מסביב שורר חושך מוחלט, אלומת האור הבוקעת מהפנסים שלראשנו מסייעת לנו לפלס את דרכנו בתוך המים הקפואים והרדודים, עד כדי כך רדודים עד שבקושי ניתן היה להבחין כי מדובר בבריכה. לצידנו זרמו שני מפלים נמוכים אך עוצמתיים למדי, ורעש הזרימה שלהם נשמע היטב באוזנינו.
לפתע עומרי עצר אותי. “אשמח להסדיר קצת דופק וליהנות רגע מהשלווה של החושך”, הוא אמר. אי אפשר לסרב לבקשה שכזו, בטח לא כשאתה נמצא 350 מטרים בעומק האדמה, ומסביבך נטיפי ענק ומפלי מים צלולים שכמותם לא ראית בעבר מעולם.
כיבינו את הפנסים, אפשרנו לשאון המים להשתלט על מחשבותינו ולשלווה לתפוס מקום, ולחושך הענקנו את הכבוד הראוי לו. “קדימה, צריך לזוז כדי שהמים לא ילכדו אותנו”, האצתי בעומרי והדלקתי את הפנס שלראשי. המשכנו בדרכנו, מוכנים ומזומנים להפתעות הנוספות הצפויות לנו.
המֶכָּה של המערות
כמו כל הרפתקה טובה, גם זו של הארווד הול (Harwoods Hole) - מערה קרסטית שנמצאת בליבו של האזור הצפון-מערבי באי הדרומי של ניו זילנד - התחילה בכוס קפה. מהיום שבו התוודעתי אליה דרך סיפוריו של עומר רביב - סייר, מחלץ, מטפס הרים, הרפתקן בנשמה וחבר יקר, שסייר במערה לפני מספר שנים במהלך הטיול שערך בניו זילנד - ידעתי שיום יגיע ואסע לשם גם אני. בכל זאת, עבור חובב הרפתקאות מושבע כמוני, מדובר במֶכָּה של המערות.
הארווד הול היא לא סתם מערה; היא עמוקה, ארוכה, גדולה, צפופה ומאתגרת במיוחד בשל התנאים השוררים בה. ומעל לכל זה - היא דורשת מחויבות, בגרות ועמידה בהחלטות שקיבלת. החלטת להיכנס? יש רק דרך אחת החוצה, שעל מנת להגיע אליה יש להמשיך לצעוד בתוך המערה מבלי להביט לאחור. לא בכדי היא נחשבת בקרב חובבי מערות בעולם לאחד הדובדבנים שכל אחד היה רוצה לקטוף.
מערכת המערות נחקרה לראשונה בין השנים 1960-1958, והחזיקה בתואר "המערה העמוקה של ניו זילנד" במשך תקופה ארוכה, עד שתואר זה נלקח ממנה בשנות השמונים. לקראת סוף שנות התשעים נכתב סיפור דרך מפורט, המשמש עד היום כמפה למערנים השואפים לצלוח את המערה המסתורית.
כבר בכניסה ניתן להבין כי לא מדובר במערה שגרתית; על מנת להיכנס אליה, יש לגלוש ממרכז התקרה המתנשאת לגובה של 183 מטרים (לשם השוואה, מדובר בגובה הזהה לגובהו של מגדל עזריאלי). פעולת הגלישה מתבצעת בצורה אנכית על חבל יחיד, היישר לתוך חלל שמידותיו הגדולות עשויות להעניק את התחושה כי ההתקדמות במרחב אינה קיימת. מסביב זורמים מפלי מים המעניקים אפקט דרמטי נוסף לכל הסיטואציה.
גלישה של 183 מטרים על חבל יחיד היא לא עניין של מה בכך, ויש צורך להשתמש במכשיר גלישה מיוחד שתפקידו לפזר את טמפרטורת החבל באופן שווה. אחרת, מסתכנים בהמסת החבל ובקריעתו, פעולה שלה תוצאה אחת בלבד - מוות.
