לחצות את איסלנד ברגל
(צילומים: גיל אפרת וחגי איטח)
הרגשתי שהידיים שלי קרות, קרות מדי. התחלתי לבצע הזרמת דם יזומה כשאני מנער אותן ומוחא כפיים בעוצמה. בדיעבד גליתי שיד ימין שלי באמת נפגעה מעט - זה התחיל מכאב ומקושי בהזזת האצבע, שהתקדם לכל גב היד שהתנפחה, והמשיך בהופעה של שלפוחיות על היד. כששמתי לב שהעור ביד הפגועה קר מאוד לעומת היד השנייה, הבנתי שכנראה חטפתי כוויות קור.
ידעתי שזה יכול לקרות, הרי עוד בשלב התכנון הבנו שיש שני אתגרים עיקריים במסע לחציית איסלנד ברגל. הראשון הוא התנאים - איסלנד היא אי אטלנטי, ומזג האוויר שם מאוד הפכפך וקשה לחיזוי, סופות יכולות להגיע מכל כיוון ובכל תקופה בשנה. האתגר השני היה הלוגיסטיקה - תכנון מסלול מתאים ושליחת חלק מהאוכל לנקודות אסטרטגיות שבהן נעבור, כדי לא לסחוב משקל גדול מדי בארבעת השבועות של המסע.
מקריאה קצרה על ההיסטוריה של איסלנד מיד מבינים שמדובר באי פעיל מאוד מבחינה וולקנית. העובדה שהוא יושב על הרכס המרכז-אטלנטי (רכס תת-ימי ברובו שמסמן את הגבול שבין הלוחות הטקטוניים של אמריקה, אירופה ואפריקה) מגדילה את הסיכוי לרעידות אדמה ולהתפרצויות געשיות בעוצמות משתנות.
המיקום המיוחד שלו הוא גם הסיבה לנופים המשוגעים שבו. צעדנו לאורך אזורים ירוקים של עשב, שחורים של מסלע וולקני ולבנים של קרח ושלג.
עברנו נהרות, אגמים ועמקים, והכול בתוך שילוב של הרי געש פעילים עם קרחונים גדולים, שילוב שנתן לאיסלנד את הכינוי "ארץ של אש וקרח". אבל למרות המיקום הצפוני, האקלים שם עדיין ממוזג בזכות זרם הגולף, שמחמם את האזור ושומר על טמפרטורה גבוהה יחסית למקומות אחרים בעולם שנמצאים באותו קו רוחב. לצערנו, טמפרטורה לא מעידה על עוצמת הרוחות והגשמים - ואלו הקשו עלינו מאוד.
כל המסע תוכנן בקפידה, ירדנו לפרטים וניסינו לייצר מראש כמה אופציות של מסלולים, למקרה שהתוכניות ישתנו במהלך ההליכה.
עוד בבית הדפסנו מפות, הכנו קובצי ניווט (GPX) למכשיר ה-GPS, ששימש גם מכשיר איכון לווייני, והצטיידנו בביגוד חורף שיתאים לתנאים הקשוחים של אזור צפוני וקר כמו איסלנד.
דבר נוסף שארגנו מראש היה האוכל. קנינו את כולו בארץ ותכננו לשלוח אותו לעצמנו, לנקודות שונות לאורך המסלול - רעיון שחסך לנו זמן התארגנות וקניות לאחר הנחיתה ברייקיאוויק, בירת איסלנד.
רייקיאוויק היא עיר עם אווירה בינלאומית, היא נחשבת לבירה הצפונית בעולם (נואוק לא נחשבת כי גרינלנד זו לא מדינה, זו טריטוריה של דנמרק) ואפשר למצוא בה שלל בתי קפה, מסעדות, חנויות ומוזיאונים מיוחדים, שמרוכזים באזור יחסית מצומצם במרכז. אבל אנחנו לא רצינו להתמהמה, ושמרנו את הטיול בעיר עצמה לימים שאחרי המסע. ב-11 ליולי נחתנו בעיר עם מטרה אחת בלבד - לשלוח את האספקה קדימה לנקודות שאותן מיפינו מראש, ולהספיק להגיע עוד באותו היום לנקודת ההתחלה של המסלול, שנמצאת במרחק ארבע שעות נסיעה באוטובוס.
