כשטיילנו במרוקו ביוני 2019
(צילום: גלעד כרמלי)
במסגרת הסכם הנורמליזציה בין ישראל למרוקו אושרו טיסות ישירות בין המדינות, ומרוקו צפויה להפוך ליעד פופולרי בקרב ישראלים. כבר היום, עוד לפני שנחתם ההסכם, ישראלים יכולים להיכנס למרוקו, אך רק בקבוצות מאורגנות. כתבנו גלעד כרמלי התלווה לקבוצה כזאת בחודש יוני 2019 וחזר עם יומן מסע מרתק.
את הטיול התחלנו בעיר קזבלנקה - "העיר הלבנה" שנקראה על שם הבית הראשון שהקימו במקום הכובשים הפורטוגזים, אשר בלט בצבעו הלבן. קזבלנקה היא העיר הגדולה ביותר במרוקו ונחשבת למרכז הכלכלי של המדינה.
אחרי מעבר בקתדרלת לב הקדוש המרהיבה וכיכר מוחמד החמישי שמכונה גם "כיכר היונים", מגיעים אל אחד המבנים הבולטים ביותר בקזבלנקה – מסגד חסן השני. יש הטוענים כי מדובר במסגד השלישי בגודלו בעולם, או אפילו השני בגודלו, אולם זרמים שונים באיסלאם מפרסמים דירוגים שונים ולכן קשה לקבוע אם זה נכון. בכל מקרה, בטוח מדובר במסגד הגבוה ביותר בעולם – הצריח מתנשא לגובה של 210 מטרים, ובקצהו יש קרן לייזר המצביעה לכיוון מכה. רחבת המסגד יכולה להכיל עד 80 אלף מתפללים.
בימים רגילים לפני מגפת הקורונה, בכל שעה עגולה מתאפשרת כניסת קבוצה לסיור בחלק מהמתחמים הפנימיים של המסגד – אך לא במתחם התפילה. למעשה, לתיירים, ובטח כאלו שאינם מוסלמים, לרוב כלל לא מאפשרים להיכנס למתחם התפילה. אנחנו פספסנו את מועד הסיור בדקות בודדות, אך מוסא, אחד ממנהלי המסגד, שמע שהגיעה קבוצה מישראל והוביל אותנו בעצמו לסיור בתוך מתחם התפילה שהינו מחוץ לתחום עבור תיירים. הוא קיבל את פנינו בברכת "שלום" בעברית, ולאחר מכן המשיך באנגלית: "אלוהים ברא שלושה משה – משה רבינו, משה בן מימון (הרמב"ם) ומשה אני".
מהמסגד, ממשיכים אל בית הכנסת הגדול והמפואר "בית אל". הקהילה היהודית בקזבלנקה היא הגדולה ביותר מבין קהילות יהודי מרוקו וצפון אפריקה בכלל, והיא מונה כיום כ-2,000 איש. מוחמד, מוסלמי מקומי שהופקד לשמור על בית הכנסת, מספר שהוא יודע לזהות מי מבין המבקרים הם תיירים ישראלים – ונותן להם להיכנס פנימה. "בשבתות מגיעים לכאן 35-30 מתפללים ובימי שישי כ-20 מתפללים", הוא מספר, ומתגאה שאת עבודות המוזאיקה בחזית בית הכנסת הוא הכין בעצמו לרגל חג הפסח לפני שלוש שנים.
את היום מסיימים בשוק חאבוס, שנמצא באחד הרובעים היפים ביותר בקזבלנקה. הרובע נבנה בתקופת השלטון הצרפתי, בראשית שנות ה-30, כמחנה פועלים עבור המובטלים הרבים שהיגרו לעיר מרחבי מרוקו ועבדו בה בבניין. עם השנים, הרחובות הפכו לשוק ססגוני ובו דוכני עתיקות, שטיחים, בגדים מסורתיים, דברי נחושת, כסף וזהב ועוד. הסוחרים, שמזהים תיירים ישראלים מקילומטרים, יקבלו אתכם בקריאות "ברוך הבא" בעברית, וגם בקריאות "רגע, בחינם".
