לא הייתי מתאר את עצמי כאחד שמטייל בעולם, יוצא לטרקים או למסעות צילום, אבל כששמעתי על טיול צילום לקוסטה ריקה - ידעתי שאני חייב להצטרף. אף פעם לא הייתי שם, ולמען האמת אני יכול לספור על יד אחת בכמה יעדים הייתי בחו"ל בחיי, ועדיין תישאר אצבע אחת יתומה. אבל משהו בטיול הזה הרגיש לי כמו הזדמנות שלא תחזור בקרוב.
קוראים לי אריק ואני בחור פשוט שאוהב לצלם. גיליתי את זה לפני כעשור כשבמהלך התואר לקחתי קורס צילום כקורס בחירה, ומאז נפתחתי לעולם הזה. לפני כשלוש שנים וחצי קניתי את רחפן הצילום הראשון שלי ומאז אני מגלה מחדש את הארץ, מחפש ומצלם מקומות מעניינים ובעיקר מתפעל מזוויות הצילום שרחפן יכול לתת.
בחודש ינואר האחרון נחשפתי בפייסבוק לטיול צילום שמתארגן בקוסטה ריקה דרך קהילת "פוטו טיפס" בראשותו של ויקטור זיסלין, איש הייטק וצלם עם נשמה גדולה שמריץ כבר כמה שנים סדנאות צילום במגוון תחומים. כששמעתי שהוא מוציא את הסדנה ידעתי שזה עוד איתות מלמעלה עבורי לצאת למסע של 14 ימים.
28 צפייה בגלריה
אכן יצאתי בסוף לטיול. הר הגעש פואס. התמונה הזאת צולמה בשעת זריחה עם Galaxy s9, תאמינו או לא
(צילום: אריק דנינו)
אני פוחד מטיסות וחששתי להגיע למדינה שאני לא מכיר, עם אנשים שאני לא מכיר. גם הקורונה שפרצה אז אל חיינו ואשפוז לא מתוכנן של אבא שלי לא סייעו לאווירה. ובכל זאת, תפסתי את עצמי בשתי ידיים והחלטתי לצאת לדרך כאילו מדובר במשימה ב"מירוץ למיליון".
לפני שנצלול למעמקי הטיול, קצת פרטים יבשים: בקוסטה ריקה יש שטחים עצומים של יערות גשם ו-14 הרי געש ששישה מהם פעילים. זו מדינה עם הרבה מאוד פארקים לאומיים וכחמישה אחוזים מהמגוון הביולוגי העולמי קיים בה. אין צבא והמטבע הרשמי נקרא קולון על שמו של כריסטופר קולומבוס שגם הגה את שם המדינה: קוסטה ריקה - החוף העשיר. השפה הרשמית היא ספרדית, מזג האוויר טרופי והאוכל המקומי האהוב הוא אורז ושעועית.
יצאנו לדרך עשרה משתתפים בני 30 עד 60. כבר ביום הראשון קיבלה את פנינו רעידת אדמה בעוצמה של 4.2, אבל אמרו לנו שזה קורה באופן תדיר. אחרי טיסה ארוכה ומתישה רצינו להתפנק על האוכל המקומי, אז אכלנו אורז, שעועית ודג. לא רע, הבנו שהקולינריה לא תהיה החלק החזק בטיול.
למחרת קמנו נרגשים, ונסענו להר הגעש פואס, הר געש פעיל עם לוע עצום בקוטר של 1.5 קילומטרים. נסענו במשך כשעתיים וצעדנו עוד קילומטר וחצי. כשהגענו ראינו ענן ערפל שכיסה את כל ההר, אין זכר ללוע.
אבל אל דאגה, ביום הרביעי של הטיול הגענו להר הגעש ארנל, הלא פחות מרשים, וקיבלנו פיצוי הולם. משם המשכנו ל-Arenal EcoZoo, מעין גן חיות שנמצאים בו למעלה מ-70 מינים של נחשים, צפרדעים משלל סוגים, לטאות נדירות, עכבישים וחרקים נוספים. גן עדן של ממש לצלמים. ציוותו לנו מדריך מטעם המקום שמתמחה בצילום. הוא "דיגמן" לנו את בעלי החיים, כך שנוכל להפיק את המרב מהקומפוזיציה, בנוסף להדרכות של ויקטור.
היעד הבא שיצאנו לצלם היה שמורת הטבע מונטה ורדה, אולי היעד המרשים ביותר. במגזין "נשיונל ג'אוגרפיק" כינו אותה "התכשיט שבכתר של שמורות העננים". ה"ניוזוויק" דירג אותה במקום ה-14 ברשימת המקומות שצריך לבקר בהם בעולם. מי אני שאתווכח.
המונטה ורדה (בספרדית: ההר הירוק) היא שמורת יער עננים. באופן כמעט תמידי התושבים שם חיים בתוך ערפילים קסומים. בשמורה ישנם תשעה שבילי הליכה עיקריים ומספר גדול של גשרים תלויים, אשר נעים בגבהים של 150-100 מטרים ולאורך של 66 עד 236 מטרים, היוצרים מראות עוצרי נשימה. כשצעדנו על הגשר הראשון ראינו התקהלות גדולה של כמה קבוצות צילום סביב ציפור נדירה בשם קצאל, הציפור הרשמית של גואטמלה. למזלי הצלחתי לתפוס אותה כי דקה אחרי שהגענו, היא כבר התעופפה לה.