כמה חודשים לפני הטיסה ניסינו ליצור קשר עם כל מיני חברות טיולים, ושאלנו אם יסכימו לשנע את האספקה שלנו למקומות מרוחקים שאליהם הן מוציאות טיולים. רובן השיבו בשלילה. חברה אחת הסכימה לעזור לנו באזור הצפוני של המדינה, אבל האזור הדרומי-מרכזי נשאר לא פתור. אז מיד כשנחתנו הלכנו לחברה שידענו שעשתה משלוחים כאלו בעבר, אבל לצערנו הם סירבו ואמרו שהם כבר לא עושים את זה.
עכשיו אנחנו בבעיה, אנחנו לא רוצים לסחוב אוכל של שבועיים וחצי בתרמילים. חייבים למצוא דרך לשלוח אותו קדימה.
לא בזבזנו זמן, כי האוטובוס לנקודת ההתחלה יוצא בשעה שתיים וחצי ואנחנו לא רוצים לצאת למסע עם כל האוכל הזה עלינו (15 קילו לאדם). הכנסנו את האוכל לתרמילים והתחלנו ב"מסע פילים" קצר למרכז רייקיאוויק. חיפשנו סוכנויות טיולים, עד שראינו שלט מוכר עם האות "איי" (i) - טוריסט אינפורמיישן. נכנסנו, ושם הפנו אותנו לחברת טיולים שהסכימה, תמורת 60 שקל, להוביל באוטובוס שלה את המשלוח הראשון – אספקה של תשעה ימים שתפגוש אותנו אחרי שלושה ימי הליכה. זהו, אפשר להתחיל ללכת.
ידענו שבימים הראשונים של המסע נלך לאורך טרק "לנדמנלאוגר-ת'ורסמורק" (Landmannalaugar - Þórsmörk), אחד הטרקים המפורסמים באיסלנד.
דרומית לת'ורסמורק נמצא הכפר סקוגר (Skojar) שממנו התחלנו. שם, ממש ליד הקפגראונד המקומי, עמדנו ליד Skogafoss, אחד המפלים המרשימים והמפורסמים של איסלנד. אגב, לא רק אנחנו חשבנו כך, גם צוותי ההפקה של "משחקי הכס" ושל "ויקינגים" חשבו כך, וצילמו שם סצנות לסדרות המצליחות האלו.
ביום ההליכה הראשון צעדנו לאורך פימפורדוהאלס - השם הרשמי של המסלול שבין סקוגר לת'ורסמורק - מסלול ירוק ותלול של מפלים, תצפיות מרהיבות אל עבר האוקיינוס, שלג וקרח בפסגות ותצורות לבה יפות, שהחדשות בהן נוצרו לפני פחות מעשור (2010). המשכנו לכיוון לנדמנלאוגר בשביל מסומן היטב, דרך נופים משתנים שמשלבים חולות צבעוניים, קרחונים, מעיינות חמים, נהרות ואגמים. הגיוון הרב שחווים על פני 75 קילומטרים הופך את המקטע הזה לאחד הטרקים הפופולאריים באיסלנד.
שלושה ימים צעדנו מסקוגר ללנדמנלאוגר, ובסופם הרגשנו שכאן מתחיל המסע האמיתי - עכשיו אנחנו נכנסים לעומק המדינה ולאזורים המרוחקים ביותר שלה.
נכנסנו לאזור ההיילנדס (Highlands), הרמות הגבוהות. אזור של מדבר וולקני חשוף ומרוחק שחלק גדול ממנו אינו ראוי למגורים, המכסה את רוב חלקה הפנימי של הארץ.
בהתחלה צעדנו על ה-F26, אחת מדרכי העפר שחוצות את איסלנד לאורכה. בעונה הזו עוברים עליה בין 20 ל-30 כלי רכב ביום (כן, ספרנו). הליכה על דרך ארוכה ומונוטונית לא הייתה האופציה הראשונה שלנו, אבל הפקחים בלנדמנלאוגר אמרו לנו שהנהרות במסלול המקורי שתכננו מסוכנים מדי לחצייה.
