מדי שנה, בשעה חמש לפנות בוקר באמצע חודש פברואר הקפוא, נשמעת יריית הפתיחה המבשרת על פתיחתו של הקרנבל הכי שמח בעיר לוצרן שבשוויץ. בשעה זו, מתעוררים תושבי העיר השוויצרית, כמו גם תושבי הכפרים והעיירות שמסביב לה, מתעטפים במעיליהם המחממים ועושים את דרכם לכיוון מרכז העיר. שם, יכולים יהיו סוף-סוף להציג לראווה את התחפושות המושקעות עליהן טרחו במהלך החודשים האחרונים ולקוות שיאפשרו להם להפוך חלק מהתהלוכה הרשמית.
(ירון ברנר)
הקרנבל, שנקרא גם "הפאסנאכט של לוצרן" - נערך מאמצע פברואר ועד תחילת מרץ, מספר ימים לפני חגיגות "הפאסנאכט
של בזל". במהלך ימי הקרנבל, תושבי העיר יוצאים מגדרם (עד כמה שהשוויצרים יכולים לצאת מגדרם) ונהנים גם מחופשה בת שבוע ימים, במהלכה הם אינם נדרשים לעשות דבר מלבד להתחפש, לשתות, לרקוד ולשמוח.
המונח "קרנבל", מתקשר אסוציאטיבית עם דרום אמריקה ובמידת מה גם עם מקומות אחרים, הידועים במזגם החם ובחוש הקצב שלהם (מישהו הזכיר את פורים?). אולם קרנבל - גדול או קטן, אותנטי או ממוסחר - נערך בכול מקום בעולם בו מתקיימת הנצרות הקתולית, ובמידה רבה - גם במקומות בהם ישנים מאמינים המשתייכים לזרם של הנצרות האורתודוכסית.
מחגיגות פרועות - לקרנבל מאורגן המושך תיירים
המסורת מאחורי הקרנבל בלוצרן מספרת שישו התבודד במדבר ארבעים ימים, במהלכם הצליח לעמוד בפניי פיתויי השטן. לזכר הימים הללו, נקבע כי ממשיכיו המשיחיים של ישוע, מצווים לצום במשך ארבעים ימים כדי לנסות וליישם בגופם את סבלו של ישו. במהלך השנים, הצום הלך והתנוון עד שהפך להתנזרות מבשר. יש הגורסים, שקיים קשר בין המילה "קרנה" (Carne), שפירושה בלטינית הוא "בשר" - למילה "קרנבל" .
בכול המקומות הללו, החל מטנריף שבאיים הקנריים וכלה בטילקרה (Tilcara) שבצפון ארגנטינה, מנצלים את ארבעים הימים שנועדו להזדהות עם סבלו של ישו - לחגיגה פרועה. ומכיוון שתענית זו שימשה הזדמנות לחשבון נפש ולחזרה בתשובה, מה יותר טבעי מלאגור קצת כוחות נפש ואולי גם חטאים? אתם יודעים, כדי שיהיה עבור מה להתחרט בהמשך.
למעשה, החגיגות הללו מהוות הזדמנות לעצור את השגרה ולהחליפה בסימפוניה של מוזיקה, צבע, מין ואכילת בשר, הנחשב למאכל האהוב ביותר על האלים. בנוסף לדרום אמריקה, ישנם קרנבלים מסוג זה גם במקומות כמו ניו אורלינס, קייפ ורדה שבמערב אפריקה, טנריף שבאיים הקנריים, קרנבל הפרחים בניס וקרנבל הלימון במנטון שבצרפת וכמובן באיטליה, שם נחגגים ברוב עם הקרנבלים של סרדיניה, ורונה וויארג'ו.
מרבית הקרנבלים העולמיים ויתרו במהלך השנים על הרוח הכאוטית שאפיינה אותם והפכו לאירועים מרהיבים, המאורגנים להפליא על ידי פרנסי העיר והפכו למקור הכנסה נכבד עבור המדינה בה הם נערכים. ידוע במיוחד קרנבל המסכות של ונציה; מסורת שהופסקה בתקופת נפוליון וחודשה בשנות החמישים של המאה העשרים, ולמרבה הצער נקטעה השנה עקב התפרצות נגיף הקורונה. אך אם נתעלם רגע מאותו נגיף ארור, הקרנבל בוונציה הוא דוגמא נפלא לאופן בו הריקודים האקסטטיים, האלכוהול וההתנהגות הבריונית שהגיע בעקבותי - פינו את מקומם לטובת תצוגת תחפושות מהודרות המעוצבות בבתי אופנה יוקרתיים בעולם, המשתמשים בנוף הייחודי של העיר כתפאורה נהדרת.
