לפני כמה שבועות יצאתי לחפש ברחובות אמסטרדם אמנות רחוב הקשורה למשבר וירוס הקורונה. באותו יום לא בדקתי את האזורים המיועדים לאמנות רחוב, אלא רכבתי על אופניי דרך הוונדלפארק למרכז העיר, מסלול רגיל שהמוני אמסטרדמים עוברים כל יום.
במסלול שבו עברתי כמעט ולא מצאתי אמנות רחוב, מה שגרם לי לצאת לשיטוט מעמיק בחיפוש אחר אמנות רחוב הקשורה למשבר הקורונה גם במקומות אחרים בעיר, כולל במקומות המיועדים לאמנות רחוב. מצאתי עבודות של אוטוגרף, אמן הולנדי המתמחה בציורי קיר ענקיים שהחל לצייר כבר בגיל עשר והתאמן בציור גרפיטי על החשמליות של אמסטרדם back in the days.
אוטוגרף משתמש באגרוף מונף (נקרא גם אגרוף קמוץ או אגרוף קפוץ) - סמל לסולידריות ולתמיכה שבו נעשה שימוש גם כהצדעה להבעת אחדות, עוצמה, התנגדות ומאבק. באחת הגרסאות תמצאו את הגברת הכועסת שבועטת את וירוס הקורונה, והעבודות שנתלו בסמוך ליום המלך מציגות את שלט האצולה של הולנד עם המגן, האריה והחרב, כתר וצבע כתום.
אולי כשביקרתם באמסטרדם שמתם לב לאופניים מוזרים עם קישוטים ופרחים שחונים בכל מיני מקומות בעיר. מקשט האופניים הוא וורן גרגורי, המכונה "איש האופניים הפרחוניים".
וורן ואשתו, במקור מפלורידה, גרו באמסטרדם לפני 16 שנים, חזרו לפלורידה ואחרי חוויות קשות בפלורידה חזרו לאמסטרדם בשנת 2018, כי כאן הם מרגישים בטוחים.
וורן קישט אופניים בפעם הראשונים בפלורידה והציב אותם בפינת רחוב כסימן לאשתו הסובלת מפגיעה בזיכרון בגלל נפילות בזמן התקפי אפילפסיה.
כשחזרו לאמסטרדם הם הביאו איתם במכולה 12 מתוך 250 האופניים המקושטים שהיו להם בפלורידה. וורן ממשיך לקשט אופניים, כדי לשמח אנשים, ולכן הוא מציב אותם ברחבי העיר. בשבועות האחרונים וורן הציב ריכוז של אופניים מקושטים על הגשר מול מוזיאון הרייקס.
וורן כותב בעמוד האינסטגרם שלו: "כולנו נעבור את זה ביחד ואז אחזיר את הגשר הזה לתיירים. לעת עתה זה מיועד לאמסטרדם. "
על אותו גשר מצאתי עבודה של פים ואן דר סלוט, אמן הולנדי שעוסק באמנות חזותית, עיצוב וביצוע. הוא מגיב לנושאים עכשוויים בדרך מופשטת ולעיתים קרובות בדרך ביקורתית, באמצעות מגוון טכניקות גרפיות, כולל קולאז'ים ומדבקות משי. פים פיתח סגנון מובהק שמוכר לצופה באופן מיידי. הוא מטיל ספק בהנחות שעליהן נשענת הכלכלה כמו גם בפעילותו האמנותית והוא מאתגר ללא הרף את שניהם.
העבודות שלו שקשורות למשבר וירוס הקורונה שייכות לסדרת עבודות הנקראת "קרבה חברתית, מרחק פיזי". העבודות בנויות ממדבקות עגולות שחורות אותן הוא מדביק ברחבי העיר או, כמו כאן, בתוך תמונה עם מסגרת. הנקודות מסמלות אותנו, בני האדם כמובן, והמרחק ביניהן את המרחק הפיזי שאנחנו צריכים לשמור אחד מהשני בימים אלו.
את ר' פגשתי בשעת פעולה כשהוא היה בתחילת ציור קיר. שאלתי אותו אם היצירה המתוכננת תהיה בעניין משבר הקורונה. התשובה הייתה "לא" מה שהביא אותי לשאול "למה? הלוא אמנות רחוב היא אחד המקומות ב-ה' הידיעה שבהם לאמנים יש מקום לבקר את הממשל ולהביע עמדה פוליטית וחברתית בנושאים עכשוויים". ר' קצת התפתל עם התשובה, ובסוף ענה שיש לו תוכנית ליצירה שתכלול מחאה גם בעניין הקורונה, אבל לא רק, אותה הוא מתכנן לצייר מתישהו בשבועיים הקרובים במקום אחר.
הוא שאל אם ארצה לבוא לראות אותו בפעולה ונתתי לו כרטיס ביקור. בערב הוא שלח לי תמונה של היצירה הסופית מאותו יום, והוא כתב: "הנה הגרפיטי שלי... בסופו של דבר הוספתי משפט על הסגר".