אחרי כמה ימים ירדנו מהדרך ונתקלנו לראשונה ברוחות החזקות שמאפיינות את האזור. באחד הבקרים קמנו לרוח פנים חזקה במיוחד, שהקשתה מאוד על ההליכה וגרמה לנו לאבד שיווי משקל מדי פעם, כשהיא מפתיעה במכות חזקות. טיפסנו לכיוון Tungnafellsjökull (באיסלנדית "קרחון הלשון הנופלת"), הר געש עם קרחון על פסגתו, שבקתת נידלור (Nyidalur) הייתה ממוקמת בצידו השני. מזג האוויר היה קשוח במיוחד, גשם ורוחות חזקות ליוו אותנו כל היום, אבל גם כאן היו נופים מרשימים ועמקים בצבעים משוגעים. לא ראינו מטיילים אחרים במשך כמה ימים, עד שהגענו לבקתה המוגנת והמאוישת, שם החלטנו להתפנק ולישון במיטה רכה.
ברחבי איסלנד מפוזרות בקתות הרים ברמות שונות, שמחיר הלינה בהן משתנה בעיקר על בסיס הביקוש, המיקום וטיב המתקנים שבהן. חלק מהבקתות הן בבעלות פרטית וחלקן בבעלות איגוד התיירות האיסלנדי (FI - FerðafélagÍslands), ואם רוצים לישון בהן, חשוב לזכור שבמקומות המבוקשים תמיד כדאי להזמין מקום זמן רב מראש. ברוב הלילות ישנו באוהל, אבל כשהגענו לבקתת נידלור החלטנו שמגיעה לנו הפסקה יבשה, ושילמנו 9,000 קרונות איסלנדיות (כ-270 שקל) בשביל מיטה רכה, חום ושימוש חופשי במטבח.
מהבקתה יצאנו רעננים למקטע המרוחק ביותר בכל המסע, מקטע "ירחי" של קצת יותר ממאה קילומטר. כשאני כותב "ירחי" אני לא צוחק, האזור כל כך מזכיר את הקרקע של הירח שבשנות ה-60, לפני הנחיתה של אפולו 11 על הירח, ניל ארמסטרונג וכ-30 אסטרונאוטים נוספים נסעו להתאמן שם וללמוד על המסלע הוולקני. במרכז העיר הוסאביק (Húsavík) שבצפון המדינה יש אפילו מוזיאון שמוקדש להיסטוריה של חקר הירח (The Exploration Museum), ובחדר התצוגה המרכזי מוצגים צילומים וממצאים מהאימונים שהתקיימו באזור.
אזור הרמות הגבוהות סיפק לנו גם את ההזדמנות לצעוד צמוד לוואטניוקול (Vatnajökull), הקרחון הגדול ביותר באיסלנד ובאירופה כולה. דמיינו את עצמכם הולכים כמה ימים בתוך עננת הכפור שיוצאת מפריזר תעשייתי גדול. עכשיו תגדילו את הפריזר לשטח של 8,100 קמ”ר. לא חם שם. הקרחון מכסה כ-8% משטחה של איסלנד, והצעידה לידו הבהירה לנו כמה קטנים אנחנו מול הטבע.
הקרחון משפיע על מזג האוויר שגם כאן לא ריחם - רוחות חזקות משולבות בגשם יצרו מצב של קור קיצוני, וגרמו לכוויות הקור שהזכרתי בתחילת הכתבה. עד סוף הטיול חשתי כאבים וקושי בקיפול האצבעות.
מה שמדהים הוא שיום של קור קיצוני לא מעיד על היום שאחריו - השמש יכולה לצאת פתאום, ובתנאים טובים, כשאין רוח, הזבובים יוצאים בהמוניהם ומכריחים אותך ללכת עם רשת ראש. הם לא עוקצים, פשוט מציקים ונכנסים לכל חור. אמרנו לעצמנו שבכיף נלך את כל המסע עם רשת על הראש אם חותמים לנו שמזג האוויר יהיה כזה.