39 צפייה בגלריה
מאלכוהול ואווירה כאוטית - לתצוגות אופנה של מעצבים בין לאומיים: קרנבל המסיכות בוונציה
(צילום: shutterstock)
"הקרנבל הוא חלק מזהותה של העיר, שכן הוא מבוסס על האנרגיות היצירתיות של תושביה". אלו היו נימוקי הוועדה, שהחליטה בשנת 2017 להוסיף את הקרנבל המפורסם של בזל לרשימת אירועי המסורת של "המורשת התרבותית הבלתי מוחשית", של אונסק"ו. ומה שנכון לגבי בזל - נכון גם לגבי הקרנבל של לוצרן.
וכך פעם בשנה, שווייץ משילה מעליה את תדמיתה המאופקת והמכופתרת, ויוצאת במחול סוער ורב צבע לצלילי מוזיקה מסעירה של כלי נשיפה ותופים. למשך כמה ימים, היא הופכת לארץ של חוגגים מלאי חיים. קצת קשה לחבר את המושג "קרנבל" למדינה כה מסודרת, "מרובעת" ושלווה כמו שוויץ. ודווקא משום כך, תפס ה"פאסנאכט" את תפקידו החשוב כמתעל אגרסיות וכאמצעי לשחרור לחצים. מעין טאבו, ששבירתו מותרת לעתים רחוקות ובכך ממלא את תפקידו כטקס היפוך.
פרנסי החברה, המעוניינים לקיים את הסדר החברתי, עושים זאת, על ידי הפרה מבוקרת שלו. מה שהיה נכון לבכחנליות ביוון או לסטורנליה ברומא, נכון גם לחברות של ימינו (וזה, אגב, גם הרעיון שעומד מאחורי חג הפורים המקורי בעולם היהודי המסורתי - "ונהפוך בו", כלומר - החכמים משתכרים, צוהלים ומשתטים בפרהסיה).
מחליפים את העניבות במסיכות
התהלוכות הצבעוניות, הריקודים ברחובות, תהלוכות הלפידים ובעבר גם ההשתוללות, היו חיוניים כדי לאפשר לעומדים בראש הפירמידה החברתית להצעיד את העם בתלם המסודר והמוכר, ולמעשה גם המצופה מהם. האדם, בין אם הוא ברזילאי ובין אם הוא שוויצרי, עורג למציאות חלופית לזו שבה הוא חי. הוא מצליח לחוות אותה בכלים שונים, הבאים לידי ביטוי בפסטיבלים או פולחניים. אחד הכלים הבולטים שבעזרתם יכול האדם להמיר במהירות את זהותו, היא המסכה. אין כמעט קרנבל ללא מסיכות, ואלו של שוויץ יצירתיות במיוחד.
מעבר לסיבות ההיסטוריות, הדתיות והכלכליות, קיומו של הקרנבל משותף כמעט לכול התרבויות וכמעט לכל הזמנים. הקרנבל הוא, למעשה, ביטוי לעימות הקיים אצל כל אדם בין הצרכים התרבותיים והחברתיים, לצרכיו האנוכיים והיצריים. התרבות האנושית גוזרת על חבריה התאפקות וכיבוש היצר - בין אם הוא אלים ובין אם הוא מיני, והקרנבל הוא ביטוי להכרתה של החברה בכך שקיים מתח פנימי בין אלה לאלה.
לא לחינם, אם כך, בכול הקרנבלים כמעט בולטת דמותו של הליצן, העובר במהירות ממצבים של צחוק ועצב - לעליזות ושמחה. המוקיון, למעשה, מסמל את המעבר מהמצב הרציונלי לכאוטי. בנוסף, בקרנבלים רבים צובעים החוגגים את פניהם - חצי בצבע אחד וחצי בצבע אחר, ובכך מייצגים את הרבדים השונים בנפש האדם.
לוצרן: תפאורת חורף מושלמת
ברוב מדינות העולם נפתחות החגיגות ביום שבת - ארבעה ימים לפני היום הרביעי בשבוע, המכונה בנצרות "יום רביעי של האֵפֶר" . יום זה מסמל את יומה הראשון של "התענית" (Lent), הקודמת לחג הפסחא. מכיוון שימי הצום נועדו גם להחזיר את השיות התועות אל העדר ולאפשר לחוטאים לחזור בתשובה, נהגו אלו - בעבר הרחוק - ללבוש שק ולפזר אפר על ראשם. ממנהג זה נותרה תפילה מיוחדת בכנסייה, שבסיומה הכומר מורח אפר בצורת צלב על מצחם של המאמינים.