ואז הגיעה הקורונה
בחודש ינואר האחרון, לאחר היערכות ארוכה במיוחד, ארזנו מזוודות ויצאנו לדרכנו, שתי משפחות ישראליות, לטיול קרוואנים במדינת האיים שבדרום-מערב האוקיינוס השקט. בליבה של ההרפתקה המשפחתית, שלה חיכינו זמן כה רב, נקלענו לימי הקורונה המאתגרים ומלאי אי הוודאות, שבהם האנושות כולה נדרשת לפתע לקבל החלטות גורליות המשפיעות על ה"בועה" האישית של כל אחד מאיתנו.
למזלנו, המגפה הגיעה לניו זילנד בשלב מאוחר יותר מלשאר מדינות העולם, מה שהקנה לנו זמן נוסף להרפתקאות האתגריות שלשמם הגענו בטרם נקלענו להסגר המקומי. למעשה, את הביקור במערה הצלחנו להוציא לפועל ימים ספורים לפני שהממשלה המקומית הודיעה על סגר כללי במדינה, ואילצה אותנו לחשב מסלול מחדש; מטיול קרוואנים לאורכה ולרוחבה של ניו זילנד, תוך 48 שעות נאלצנו למצוא לעצמנו מקום קבוע למשך חודש ימים, כשבחוץ הטמפרטורות צונחות ומזג האוויר קר במיוחד.
המזל שיחק לטובתנו פעם נוספת. בשל הסגר המחירים של בתי הנופש במדינה צנחו, והצלחנו לשכור בית נופש בהרים שבאזור הדרומי במחיר נמוך להפליא.
דרמה מתחת לפני האדמה
ובחזרה למערה: בוקר יום רביעי סגרירי, עומרי ואני שותים קפה שחור בחניה, סמוך לקרוואן שבו נמצאות גם אשתי יובל והבנות. אנחנו עוברים פעם נוספת על כל הפרטים, עורכים מסדר אריזה אחרון, מוודאים שוב שכל הציוד נמצא ברשותנו ושהכול תקין, ויוצאים לדרך.
פתחה של המערה נמצא בלב יער עתיק בצפון האי הדרומי של ניו זילנד. הליכה בת 45 דקות על שביל מסומן היטב הביאה אותנו לנקודת התצפית על המערה. זו הנקודה שבה 95% מהתיירים עוצרים ומביטים בתדהמה לעבר פתח הכניסה המרשים - וממשיכים הלאה. אנחנו, כך מסתבר, נמנים עם ה-5% שעוברים את המעקה ונכנסים פנימה.
ירידה קצרה וקלה על כמה סלעים עצומים בגודלם מובילה לנקודה שממנה כבר אין דרך חזרה. אנחנו מחלקים בינינו את המשימות שנקבעו זמן רב מראש, ומתחילים בפריסת החבלים.
את עומרי מסיקה הכרתי בקמפינג מטפסים ב“הנג דוג”, סמוך לעיירה טקאקה (Takaka) שנמצאת במחוז גולדן ביי - בפינה הצפונית-מערבית ביותר של האי הדרומי בניו זילנד. עומרי הוא מטפס וצלם ספורט אתגרי, ובפגישתנו הראשונה הוא היה בעיצומו של טיול מסביב לעולם בניסיון לחפש הרפתקאות.
ההחלטה לצאת להרפתקה המשותפת לא הייתה פשוטה; נדרשנו להשיג ציוד ייעודי לגלישה המורכבת במערה, שכלל חבל סטטי באורך של 200 מטרים, מכשירי חיכוך ייעודיים, פנסים, מכשירי טיפוס ופריטים נוספים לטיפוס במערות מהסוג הזה.
נדרשנו גם ללמוד את תוואי המערה, להכיר זה את זה ולהמתין לתנאי מזג אוויר אופטימליים, שיאפשרו את הכניסה ואת חציית המערה בשלום. היות שהמערה היא למעשה נהר תת-קרקעי, בימים של גשם הכניסה אליה מלווה בסיכון גבוה של טביעה או הילכדות, עקב עליית מפלס המים וחסימת נתיב התנועה.
הצטיידנו בציוד מקצועי וחדש, את תוואי המערה למדנו עד לפרטים הקטנים ביותר וגם זה את זה הצלחנו להכיר היטב. הפרמטר היחיד שבו לא הצלחנו לשלוט היה מזג האוויר.