גם אוקס אליאֶן (Ox-Alien) הוא אמן גרפיטי הולנדי. הוא החל את דרכו בשנות ה-80 כששמו תויג במקומות שונים ובעיקר לצד פסי רכבת ומקומות שהגישה אליהם קשה. רק סביב שנת 2000 אוקס אליאֶן עבר לצייר אמנות רחוב והוא יצר ראש ורוד מרחף עם עין אחת בצורת האות O ועין שנייה בצורת האות X. האנשים בסצנה כינו את הדמות “Ox-Alien” והשם הפך לכינוי הרשמי של האומן. אוקס-אליאֶן הצטרף לקולקטיב יוצרי אמנות רחוב והם זכו בפרס חביבי הקהל בתחרות הלאומית הראשונה לאמנות רחוב בהולנד.
ג'ורג'י מתעסק במילים. הוא כותב: להיות יחד זו הנאה, השראה ומצג. ההתחברות היא סַם החַיִים נגד אנוכיות ושליליות בחברה שלנו. אבל לא עכשיו; עכשיו העולם הפוך. הביחד לא נעלם. מבחינה פיזית אנו מתרחקים, אך אנו נפגשים באהבה לוחמת ותקווה. יחד אנו בונים את הנורמלי החדש שלנו. הנורמלי החדש הוא: להתגעגע אחד לשני, דחף לרוץ, פחד להתחבק, סכיפהול כאזור שקט, רעב למגע פיזי. לא למצוא את זה נורמלי, זה הנורמלי החדש.
המרד בהכחדה הם תנועה סביבתית עולמית שמטרתה המוצהרת היא להשתמש באי ציות אזרחי לא אלים כדי להכריח ממשלות לשנות חוקים במטרה להימנע מהגעה אל נקודת אל חזור במערכת האקלים, אובדן המגוון הביולוגי והסיכון להכחדת החברה האנושית ולהתמוטטות אקולוגית. הם פעילים כיום ב-62 מדינות ויש להם 1,050 סניפים ברחבי העולם. התנועה מדברת על הנורמלי והדביקה פוסטרים שבהם הם קוראים לנו לא לחזור לנורמלי הישן: אנחנו לא יכולים לחזור לנורמלי, מכיוון ש-"נורמלי" היה בדיוק הבעיה.
גם המפלגה הסוציאליסטית תלתה פוסטרים, לאו דווקא על לוחות מודעות כפי שהייתם מצפים ממפלגה פוליטית מסודרת, אלא, בין היתר, על ארונות תקשורת. "העם מזדהה ונותן כבוד לכל העובדים בבתי חולים ובבתי אבות, לרופאים ולאנשים העובדים בבריאות הנפש, ולכל אותם אנשים נהדרים שמנסים לעזור לאנשים ולהציל חיים, אלו אותן קבוצות מקצועיות שבעשורים האחרונים כמעט בוטלו על ידי דחפורים ניאו-ליברלים חסרי רחמים …".
האיגוד הרפואי ההולנדי המלכותי הזמין אצל חברה המפתחת קריאייטיב ותוכן, הנקראת ווי-פילם, פרויקט שיעלה את מודעות הציבור לעבודת הצוותים הרפואיים ברחבי הולנד ויפרגן לאנשי הרפואה שנלחמים למען כולנו, מסכנים את חייהם ומשאירים את משפחותיהם בבית. הרעיון פשוט ומקסים; מצד אחד אנחנו אמורים להישאר בתוך הבתים, מצד שני, אנשי המקצוע בתחום הבריאות עסוקים מכדי לראות את כל התמיכה במדיה החברתית, לכן התושבים התבקשו לתלות חולצת טריקו לבנה עם לב אדום בחלון. החולצה הלבנה מייצגת מדי צוות רפואי ואילו הלב מסמל את האהבה והתמיכה שלנו, כך שבכל פעם שאנשי רפואה בדרכם מ/אל מקום העבודה, הם יראו את התמיכה המוצגת בחלונות הבתים.
מי שלא רצה "להקריב" חולצת טריקו לבנה, יצר "כאילו" חולצה מדפי A4 צייר לב ותלה בחלון.
משפחות שלא היו יכולות להיפגש עם הסבים והסבתות עקב הסגר החלקי מצאו דרכים יצירתיות להגיד ליקיריהם כי הם אוהבים אותם וחושבים עליהם. המשפחה הזו הזמינה שלט שנתלה מול הבית של הסבתא: "סבתא דה האס (שם המשפחה) אנחנו אוהבים אותך! ♥ נשיקה ♥" ומתחת שמות בני המשפחה.
בתחילת השוטטות שלי בעיר בחיפוש אחר אמנות רחוב בעניין משבר הקורונה, לא מצאתי המון עבודות וחשבתי לעצמי שכנראה ההולנדים "שבעים" ואין להם מה להגיד. אבל אחרי מספר ימים של רכיבה אינטנסיבית על אופניי ברחבי העיר, אני מסתכלת באוסף המכובד של אמנות רחוב שמצאתי, ומבינה, שההולנדים, אומרים את מה שיש להם להגיד אבל באופן רגוע ומסודר, כיאה להולנדים.