למדנו שבאיסלנד יש שליט אחד, והוא מזג האוויר! הוא הפכפך בצורה בלתי רגילה, ומה שכתוב בתחזית של מחר לא תמיד רלוונטי, כי הכול משתנה כאן תוך שעות. אף אחד לא באמת יודע איך ייראה מחר, וגם הפקחים שבודקים כל יום את התחזית דואגים להסביר שהכול בעירבון מוגבל "כי זו איסלנד, ואי אפשר באמת לדעת מה יהיה מזג האוויר". כאן חיים משעה לשעה, חיים את הרגע, מקבלים כל מה שבא בהבנה ומתמודדים בהתאם לסיטואציה.
העלייה להר הגעש אסקיה (Askja) סימלה עבורנו את סופן של הרמות הגבוהות. אסקיה הוא הר געש עם לוע גדול בשטח של 45 קמ"ר, שבתוכו שני אגמים יפהפיים: אסקייואן (Öskjuvatn) הוא הגדול שבהם, וסמוך לו נמצא אגם ויטי (Víti) הקטן, אגם בצבע טורקיז עם מים חמימים. אחרי טבילה זריזה בוויטי התחלנו לרדת חזרה לאזורים הנמוכים של איסלנד דרך מקטע של 80 קילומטר, שלקראת סופו החלו הנופים הכהים שהתרגלנו לצעוד בתוכם לשנות צבע, וחזרנו לראות משטחי עשב ירוקים.
אגם מיוואטן היה הנקודה שממנה המשכתי לבד דרך אחד הנהרות היפים באיסלנד, יוקולסאואאופיולום (כן, זה השם, Jökulsá á Fjöllum), הנהר השני באורכו באיסלנד (206 ק"מ). זוכרים את קרחון ואטנאיוקול שהלכנו לידו? אז ממנו יוצא הנהר הגדול הזה. הוא זורם דרך מפלי סלפוס (Selfoss) ודטיפוס (Dettifos), שנמצאים כמה מאות מטרים זה מזה.
מפלי דטיפוס הם מפלים עצומים בגובה 45 מטר וברוחב של 100 מטר, וכמות המים שזורמת בהם היא הגדולה ביותר מבין כל מפלי אירופה. ההליכה לאורך הנהר מלווה במפלים ובתצורות גיאולוגיות מרשימות, ומסתיימת מעל לקצה קניון אסבירגי (Asbyrgi), תופעת טבע יפהפייה של קניון מיוער ללא מוצא שנתחם על ידי צוקים גבוהים.
סיום המסע היה בחצי האי Melrakkasletta, רצועת היבשה הצפונית ביותר של איסלנד. צעדתי עד שנגמרה האדמה, עד למגדלור (Hraunhafnartangi) שבקצה האי הזה שסיימתי לחצות, רק 3 קילומטרים דרומית לקו הרוחב 66.5 מעלות – חוג הקוטב הצפוני. מכאן צפונה יש בעיקר קרח. חתיכת יבשה שמרגישה כקצה העולם המיושב.
הנקודה הצפונית הזאת היא לא איסלנד היפה והציורית, היא לא ארץ של אש וקרח, בשבילי היא מייצגת איסלנד אחרת. קשוחה, מרוחקת, מבודדת, עזובה. פינה מעוננת כזו שנתנה לי בדיוק מה שאני מחפש במסעות מאתגרים – קצת פרופורציות והערכה לעולם שממנו אני בא, "לחיים הנורמליים".
אחרי שסיימתי ישבתי בבית קפה-בייקרי בעיר הוסאביק. הקפה היה טעים יותר מבדרך כלל. הרגשתי חזק יותר, מסוגל יותר, שלם יותר. הרגשתי פאקינג מדהים, וזו תחושה מיוחדת שאקט דבילי וקיצוני כמו חציית איסלנד ברגל יכול לתת - לפחות בשבילי.
למסעות מאתגרים נוספים בעולם היכנסו לאתר של גיל אפרת.
