5 וחצי שעות טיסה ממוסקבה ועוד 6 שעות נסיעה ברכב. מינוס 25 מעלות והרבה פחות מכך אם לוקחים בחשבון את הרוח. בכל זאת, הייתי מוכן לחזור על הכל כבר מחר בבוקר. אגם באיקאל האדיר מספק בחורף אינסוף תופעות טבע עוצמתיות ונופים ייחודיים שאל חלקם ניתן להגיע רק בחודשים שבהם האגם קפוא. גן עדן לצלמים ולחובבי טבע בכלל. בינואר האחרון, אחרי תכנון ארוך ורגע לפני שהקורונה שינתה את חיינו הספקתי להגשים את החלום ולצאת לשבוע צילומים על האגם הקפוא.
נזכרים בטיולים
כדי להגיע לכאן צריך לטוס לאירקוצק, בירת המחוז התוססת שבה תמצאו בתי מלון מודרניים, מרכז היסטורי משופץ ויפה ומסעדות טובות. אם יש לכם זמן פנוי אל תוותרו על שוק האוכל המקורה והמרשים. בדרך חזרה תוכלו לקנות בו מתנות טעימות הביתה. הנסיעה מכאן לאולחון, האי הגדול שעל האגם, אורכת כחמש עד שש שעות (כולל עצירה לארוחת צהריים באחת המסעדות שבדרך). אחרי חציית המיצר הקפוא על גבי רחפת נגמר האספלט. את הדרך הקופצנית והמאובקת לכפר קוזיר עושים באואז (UAZ), רכב 4X4 רוסי מיתולוגי וספרטני למדי אבל עושה היטב את העבודה.
ברוכים הבאים לרוסיה הכפרית, הרחוקה והמנותקת. אלא שבניגוד לאלפי כפרים נידחים דומים במרחבים האינסופיים של המדינה האדירה הזו התמזל מזלו של קוזיר להתמקם באחד המקומות היפים והמיוחדים ביותר בתבל. מקור הפרנסה העיקרי כאן הוא התיירות. למרות זאת, אל תצפו לבתי מלון 5 כוכבים, מסעדות שף, מרכזי קניות ומותגים יוקרתיים. ממש לא. פונקציונאליות ופשטות הם שם המשחק. הכפר מציע מקומות לינה צנועים אבל ידידותיים, נקיים וחמים. הבנייה מעץ והבתים בני קומה אחת עד שתיים. האוכל פשוט, בסיסי ומזין. אוכל מנחם נקרא לזה. תבשילי בשר, הרבה מרק ותה חם. בלינצ'ס (כן כן, ההוא מהסבנטיז) הוא הקינוח הפופולרי. אבל בינינו, מי צריך יותר. קליטה סלולרית זמינה כמעט בכל מקום, למעט האזורים המרוחקים יותר של צפון האי.
אגם באיקאל הוא ענק בכל קנה מידה. זהו אגם המים המתוקים הגדול (בנפח) והעמוק (עד 1,600 מטר) בעולם. אורכו 630 ק"מ והוא מכיל חמישית (!) מכל המים המתוקים העיליים של העולם. אבל מעל הכל הוא יצירת טבע מדהימה שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. מיקומו בדרום סיביר מסביר את הקור הקיצוני השורר כאן בחורף. טמפרטורת המינימום הממוצעת בחודשי החורף היא מינוס 19 והיא יכולה בקלות לרדת למינוס 30 או 40. מדי שנה, בתחילת חודש ינואר, קופאים פני האגם והם נשארים כך עד תחילת חודש מאי. בשיא העונה מגיע עובי שכבת הקרח לחצי מטר עד למטר וחצי. אז ניתן ללכת ולנסוע עליו בבטחה ולגלות כמה מהמראות המיוחדים ביותר שהטבע יכול להציע.
כדי לטייל על האגם ולצפות בכל הטוב הזה פשוט נוסעים על הקרח. הנסיעה על האגם הקפוא אינה מסוכנת אך לא ניתן לעשות אותה לבד. יעידו על כך רכבים של נהגים שחשבו שיהיה בסדר וסיימו עמוק במים הקפואים. הנהגים המקומיים מנוסים ומכירים היטב את הכללים ואת האגם. הם מתקשרים ביניהם, ומסמנים מעברים וסכנות במוטות ודגלים. החל משנת 2020 חובה לנסוע על האגם ברכבים בעלי יכולת אמפיבית אבל במציאות לא ממש מקפידים על כך.
