מפגינים בכיכר פריז בירושלים
(צילום: גיל יוחנן, satview)
כיכר פריז בירושלים, ששמה עולה שוב ושוב לכותרות לאחרונה בעקבות ההפגנות נגד הממשלה, הזכירה לנו שכיכרות מרכזיות בערים הגדולות היו מאז ומעולם מוקד למחאות. רוב הכיכרות הללו הן בדרך כלל תחנת חובה לכל תייר שמבקר באותן ערים, אבל חלקן מסמלות נקודות מפנה היסטוריות, חילופי שלטון דרמטיים ואף דיכוי אלים של דורשי רפורמות או שנאה של מיעוטים. הכירו את סיפורן של עשר כיכרות כאלו.
כיכר הבסטיליה היא כיכר פריזאית מרכזית, שהוקמה באתר ההיסטורי שהפך לסמל המהפכה הצרפתית – במקום שבו ניצב מבצר הבסטיליה שנהרס בזמן המהפכה. המבצר נבנה במקור כדי להגן על הדרך אל ארמון המלך, אך במאה ה-17 הוסב לכלא שבו הוחזקו בעיקר אסירים פוליטיים – והיה לסמל לאימה, לדיכוי ולאכזריות של השלטון המלוכני.
ב-14 ביולי 1790, שנה בדיוק לאחר נפילת הבסטיליה, הוצב במרכז הריסות המבצר אוהל שעליו נכתב "פה רוקדים". מסורת "נשף הארבעה-עשר ביולי", שהחלה בעקבות האוהל הזה, הפכה עם השנים לחגיגת יום העצמאות הצרפתי. בהמשך הוחלט שאזור הבסטיליה יהפוך לכיכר לציון השחרור, אך עברו יותר מ-40 שנה עד ש"עמוד יולי" הוצב במרכזה – הפעם כזכר לאירועי מהפכת יולי 1830, ההתקוממות נגד משטר המונרכיה של המלך שארל העשירי.
בכיכר מתקיימים לעיתים קרובות אירועי מוזיקה ומצעדים, והאזור הצפון-מזרחי שלה הוא אתר בילוי לילי שוקק שבו בתי קפה רבים, ברים, מועדוני לילה ואולמות קולנוע ומופעים. בשל החשיבות ההיסטורית והסמלית של אזור הבסטיליה, גם כיום הכיכר היא מוקד להפגנות פוליטיות המוניות.
שמה המדויק של כיכר טיאנאנמן, הכיכר המרכזית בבייג'ינג בירת סין, הוא למעשה כיכר טיין-אן-מן - ופירושו "שער השלום השמימי". היא קרויה על שמו של שער טיין-אן-מן הניצב בצפונה ומפריד בינה לבין "העיר האסורה" – ארמונם ההיסטורי של קיסרי סין, שאליו לא ניתן היה להיכנס וכן לא ניתן היה לעזוב אותו ללא רשות.
הכיכר הענקית, ששטחה יותר מ-400 דונם, התפרסמה מחוץ לסין בעיקר בשל הטבח שביצע ב-1989 המשטר הקומוניסטי בסטודנטים שהפגינו במקום באופן לא אלים למען יישום רפורמות דמוקרטיות. ההפגנות השקטות דוכאו על ידי השלטונות הסיניים בצורה אלימה, וחיילים חמושים ברובים ומלווים בטנקים ירו במפגינים. ההערכות של מניין המתים בטבח נעות בין מאות לאלפים.
ב-5 ביוני 1989 צילם בכיכר טיאנאנמן ג'ף ויידנר את תמונת "המורד האלמוני" שהפכה בן לילה לסמל של מחאות הסטודנטים בסין ואף של המאבק למען הדמוקרטיזציה במדינה הקומוניסטית. בתמונה הונצח אחד הסטודנטים שהפגינו במקום עומד לבדו מול שורת טנקים וחוסם את דרכם לכיכר. על אף כמה השערות לגבי זהותו של המצולם, הן לא אוששו מעולם והמפגין נותר אלמוני.