חלום כחול
במרוקו, לא ניתן לדלג על ביקור בעיר שפשוואן – "העיר הכחולה" הציורית, שאי אפשר להפסיק לצלם בה. העיר נמצאת בצפון-מערב מרוקו, ושמה, שפירושו "רְאוּ את הקרניים", ניתן לה בשל צורתם של הרי הריף שלמורדותיהם היא שוכנת – ומזכירה זוג קרניים של עז. העיר הוקמה כמצודה במאה ה-15, כחלק מהניסיון להגן על צפון אפריקה מפני חדירת האימפריה הפורטוגזית. בהמשך התיישבו באזור המצודה שבטים ברבריים, ולאחר גירוש ספרד נוספו אליהם יהודים מגורשים. על פי אחת המסורות, היהודים שהתיישבו בעיר צבעו את בתיהם בכחול בהשפעת תורת הקבלה, והברברים הלכו בעקבותיהם.
למרות שמדובר בעיירה קטנה מאוד, יופייה של שפשוואן הפך אותה למוקד עלייה לרגל עבור תיירים. ברחובות הצפופים של העיר העתיקה פועלים לא פחות מ-200 מלונות בוטיק ואכסניות, וכן מסעדות ובתי קפה רבים – אשר מושכים תיירים צעירים מכל העולם, בעיקר תרמילאים.
במרחק של שלוש שעות נסיעה משפשוואן מגיעים לעיר טנג'יר, אשר שוכנת בכניסה המערבית למצר גיברלטר – במקום שבו נפגש הים התיכון עם האוקיינוס האטלנטי. טנג'יר, שהייתה שנים תחת חסות אירופית, היא עיר גדולה ומודרנית, ומלונותיה המפוארים מהווים מוקד משיכה לעשירי נסיכויות המפרץ. מלבד החופים היפים, ניתן לבקר בכף ספרטל – הנקודה הצפונית ביותר במרוקו והקודקוד הצפון-מערבי של יבשת אפריקה. הכף מתנשאת לגובה 326 מטרים מעל פני הים, ועל פסגתה ניצב מגדלור שנבנה במאה ה-19 במטרה להגביר את ביטחון השיט במצר החשוב.
בתחתית ההר, נמצאת "מערת הרקולס" – מערה טבעית שהפכה כבר בעת עתיקה למחצבה שממנה נכרו אבני ריחיים. למערה פתח יבשתי וכן פתח ימי אשר מזכיר בצורתו את צורתה של יבשת אפריקה. על פי חלק מההערכות, הפתח הימי נחצב על ידי הפיניקים, אשר ביקשו לסמן לספינות שמדובר בחופה של היבשת.
ואז הגענו למרוקו האותנטית
אחרי קזבלנקה וטנג'יר המודרניות יחסית, המפגש עם מרוקו האותנטית מתחיל באמת בעיר פאס. פאס היא העיר השנייה בגודלה במדינה ומהווה את מרכזה הדתי, והיא גם העיר החשובה ביותר לעם הערבי במרוקו.
פאס נוסדה בשנת 789 לספירה, ונחשבת לעיר העתיקה ביותר במרוקו – והעיר העתיקה הגדולה ביותר בעולם עם כ-9,400 רחובות וסימטאות. בעיר העתיקה יש כ-30 אלף חנויות, והכניסה אליה עם כלי רכב אסורה. "יש טאקסי קטן, שזה חמור, וטאקסי גדול, שזה פרד או סוס", מסביר בעברית מדריך התיירים המקומי חפיד.
המלאכות העתיקות שהעסיקו את תושבי פאס מאות שנים השתמרו במידה רבה עד ימינו, וברחובות העיר העתיקה ניתן לפגוש אמני קרמיקה, נחושת, בדים ועורות רבים. אחד האתרים הבולטים בעיר הוא בית החרושת לעורות "שווארה", אשר פועל ברצף מאז המאה ה-11 ומפורסם בחביות האבן הענקיות ומלאות הצבע שבהן טובלים את העורות. עוד אתר בולט הוא בית החרושת לקרמיקה "סרריני", אשר נפתח בסוף המאה ה-15 על ידי יהודים ומוסלמים שגורשו מספרד, והיה בית החרושת לקרמיקה הראשון בעיר. עם השנים הפך בית החרושת גם לבית ספר מקצועי ללימוד עבודת הקרמיקה, וכיום לומדים בו כ-200 תלמידים.