"הפקחים אוהבים לנוח", מספר לנו איגור הנהג המעולה שלנו, "וכולם יודעים איפה בדיוק הם נמצאים". את הטריקול שלו, מפלצת 6X6 רוסית בעלת יכולות אמפיביות, רכש השנה בדיוק מסיבה זו. הוא נולד בכפר וכאן הוא חי את 60 וכמה שנותיו. כמו רבים מתושבי הכפר הוא מפעיל, מלבד עסקי הנהגות, חדרי אירוח.
תשכחו כל מה שידעתם על קור. אם אתם לא רוצים לסבול (ואתם לא) יש להיערך בהתאם. במיוחד אם אתם צלמים שמבלים זמן ארוך מחוץ לרכב בשעות הזריחה והשקיעה. שיטת השכבות היא הדרך הנכונה להתמודד עם המצב וזה הולך ככה (לפי סדר ההתלבשות): שכבת בסיס נושמת איכותית המותאמת לקור עז במיוחד (מה שנקרא ביגוד טרמי, עליון ותחתון). זוג גרביים נושמות ומעליו זוג נוסף עבה ומחמם. מיקרו פליז נושם ומעליו פליז איכותי וחם. מכנסי טיולים חורפיות חמות ומבודדות.
מעל הכל מעיל פוך רציני שמיועד לטמפרטורות נמוכות במיוחד (מעיל שמתאים לחורף הישראלי לא ממש יעבוד כאן) ומכנסי פוך מחממות ומבודדות. חם-צוואר מפליז שיכול לכסות את האף והלחיים או (עדיף) כיסוי פנים מלא (מה שנקרא בצהלית כובע כלב או בלקלבה באמריקנית), וכובע פליז או צמר שמכסה היטב את האוזניים. כפפות דקות שמאפשרות לתפעל את המצלמה ומעליהן כפפות או כסיות עבות (רצוי פוך) לשאר הזמן. את התמונה משלימים מגפי קרח מרופדים עם סוליה מבודדת. וזהו בגדול. משהו כמו 10 דקות עבודה, לא יותר. ואם זה לא מספיק אז כשחוזרים לחדר צריך לעשות את הכל שוב, רק מהסוף להתחלה.
באשר לציוד הצילום, באופן כללי שום דבר לא שונה ממה שמקובל בכל צילום נוף. ציוד איכותי, עמיד ואמין הוא תמיד יתרון, בוודאי בתנאי קיצון. עדשה רחבה (14 או 16 מ"מ) תהיה שימושית ביותר למי שרוצה להדגיש את הסדקים והצורות המיוחדות של הקרח. וגם חצובה יציבה, רצוי כזו שניתן להנמיך לגובה הרצפה. כמו תמיד חשוב לא לשכוח סוללה רזרבית (או סוללות למי שמשתמש במצלמות ממינים זוללי אנרגיה). היות שהקרח מחזיר אור, פילטר מקטב יכול בהחלט לעזור (למי שיש). היו סלחניים כלפי המצלמה שלכם, אפילו העמידות ביותר עלולות לעיתים להתנהג קצת מוזר במינוס 30 מעלות. כדי למנוע התעבות של טיפות מים על המצלמה מומלץ לא לפתוח את תיק הצילום במשך כשעתיים אחרי החזרה לחדר. מהצד השני מומלץ כן לפתוח לייבוש את כל מקטעי הרגליים של החצובה בכדי למנוע את קפיאתם בפעם הבאה שיוצאים החוצה (דברים קטנים שלומדים בדרך הקשה).
כל זה נראה אולי מורכב ומסובך למתבונן מהצד, אבל זה לא. דבר אחד בטוח - שווה את המאמץ. שווה ביותר. צוקי סלע משוננים שמזדקרים מתוך הקרח, סדקים ותצורות קרח שונות ומשונות ומערות עם נטיפי קרח שאליהן ניתן להיכנס רק בעונה הקפואה הם תמורה נאותה לכל "הסבל" הזה. שבוע של שיכרון חושים ביליתי על הקרח של אגם באיקאל. זה בהחלט זמן ממצה, אבל כמו תמיד אף פעם זה לא מספיק. בשנייה שגלגלי המטוס ניתקו ממסלול ההמראה הקפוא באירקוצק בדרך חזרה הביתה התחלתי להתגעגע ולחלום על הפעם הבאה.
עמוס רביד הוא צלם טבע ונופים שמצלם בארץ ובעולם. לתמונות ומידע נוסף על יצירותיו - היכנסו לאתר האינטרנט שלו.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.