סביב הכיכר נמצאים "האולם הגדול של העם" – הפרלמנט הסיני, מוזיאון ההיסטוריה הסינית, מוזיאון המהפכה הסינית, האנדרטה לזכר גיבורי העם והמאוזוליאום של מאו דזה-דונג שבו מוצגת גופתו החנוטה. ברצפה בצידה הדרומי של הכיכר מוצב תבליט פליז בצורת שושנת הרוחות, המהווה את קילומטר האפס של סין.
כיכר תחריר הגדולה שבמרכז קהיר נקראה במקור "כיכר איסמעיליה" על שם אחד משליטי מצרים במאה ה-19. הכיכר מוכרת במיוחד מסדרת ההפגנות הגדולות בתחילת 2011, כחלק מ"האביב הערבי", שהובילו להדחתו של הנשיא חוסני מובארק אחרי 30 שנות שלטון – אולם מורשת המחאות שלה ענפה מאוד.
הכיכר נודעה בציבור בשם "כיכר תחריר", שמשמעותו "כיכר השחרור", אחרי מהומות 1919 – גל מהומות שנמשך כארבעה חודשים נגד הפרוטקטורט הבריטי במצרים, ונחשב לאירוע מכונן במאבק העם המצרי לעצמאות. שמה של הכיכר שונה רשמית אחרי "מהפכת הקצינים החופשיים" ב-1952, שאותה הנהיג נשיא מצרים לימים גמאל עבד אל-נאצר והביאה להדחת פארוק מלך מצרים ולביטול המשטר המלוכני במדינה.
ב-1977 הייתה הכיכר למוקד של "מהומות הלחם" במחאה על הפסקת הסבסוד של מוצרי מזון בסיסיים על ידי המשטר – צעד שעליו הוחלט, בין היתר, במטרה להקצות יותר תקציבים לביטחון ולהכנות למלחמות עתידיות עם ישראל שכבשה מידי מצרים את חצי האי סיני עשור קודם לכן. לדעת מומחים, המהומות הסוערות הובילו את הנשיא אנואר סאדאת למסקנה שהגיעה העת להגיע עם ישראל להסדר, שיאפשר למשטר לקצץ משמעותית בהוצאות על הצבא ולהקצות יותר משאבים לכלכלה.
סביב הכיכר כמה מבני ציבור חשובים, בהם המוזיאון המצרי, מטה הליגה הערבית, קמפוס האוניברסיטה האמריקנית, מלון "הנילוס" ומשרדי ממשלה שונים.
כיכר יוניון, שבמרכזה גן עירוני, נמצאת במפגש הרחובות ברודוויי ובוורי במנהטן והוקמה במהלך המאה ה-19. באפריל 1861, לאחר נפילת פורט סאמטר – מצודה שהגנה על נמלי הדרום ובה נורו היריות הראשונות במלחמת האזרחים האמריקנית – נערכה בכיכר יוניון עצרת ענק למען אחדות ארצות הברית. הייתה זו העצרת הגדולה ביותר באמריקה הצפונית עד לאותה עת, ובמהלכה הונף הדגל אשר הורד מתורן המצודה עם פינויה.
במרכז הכיכר מוצב פסלו של ג'ורג' וושינגטון, ובשנות ה-80 נוסף לכיכר גם פסלו של מהטמה גאנדי. בחלק מימי השבוע נערך בכיכר שוק איכרים שאליו מביאים איכרי ניו אינגלנד ומדינת ניו יורק את תוצרתם. גם כיום הכיכר היא אתר פופולרי להפגנות פוליטיות ואנטי-מלחמתיות.
כיכר בבל בברלין, לשעבר "כיכר האופרה", נודעה בשל אירוע שריפת הספרים שהתרחש במקום ב-10 במאי 1933 בעקבות יוזמה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. במהלך לילה אחד, בליווי מוזיקלי של מקהלות ה-SS וה-SA, נשרפו בכיכר כ-20 אלף ספרים של כ-200 סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועיתונאים – רובם יהודים – שנבזזו מספריות סמוכות ומאוספים פרטיים רבים. שריפת ספרים פומבית זו גררה גל של שריפות ספרים על ידי סטודנטים ברחבי גרמניה.
לזכר אירוע שריפת הספרים הוקמה בכיכר בבל אנדרטת "ספרייה" על ידי האמן הישראלי מיכה אולמן. האנדרטה היא חדר תת-קרקעי בעל תקרת זכוכית הנמצא מתחת לכיכר במקום המדויק שבו נשרפו הספרים, והוא מכוסה במדפי ספרים ריקים – המייצגים את החלל התרבותי שנותר בעקבות האירוע.
