפתוח. חזרנו לוואן ולברטק המבועת, והיינו מוכנים להמשך היום. הפעם עם סט תמונות מספק של הביזון האירופאי.
התעוררנו בבוקר לאחר לילה של סופת שלגים, היער הפך ללבן. האדמה הבוצית של אמש כוסתה במעטה שלג עמוק. מטרת המסלול היום - כניסה לעומק היער העתיק. השמורה שבתוך השמורה. מקום, שאף רכב לא מורשה כניסה. למען האמת אין שבילים רחבים דיים המאפשרים לרכב כניסה. גם שבילי ההליכה מועטים ומבוססים על דרכי התנועה של החיות ביער.
שער עץ מסוגנן בן כמאה שנים שומר עדיין על הכניסה למעבה היער. ההליכה ביער, שצומח בפראות אקלקטית סביבך במעטה שלג, שסופג כל רחש, מעבירה אותך בן רגע למחוזות של אגדה ופנטזיה.
עקבות על השלג מגלות שלהקת זאבים עברה פה לא מכבר. קריאות ציפורים נשמעו ממרחק. הלכנו בדממה, נזהרים לא למעוד מגזעי עץ מרקיבים או משורשים שפרצו מהאדמה המושלגת והשתרגו חזרה לקרקע.
לאט לאט החל החלה עננה להעיב על הקסם ביער. חשבתי, שאני מחוסן כלפיה. שפיתחתי עמידות וציניות חזקות דיין כדי שלא אושפע ממנה. מתברר שישנם דברים שמצליחים לחדור גם את היער הסבוך ביותר. סבתי התגוררה לא רחוק מכאן, מעברו האחר של הגבול. כיום זו בלארוס. בתחילת המאה העשרים היתה זו עדיין פולין. הייתי צעיר מכדי להבין או טיפש מספיק כדי לא לחקור, אבל אני עדיין זוכר מהזיכרונות המועטים שהיא חלקה איתי והייתי סבלני מספיק כדי להקשיב. סיפורים על נערה צעירה שהובילה סוס רתום לעגלה עם עצי הסקה ביער עבות. על תמיהה, סקרנות ואולי גם קנאה בנערים והנערות הנוצריים, שראתה משחקים בדרכה, ועל אותו יום בו נפרדה ממשפחתה ועלתה לארץ לפני שהשערים נסגרו, והאדמה פערה את לועה וקברה את הוריה ואחיותיה.
והנה אני הולך במיטב הלבוש המחמם של יצרניות אמריקאיות וקנדיות, חמוש בציוד צילום יפני, ופוסע בדרכים שגם אם לא באמת פסעה בהם, היא ללא ספק הכירה כמותם ביערות, שהקיפו את העיירה שבה גרה.
וכמו תסריט מתוזמן היטב ראינו בין העצים גדר עץ קטנה ובמרכזה צלב עץ, שחוט תייל מלפף את זרועותיו. כאשר נגמרה המלחמה הנאצים עזבו, הכפריים חזרו אט אט לכפריהם החרבים. שבועות עברו לפני שהעזו להיכנס ליער. לבסוף, אנשי מיליציה מקומית נכנסו בין עציו של יער ביאלובייזה. מאות רבות של גופות, של פרטיזנים ואזרחים, שנורו במהלך שנת המלחמה האחרונה התגלו ביער. באין יכולת לזהות את הקורבנות, חפרו קברי אחים כדוגמת זה, שניצבתי מולו וסימנו אותו בצלב. וברגע הזה גם חומת ההגנה האחרונה שלי נסדקה.
זה פחות או יותר הרגע, שיד עטוית כפפה טפחה על כתפי. "אתה שומע את זה?", ברטק הביט אליי בהתרגשות, ואז הפנה מבטו לכיוון אחד העצים. "אני חושב שזהו הנקר המנוקד. אתה חייב לצלם אותו".
עדו למפרט עובד בחברת קריאייטיב וכצלם טבע. אתם מוזמנים להתרשם מצילומים נוספים באתר האינטרנט ובעמוד האינסטגרם שלו.