וכך, בעוד אני נמצא על קרקעית המערה ועומרי תלוי בגובה של 100 מטרים מעליי - מנסים להסדיר את הדופק ומביטים קדימה אל עבר החשכה המוחלטת, בידיעה כי בינינו לבין אור השמש מפרידים 1.3 קילומטרים של נהר תת-קרקעי, מפלים ובריכות מים קפואות שאותם נצטרך לחצות - אירע הדבר שממנו חששנו יותר מכל: הגשם התחיל לרדת.
תוך כדי ניווט דרכנו בעלטה ובחירת הנתיב הנכון המוביל ליציאה, אנחנו מבינים כי הגשם שהחל לרדת שינה את המשוואה - ומעכשיו זה אנחנו נגד איתני הטבע, ועלינו להספיק לחצות את המערה לפני שמפלס המים יעלה וילכוד אותנו בתוכה.
הפנסים נדלקים - וההרפתקה מתחילה
מדרון דרדרת (אוסף של שברי סלע הנמצאים בבסיס הצוקים) באורך של 80 מטרים מוביל אותנו לתוך הנהר, ומשם - את זה אנחנו כבר יודעים - זרם המים יהיה זה שיוביל אותנו החוצה.
המים קפואים וצלולים באופן שבו לא נתקלנו בעבר, הנהר מתעקל תכופות - בדיוק כפי שנהר על פני הקרקע נוטה להיות - ותוך דקות ספורות אנחנו מגיעים למפל הראשון; 25 מטרים של גלישה אנכית, בתוך עלטה מוחלטת, אל עבר הלא נודע. אין זמן לבזבז: מתחברים לחבלים, עורכים במהירות בדיקת עמיתים ומתקדמים קדימה.
הנהר מתרחב עד לרוחב של 8 מטרים, ובמהרה משנה צורתו והופך לנקיק צר ועמוק ברוחב של חצי מטר. "לשמור על מרחק מהמים ככל הניתן", הזכרתי לעומרי את ההנחיה שאותה שיננו לא מעט לפני הכניסה למערה.
הסכנה הגדולה ביותר שאורבת לנו, אם נילכד במערה ללא יכולת תנועה - קדימה או אחורה - היא סכנת ההיפותרמיה. היה ונילכד באחד מחדרי המערה, ניאלץ להמתין לחילוץ שמי יודע מתי יגיע או לירידת מפלס המים, ובמהלך זמן ההמתנה, שמירה על חום הגוף היא קריטית ביותר. למעשה, היא מה שעושה את ההבדל בין חיים למוות.
שמירת המרחק מתבררת כהוראה לא פשוטה לביצוע; מספר בריכות מאלצות אותנו לבצע צעדי טיפוס מורכבים - חלקם צעדים איטיים ומחושבים (צעד סטטי), וחלקם צעדי ריצה, קפיצה ותפיסה מהירה (צעד דינמי).
אנחנו ממשיכים הלאה, בהתרגשות מהולה בדריכות אימים. גולשים, מטפסים בצורה אנכית מעל לבריכות, זוחלים בין מעברים צפופים וממשיכים להתקדם בתוך המערה המפותלת. לפתע מופיעה מולנו בריכה שעושה הרושם שעל מנת לחצות אותה נדרשים כוחות-על. אני מתחיל להתקדם לכיוונה, ומגלה להפתעתי כי היא מצטמצמת עד לרוחב של כמעט שני מטרים. אני מפשק את רגליי ועובר להליכת פישוק מעל המים, בתקווה שלא אחליק לתוך הבריכה, ארטיב את כל בגדיי וגופי יקפא בשל הטמפרטורות הנמוכות של מי הבריכה.
אחרי הליכה שנדמית כנצח, אני מגלה שהצלחתי לחצות את הבריכה ומביט הצידה, וממש כפי שתואר בסיפור הדרך - מתגלה משמאלי מעבר צר היורד עד למטה. אך שלא כמו בסיפור הדרך, כעת מי הגשמים סגרו עליו וכיסו את חלקו התחתון. "אין ברירה", אני משתף את עומרי במחשבותיי. "נהיה חייבים להירטב".