ליד האנדרטה הוצבו שני לוחות ברונזה שעליהם חקוק, בין היתר, משפטו הנבואי של המשורר הגרמני-יהודי היינריך היינה: "הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם".
עוד בכיכר – מיצב ספרים ענק ממתכת המייצג את שמותיהם של כמה מהסופרים שספריהם נשרפו במקום. מסביב לכיכר נמצאים בניינים מפורסמים רבים, בהם בית האופרה, אוניברסיטת הומבולדט וקתדרלת הדוויג הקדושה – הכנסייה הרומית-קתולית העתיקה ביותר בברלין, שכיפתה נועדה לחקות את כיפת הפנתיאון ברומא.
כיכר פרלמנט הוקמה במאה ה-19 במטרה ליצור שטח פתוח סביב ארמון וסטמינסטר – מקום מושבו של הפרלמנט הבריטי. לצורך הקמתה נהרסו כמה בניינים שעמדו במקום.
בשל מיקומה, מול הפרלמנט, מהווה הכיכר אתר להפגנות נגד פעולות הממשלה. הפגנות סוערות במיוחד שנערכו במקום נגד הפעולות הצבאיות הבריטיות בעיראק הובילו בשנת 2005 לחקיקת חוק האוסר על הפגנות בכיכר ובמרחק של קילומטר מכל צדדיה מבלי לקבל לכך אישור מראש.
בכיכר ניצבים פסלים רבים של מדינאים בריטים, בהם וינסטון צ'רצ'יל, רוברט פיל ובנג'מין ד'יזראלי.
בכיכר המהפכה שבמרכז בירת רומניה, מול הארמון המלכותי, החל משטרו של הרודן ניקולאה צ'אושסקו להתפורר לאחר שקהל גדול של יותר מ-100 אלף איש הובא למקום בכפייה, כדי לעודד את צ'אושסקו במהלך נאום לאומה ב-21 בדצמבר 1989. ההמונים החלו למעשה למחות נגד שלטונו וקראו קריאות בוז – והנאום היה לנאומו האחרון. למחרת נמלט צ'אושסקו במסוק מגג הבניין, אך נתפס כעבור שלושה ימים והוצא להורג עוד באותו יום בתום משפט בזק.
(צ'אושסקו נואם בפעם האחרונה בפני ההמונים בכיכר)
מלבד הארמון המלכותי שמארח כיום את מוזיאון האמנות, נמצאים סביב הכיכר גם אולם הקונצרטים אתנאול רומן, ארמון מוסד אוניברסיטת קרול הראשון שבו נמצאת הספרייה האוניברסיטאית המרכזית, כנסיית קרצולסקו, ארמון משרד הפנים ובית המלון אתנאה פאלאס הילטון. בכיכר ניצבים פסלו של מלך רומניה קרול הראשון ועמוד גבוה של שיש לבן לזכר הנופלים במהפכה הרומנית.
מאידאן נזאלז'נוסטי, שפירוש שמה באוקראינית הוא "כיכר העצמאות", היא הכיכר המרכזית בקייב בירת אוקראינה. בשל האירועים ההיסטוריים הרבים שהתרחשו בה היא נחשבת ל"מד הדופק" החברתי והפוליטי של המדינה, ומסוף המאה ה-20 היא משמשת גם כמוקד של מחאות פוליטיות.
הכיכר נבנתה במאה ה-19, אך במהלך מלחמת העולם השנייה חרבה כמעט לחלוטין. הצבא האדום הנסוג הטמין חומר נפץ במבנים שסביבה, ולאחר כיבוש קייב בידי הצבא הנאצי פוצצו המבנים באמצעות תשדורת רדיו. לאחר המלחמה נבנתה הכיכר מחדש בסגנון סטאליניסטי.
בשנת 1990 התחוללו בכיכר הפגנות סטודנטים שהביאו להתפטרות ראש הממשלה ויטלי מסול, ובשנת 2001 הייתה לאחד ממרכזי המחאה שדרשה את התפטרותו של הנשיא ליאוניד קוצ'מה. ראש עיריית קייב הכריז לאחר מכן על תוכנית שיפוץ לכיכר וגידר אותה, ורבים טוענים שהמטרה האמיתית של צעד זה הייתה להפריע להפגנות.