יעד מומלץ נוסף שהגענו אליו הוא Lands in love במחוז אלחואלה. מדובר בריזורט שמשתרע על פני 1,000 דונם וכולל פעילות אתגרית לצד מקלט לכלבים וחתולים המנוהל על ידי 18 ישראלים. קצרה היריעה כאן מלספר את סיפורם ולמה החליטו להקים את המקום דווקא בקוסטה ריקה. המסעדה טבעונית והאוכל מאוד טעים. כאן הגיע החלק ה"פחות צילומי" של הטיול, אבל לא פחות כיף. הפעילויות האתגריות שעשינו הן קנופי, קניונינג באזורים יפהפיים, סופרמן ועוד. אכן כיף חיים.
חשבתם שזהו? ממש לא. יעד נוסף שהגענו אליו, בעיקר לשם צילום הוא מסעדת Soda y Mirador Cinchona. לא, לא התעניינו לאכול בה, עם כמה שזה מפתה לאכול אורז ושעועית. המסעדה נמצאת בנקודה אסטרטגית ויפייפיה המשקיפה על מפל מדהים המסתתר בין סבך עצים וצמחים, אני חושב הכי יפה שיצא לי לראות בחיי. וכמה שזה נראה מרשים בתמונה, זה לא משתווה למראה במציאות.
השוס העיקרי שבה הוא הנוף ומגוון החי שבה שמסתובב ביער הגשם. טוקאנים, ציפורים נדירות ועוד.
אחרי כל החוויות צריך גם לישון קצת, לא? אז ישנו לילה אחד בכפר חואנילמה, בבתים של תושבי הכפר. בשעה 5:30 בבוקר שמעתי געיות של פרות. חשבתי שדמיינתי. פתחתי את חלון הדירה ומצאתי חמש פרות מסתכלות עליי. הסתכלתי עליהן חזרה. הן הסתכלו עליי. הסתכלתי חזרה. אמרו לי "מוווו", וסגרתי את החלון.
המקומיים הכינו לנו ארוחת בוקר טעימה (לא, לא שעועית ואורז) שכללה אננסים טריים, קפה מקומי משובח (בכל זאת, קוסטה ריקה ידועה בגידולי הקפה שלה), חלב, חמאה, אומלטים ופירות. הם סיפרו לנו על אורח חייהם ועל כמה כיף להם לחיות במקום כזה עם המשפחות שלהם ולעבוד את האדמה שעליה הם חיים. האמת שיצאתי עם אנרגיות טובות והבטחתי לעצמי מתישהו לחיות תקופה בכפר. נראה מתי זה יקרה.
אחרי שעזבנו את הכפר, נסענו לשוט בכמה נהרות, ביניהם נהר ריו פריו, שבו צילמנו כמה מיני ציפורים, תוכים, קופים, עטלפים (בזמן קורונה, כן), תנינים ועוד חיות מופלאות.
מקום יפייפה נוסף שהיינו בו הוא אגם ריו סלסטה. האגם הוא תופעת טבע שמקורה באדמה הוולקנית העשירה בגופרית, שמשנה את צבע המים לתכלת שכמותו לא ראיתי מימיי. אחרי הליכה של כשעתיים, הגענו לאגם. היה שווה את המאמץ. צילמנו כל זווית אפשרית וזו אחת התמונות האחרונות שצילמתי עם הרחפן:
אם אתם שואלים את עצמכם למה כתבתי שזו אחת התמונות האחרונות שצילמתי עם הרחפן, אז לצערי הוא איבד קשר במהלך אחת הטיסות ונסחף לו הרחק עם הרוח, וכל זאת ביום החמישי לטיול, כשהיינו במונטה ורדה. כל כך רציתי לצלם דברים ייחודיים ובמיוחד ליצור סרטון נחמד שמסכם את הטיול. הצלחתי לגבות ממנו חומר רק מארבעה ימי טיול, כך שזה לא הספיק לי. כנראה שהוא רצה להישאר בקוסטה ריקה.
לא היה פשוט להתמודד עם זה במשך שאר הטיול, אבל הגעתי למסקנה שזה לא מה שיהרוס לי את הטיול. היינו בעוד לא מעט מקומות מיוחדים ומרשימים, כמו הפארק הלאומי מנואל אנטוניו, אשר מהווה בית לשלל בעלי חיים וכ-350 זנים של ציפורים. צילמתי שם בעיקר קופים
לפארק יש המון מה להציע מבחינת נופים, מגוון בעלי החיים, חופי ים, מרחבים פתוחים, ג'ונגלים ויערות גשם. אני מאמין שכל אחד יוכל למצוא שם משהו שיחבר אותו למקום. על אף שהייתי בקוסטה ריקה קרוב לשבועיים, הזמן עבר מהר מדי, והרגשתי שלא חוויתי אותה כמו שצריך, כך שנותרתי עם טעם של עוד וזאת בדיוק ההרגשה שרציתי לצאת איתה. מאמין שאחזור לשם שוב. אחרי הקורונה. בכל זאת, הרחפן עדיין שם.