מראשיתה התקיימה בפאס קהילה יהודית גדולה, ונודעה לה חשיבות מכיוון שישבו בה הוגים ופוסקים גדולים כמו הרמב"ם, רבי יצחק אלפאסי (הרי"ף) ורבי יהודה בן עטאר. לפחות שלוש פעמים באלף השנים האחרונות ערכו המוסלמים פרעות משמעותיות ביהודי העיר. בשני המקרים הראשונים נטבחו אלפי יהודים, ואילו באחרון – "התריתל" ב-1912, נרצחו "רק" עשרות.
עם זאת, למרות גלי הפרעות, יהודי מרוקו ידעו תקופות ארוכות של פריחה תרבותית וכלכלית. וזו אינה קלישאה – יהודים רבים מאוד אכן עבדו אצל מלך מרוקו. למלך יש שמונה ארמונות ענק ברחבי המדינה, ועוד מתחמים מלכותיים רבים – והם דורשים עובדים רבים. מאחר שלנתינים היהודים לא היה אינטרס במלוכה, מלכי מרוקו לאורך הדורות העדיפו להעסיק אותם בארמונות מחשש לניסיונות הפיכה שלטונית מצד עובדים מוסלמים.
כ-2,500 היהודים שנותרו במרוקו כיום נהנים מחופש דת מלא ומשוויון זכויות, ומבחינת המלך היהודים הם חלק מהמורשת התרבותית וההיסטורית של המדינה. אולי משום כך, התיירים הישראלים מרגישים רצויים מאוד במרוקו. השלטונות גם לא נוטים להתערב בחיי הפרט של שאר האוכלוסייה. כך, למשל, בניגוד למדינות מוסלמיות רבות – מכירת ושתיית אלכוהול במסעדות, בפאבים ובמלונות מותרת. רק לא בחוץ.
כחצי שעה נסיעה צפונה מפאס נמצא אתר המרחצאות מולאי יעקוב. במקום חמישה מעיינות קרים וחמים אשר מימיהם עשירים בגופרית, סודיום, קלציום ומגנזיום, ונובעים מעומק של 1,500 מטרים. בכפר הברברי שקם במקום כמה מרחצאות עממיים, בנוסף למרכז מרחצאות המרפא המפואר שנבנה במקום בשנות ה-90. המקום מציע טיפולים שונים, והוא מאוד נקי ומסודר – תחנה מומלצת מאוד לשוהים בפאס יותר מיום אחד.
הנופים עוצרי הנשימה של ארץ הבֶּרבֵּרים
הדרך בין פאס לעיר שנחשבת לבירה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו, מראקש, מתפתלת לאורך כמה מאות קילומטרים ברכס הרי האטלס התיכון. האזור מכונה "ארץ הבֶּרבֵּרים", מאחר שתושבי הרי האטלס הם בעיקר שבטים ברברים המשמרים את מסורת ואורח חיי אבותיהם, ורובם עוסקים בחקלאות וברעיית צאן. השבטים הגיעו לאטלס כי מצאו בו מקום מקלט, במיוחד באזורים הפראיים של ההרים, וחלק מהכפרים הברבריים מבודדים ביותר. הכביש עמוס בנופים הרריים עוצרי נשימה, עם מרבדי פריחה בצידי הדרך ויישובים ברבריים ציוריים.
כשעצרנו לארוחת צהריים באחד הכפרים בדרך, פגשנו את עבדוללה, קשיש חייכן שאינו יודע בן כמה הוא ומתגורר על אחת הגבעות הסמוכות. הוא סיפר שהוא מגדל עזים למחייתו וגם יש לו פרה אחת. כשדינה ביקשה ממנו בצחוק שייתן לה את מקל ההליכה שלו, הוא השיב לגמרי ברצינות: "אני לא אוכל ללכת הביתה בלעדיו, אבל בואי איתי עד הבית ואז תוכלי לקחת אותו".