ב-2004 התאספו בכיכר מאות אלפי מפגינים בשיאה של "המהפכה הכתומה" ואף הקימו בה אוהלים למרות הקור העז. ההפגנות הביאו לבחירתו של ויקטור יושצ'נקו הפרו-מערבי לנשיאות על פני ויקטור ינוקוביץ' הפרו-רוסי. הכיכר הייתה מוקד להפגנות פוליטיות סוערות גם ב-2007 וב-2009, ובסוף 2013 הייתה למרכז ההפגנות נגד החלטת הממשלה שלא להיקשר בהסכם עם האיחוד האירופי. גל ההפגנות הארצי זכה לשם "יברומאידאן" – "כיכר האירו" – על שמה של הכיכר עצמה שהייתה למוקד שלהן. כעבור כמה חודשים הובילו ההפגנות, שגרמו לנזקים כבדים לכיכר ולמבנים שסביבה, להחלפת השלטון באוקראינה.
סביב הכיכר שוכנים מלון אוקראינה, בניין האקדמיה האוקראינית הלאומי למוזיקה ו"ארמון אוקטובר" – המרכז הבינלאומי לתרבות ולאמנות. בכיכר ניצבים עמוד שבראשו פסל של האלה הסלאבית ברהיניה – אלת הבית והמולדת, ושתי מזרקות שבמרכזה של כל אחת פסל של קיי, שצ'ק, חוריב ולביד – הדמויות של שלושת האחים והאחות שעל פי המיתולוגיה האוקראינית ייסדו את קייב. מתחת לחלק הדרומי של הכיכר משתרע מרכז קניות תת-קרקעי בשם "גלובוס".
הכיכר המרכזית של אתונה בירת יוון, כיכר סינטגמה ("כיכר החוקה"), נבנתה בתחילת המאה ה-19, זמן קצר אחרי שהמלך אותון העביר את בירת ממלכת יוון מנאפפליו לאתונה. בעקבות המרד העממי שפרץ בכיכר בספטמבר 1843, נאלץ המלך להעניק לעם חוקה – ומכאן שמה.
בשנים 2012-2010 הייתה הכיכר מוקד המחאות ההמוניות שבמסגרתן הוקמו בה מאהלי מפגינים במחאה על המשבר הכלכלי הקשה שפקד את יוון. בחלק מההפגנות במקום השתתפו כ-50 אלף מפגינים. אחרי הקמת ממשלת האחדות, המאהלים בכיכר הוסרו וההפגנות התמעטו.
בניין הארמון המלכותי הסמוך לכיכר משמש כיום כמשכנו של הפרלמנט היווני. בכל שעה מתקיים בפני אנדרטת החייל האלמוני שבין הכיכר לבניין הפרלמנט טקס חילופי המשמרות של חיילי המשמר הלאומי היווני (ה"אבזונס"), ובימים מסוימים בשעה 11:00 בבוקר מתקיים הטקס בהשתתפות תזמורת כלי הנשיפה של הצבא.
כיכר ואצלב ממוקמת במרכז ההיסטורי של פראג, בירת צ'כיה, וקרויה על שמו של ואצלב הראשון – הקדוש המגן של חבל בוהמיה. את הכיכר ייסד ב-1348 קארל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וסביבה הקים מתחמי שווקים.
ב-16 בינואר 1969 הצית עצמו הסטודנט בן ה-20 יאן פאלאך במרכז הכיכר במחאה על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. בעקבות התאבדותו החל גל של מעשי התאבדות בהצתה של סטודנטים נוספים כצעד מחאה נגד הפלישה הסובייטית. כיום ניצבת בכיכר אנדרטה לזכרו ולזכר המתאבדים האחרים.
כיום מהווה הכיכר מוקד תיירות ראשי בפראג, ובצמוד אליה נמצא המוזיאון הלאומי הצ'כי. הכיכר מהווה גבול בין העיר החדשה לעיר העתיקה ודרכה מגיעים התיירים אל אתרים היסטוריים נוספים כגון כיכר העיר עתיקה, גשר קארל ומצודת פראג.