אני מעביר לעומרי את התיק שעל גבי, ומתחיל לזחול לכיוון המעבר הצר. זרימת האוויר כולה מתנקזת אל עבר הפתח הצר, והאוויר שחודר דרכו מקפיא כל נים בגוף. אני מתרומם בניסיון לעבור לצידו השני של המעבר הצר, אך תוך כדי מחליק פנימה לתוך המים, וברגע האחרון לפני שכל גופי צולל פנימה - אני מצליח להחזיק את עצמי, ומגלה כי אני רטוב מכפות הרגליים ועד אזור המותניים. הפחד הגדול שלי התממש.
אני מצליח להתרומם מעט מעל המים, ונדחק לתוך כוך קטן במערה. שם אני ממתין לעומרי שיחצה גם הוא המעבר הצר, בעודי מנסה להתעלם מהרוח המקפיאה שחודרת לעצמותיי, מהבגדים הרטובים, מהרעש החזק של זרימת המים, מהחושך, מהעייפות ומהפניקה שהחלו אט-אט להשתלט עליי. מחשבות על מוות, על טביעה, על אשתי והבנות ועל ההחלטה המטופשת להיכנס למערה חודרות ומצליחות להשתלט על מוחי, והוא בתגובה מצליח להשתלט על הגוף העייף שכמעט ונכנע לו.
להיות או לחדול?
באותם רגעים שנדמו כנצח, עולות במוחי מחשבות מטרידות - לתת לפניקה להשתלט, לקפוא ולהסתכן בהילכדות? או לקחת שליטה חזרה על המוח ולהתחיל לחלק הוראות לגוף? מחשבות על מהלכים ונתונים מתחילות להדוף את המחשבות האיומות, ומצליחות להדוף אותן בהדרגה ממוקדי השליטה במוח.
ואז, כאילו התעוררתי מחלום, אני מבין שאין זמן מיותר לבזבז על מחשבות, ועובר לחישוב הזמנים, המרחק שנותר עד ליציאה מהמערה, מפלס המים וחום הגוף, ומבין שעומדות בפניי שתי אפשרויות - לשקוע פה במערה, או להתאפס ולהוביל אותנו החוצה מהמערה.
אנחנו מוציאים חטיף אנרגיה מהתיק, בתקווה שיחזיר לנו כמה מהכוחות שאבדו לנו במהלך הגלישות במערה, לוגמים מהסודה שברשותנו ויוצאים לדרך. לשנינו ברור שאין דרך אחרת אלא להמשיך.
ככל שהמערה מתקדמת הנטיפים גדלים, הניצבים זוכים לנוכחות גדולה יותר, וכך גם כל תצורות הסלע הייחודיות המאפיינות את העולם שנמצא מתחת לאדמה.
סיפור הדרך - שאותו שיננו לפרטי פרטים במהלך ההכנות לביקור במערה - לא מאכזב אותנו, ואנחנו מגיעים לפנייה שמחלצת אותנו מזרם המים, מטפסים אל מערת הגישור הנמצאת בין הנהר לבין היציאה, מתקדמים 50 מטרים, גולשים שוב מטה, ולפתע מתגלה מולנו אור בהיר המרצד בתנועות ריקוד על המים, המבשר לנו כי הגענו ליציאה.
הטיפוס חזרה במעלה ההר הוא, למעשה, החלק הפיזי המשמעותי ביותר בחוויה כולה; טיפוס של 400 מטרים על דרדרת סלעים רטובה בלב היער, כשמסביב שורר ערפל כבד.
אנחנו צולחים את הטיפוס המאתגר, וחוזרים בחזרה לחניה שממנה יצאנו רק כמה שעות קודם לכן, שכעת הרגישו כמו ימים ארוכים. יובל והבנות, שהמתינו כל הזמן הזה בחניון, מקבלות את פנינו עם קפה שחור, ממש כמו זה ששתינו לפני שיצאנו להרפתקת חיינו. אין ספק כי הן הגיבורות האמיתיות של הסיפור הזה.