פגשנו גם את רועה הצאן האדי ואת אשתו נור, שרצו לתת לנו טלה במתנה. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת. באמצע הדרך, באזור העיר בני מלאל, פגשנו את זינב - קשישה שגם לא יודעת בת כמה היא, שסיפרה בדמעות שילדיה עזבו את הבית אחרי שהתבגרו וכעת אין לה שום קשר איתם והיא לא יודעת מה קורה איתם. היא חיה מלקבץ נדבות. "אבל אלוהים איתי בלב", היא מציינת.
לאחר ביקור בשמורת מפלי אוזוד - מפלי המים הגבוהים ביותר ואולי היפים ביותר במרוקו, אשר צונחים מצוק בגובה 110 מטרים בלב קניון ירוק שבו מסתובבים בחופשיות קופים מסוג מקוק ברברי – עצרנו לביקור בבית ספר מקומי שאליו מגיעים תלמידים מכפרים ברבריים רבים בהרי האטלס. בית הספר הוא מבנה קטן ובו איש צוות אחד בלבד, שהוא גם המורה וגם המנהל, והוא מלמד בעצמו את כל המקצועות.
התלמידים מגיעים ללימודים ברגל, ולעתים נדרשים להליכה של שעתיים ויותר לכל כיוון. חלקם מגיעים על חמורים. עם זאת, גם בשעות הלימודים לכאורה ניתן להבחין בילדים רבים שבמקום ללמוד – מסייעים לפרנסת המשפחה ומוכרים זעתר בצדי הדרכים.
הסמטאות של מראקש
מראקש, "העיר האדומה", היא העיר החשובה ביותר לעם הברברי במרוקו. העיר אמנם שוכנת למרגלות רכס האטלס הגבוה, אך האקלים בה מדברי והיא שימשה עוד מימי קדם צומת דרכים חשובה בין הכפרים בהרים, ערי החוף ודרכן לאירופה - ומדבר סהרה ודרכו לפנים יבשת אפריקה.
העיר העתיקה במראקש ידועה בסימטאותיה ובשווקיה הצבעוניים, אשר נחשבים לססגוניים במרוקו ואף בעולם. מאות ואלפי סימטאות המחולקות לרובעים על פי עיסוק הופכות את העיר העתיקה לשוק אחד גדול, חי ותוסס.
בימי טרום-קורונה, בכל ערב, עם השקיעה, התאספו מאות רוכלים, מספרי סיפורים, מרפאים, מכשפים, להטוטנים, רקדנים, מתופפים, זמרים, מרקידי נחשים ואחרים בכיכר המרכזית של העיר העתיקה – כיכר "ג'אמע אל-פנא" – יחד עם עשרות אלפי ואולי אף מאות אלפי מקומיים, תושבי כפרים סמוכים ותיירים שפקדו את הכיכר העצומה. בכיכר היו דוכני אוכל רבים וסביבם מאות מוקדים של מופעי רחוב ברבריים מסורתיים. בלילה, הכיכר הייתה מוארת במאות נורות קטנות – מחזה מרהיב.
לחובבי התבלינים וצמחי המרפא מומלץ להגיע לחנות של חסן פיללי, שמציע יותר מ-100 אלף סוגי תבלינים ושמני ארגן שונים. עוד ניתן לבקר במאוזוליאום המרשים של קברי הסעידים, ובגן מז'ורל – גן בוטני שהיה בבעלותו של מעצב האופנה איב סא-לורן, אשר התאהב בצבעים העזים של מראקש. צמוד לגן נמצא גם מוזיאון שמוקדש לכבודו של המעצב.
כ-63 ק"מ דרומית למראקש, נמצא הר טובקאל – הפסגה הגבוהה ביותר ברכס האטלס הגבוה. ממראקש יוצאים טיולי ג'יפים שעולים אל ההר, אשר בדרך כלל נשאר מושלג עד מאי-יוני. הדרך ממראקש לטובקאל עוברת בעמק האוריקה ומטפסת במעלה ההר, כאשר מכל עבר נשקפים נופים מרהיבים של עמקים ירוקים וכפרים ברבריים התלויים על ההרים מסביב בין שמיים וארץ.
הדרך ממראקש אל עבר עיר החוף אסווירה עוברת באזור שמכונה "ארץ הארגן", על שם עצי הארגן הרבים שגדלים באזור ומשמשים לתעשיית שמן הארגן – השמן היקר בעולם, אשר משמש למאכל, רפואה וקוסמטיקה.
בצד הדרך ניתן להבחין בעצי ארגן שעליהן מטפסות עזים אשר אוכלות את אגוזי הארגן הקוצניים. העזים מפרישות את גלעין הפרי דרך צואתן, ולאחר מכן הוא נאסף לצורך הפקת השמן. תהליך ההפקה עדיין מבוצע בעיקר על ידי קבוצות נשים בשיטה מסורתית של כתישת האגוזים באבן ריחיים לאחר ייבושם וקלייתם בשמש.
סמוך למפעל הארגן של לילה מריאנה נמצאת נקודת תצפית המשקיפה על העיר אסווירה. שמה הקודם של העיר היה מוגדור, ומסופר כי שמה הוחלף לפני כמה עשורים לאחר שהמלך עמד בנקודת התצפית הזו ואמר שהעיר יפה "כמו תמונה", או בערבית: "א-סווירה".
פרנסת תושבי אסווירה התבססה בעבר בעיקר על הדיג, אך בשנים האחרונות היא צוברת יותר ויותר תאוצה כיעד תיירותי. כמו שפשוואן, גם בעיר העתיקה של אסווירה נפתחו בשנים האחרונות אכסניות ומלונות בוטיק רבים – אשר מושכים בעיקר תרמילאים צעירים מרחבי העולם. בנוסף, החופים היפהפיים של העיר פופולריים בקרב העוסקים בגלישת רוח, בשל הרוחות שנושבות במקום כמעט באופן קבוע. עם זאת, הדיג עדיין הינו ענף בולט באסווירה, וניתן להיווכח בכך בעת הליכה בנמל העתיק והציורי או פשוט באמצעות ארוחה באחת ממסעדות הדגים הרבות שסביבו.
במאות קודמות היה הנמל של אסווירה אחד ממוקדי הפעילות החשובים של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. ההשפעה הפנים-אפריקנית נותרה בעיר עד היום – מגיעים אליה חסידים רבים של תנועת הראסטפארי, והמוזיקה הגנאווית נשמעת בה בכל פינה. לא קשה להבחין גם בחנויות ובדוכנים הרבים שבהם נמכרים תקליטיו של בוב מארלי. בקיצור, ג'מייקה של מרוקו, אם תרצו.
כמו פאס, גם באסווירה התקיימה עוד מראשיתה קהילה יהודית גדולה ומבוססת, אולם רובם עזבו לאחר קום המדינה והרובע היהודי נהרס כדי שעניי העיר לא ישתלטו על הבתים הנטושים. מהרובע נותרו רק שני בתי כנסת – אחד מהם בבית הרב חיים פינטו, שנשמר בשלמותו. גם מבנה בית הספר היהודי נשמר, וכיום הוא משמש כבית ספר מוסלמי. היוזמה לפתיחת בית ספר מוסלמי במקום להרוס את המבנה הייתה של יהודי בשם אזולאי, שמקורב למלך.
אזולאי המליץ למלך לפתוח עבור ילדי השכונה המוסלמים בית ספר קרוב לביתם, במבנה שכבר קיים. אולם הסימנים היהודיים עדיין נותרו במקום – ובאראק, מנהל בית הספר המוסלמי, מציג בגאווה למבקרים מסמכים שנשמרו מהימים היהודיים של בית הספר – בהם מערכת שעות בעברית, ספרי מחזור, רשימות ציונים ועוד. במרחק של כמה דקות הליכה משם נמצא בית הקברות היהודי הישן, ובו קברו של הרב פינטו.
את הטיול סיימנו בעיר הבירה של מרוקו, רבאט. בעיר ניתן לראות (מבחוץ) את הארמון הראשי של המלך, וכן לבקר ב"מגדל חסאן" – צריח בלתי גמור של מסגד שנועד להיות הגבוה ביותר בעולם, אך בנייתו במאה ה-12 נעצרה בשל מותו של הסולטאן. מול המגדל ניצב המאוזולאום שבו קבור המלך מוחמד החמישי, סבו של מלך מרוקו הנוכחי.