הקרנבל בלוצרן מתחיל עשרה ימים קודם לכן, כבר ביום חמישי, כמעט שבועיים לפני שנחגג במרבית המקומות בעולם הקתולי, ונקרא כאן "יום חמישי השמן" (Schmotziger Donnerstag). בימי הביניים, ביום זה נהגו הבריות למשוח את גופם בשומן חזיר, בדומה ל"יום שלישי השמן", שתופס חלק חשוב בתרבות הצרפתית ומוכר בעולם כ"מארדיגרא" (Mardi Gras).
ההרים המושלגים, האגם והבתים הציוריים מהווים תפאורה מושלמת לחגיגות. גם ללא קרנבל, לוצרן היא יעד תיירותי מוביל בשוויץ. היא שוכנת לחופיו הצפון-מערביים של אגם לוצרן, ובעבר הייתה כפר רועים קטן. בנוסף למיקומה האטרקטיבי - במרכז שווייץ ולמרגלות הרי האלפים - הכפר ממנו התפתחה השתמר במלואו לצד העיר המודרנית. נהר הרוס (Reuss) חוצה בין העיר העתיקה לחדשה, אזור הבילויים המרכזי של העיר, הנמצא לחוף האגם, קטן יחסית וניתן לטייל בו גם ברגל. הכפר העתיק הפך לרשת קורים של רחובות, בהם פועלים מסעדות וחנויות רבות.
המשתתפים בחגיגות "הפאסנאכט של לוצרן", תופסים מקום מרכזי ברחבי העיר המושבתת לאורך ימי הקרנבל. ההמון חוגג ימים ולילות, בסמטאותיה ובכיכרות העיר העתיקה. דמויות משונות – בתחפושות ובמסכות יצירתיות ומופלאות - מפלסות את דרכן בין הסמטאות הצרות, כשברקע מתנגנת מוזיקה מלהיבה שאיננה מאפשרת לגוף להישאר אדיש ומקפיצה אותו כרצונה. מדובר בנגינת "הגוגנמוסיקן" (Guggenmusiken) , שפירושה: "הנגנים בתזמורת כלי הנשיפה", למרות שיש בהן גם כלי הקשה לרוב. חברי התזמורת משמיעים צלילים וקולות מקפיצים, ומולם אלפי אנשים עולצים, לבושים בתלבושות מוזרות, שרים ורוקדים כשמולם עומדת מטרה נעלה במיוחד: לגרש את החורף.
רמת הנגינה מפתיעה באיכותה. לפחות עבור אוזן בלתי מוסיקלית כשלי. העיר העתיקה מלאה מנגינות הנפגשות זו בזו מכיוונים שונים. ההצטלבויות המוסיקליות הללו משוות למנגינות משנה איכות. יש המזהים בהן זכר לצלילי חמת החלילים הקלטית, בה ניגנו כנראה, אבותיהם של חלק מהשוויצרים. צלילי הקרנבל הם שילוב מפעים של כלי נשיפה יחד עם פעימות תופים אחוזות התלהבות. המוזיקה המהפנטת הזאת, תוך תדלוק רצוף של אלכוהול, מחזיקה את הנגנים ערים במשך שעות ומאפשרת להם לצעוד ברחובות הקרים, כאחוזי אקסטזה.
קונפטי בצבעים אחידים ולוח זמנים מוקפד
יצאנו מבית המלון בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. הרחובות המו אדם. נחשול אנושי עליז, נרגש ומחופש התפתל ברחובות, חצה את הגשר שעל הנהר והתרכז בכיכר גדולה בפתחה של עיר העתיקה. המוני בני אדם המשיכו להגיע, כשרבים מהם לבושים בתחפושות צבעוניות וחובשים מסיכות יצירתיות. היו שם מסיכות של בעלי חיים, של מפלצות, של דמויות מימי הביניים, של אגדות עממיות ושל בני עמים שונים.
ייתכן שבעבר נועדו המסכות להסתיר את פניהם של המשתוללים ברחובות, כדי שלא יוכלו לתת את הדין על מעשיהם לאחר שתיאלם תרועת הפסטיבלים. לעיתים, כאשר עוטה המסכה היה מוריד אותה לרגע, התפלאנו לגלות דמות שונה בתכלית מזו שדימיינו. כך למשל, מסיכה סקסית של בלונדינית, מסתירה פניו של איש מבוגר, ומה שנדמה לאיכר שמן וסמוק לחיים - מתגלה כנער צנום.
ההמון הצטופף, בדוחק שאיננו מתאים בדרך כלל לשוויצרים, המקפידים לשמור על מרחק ברור מבן שיחם. חלקם זללו נקניקיות ואחרים לגמו בירה, מאדי האלכוהול שעלו מפיותיהם נראה היה שלא החלו לחגוג רק עתה ומה שעבורנו היה תחילתו של יום - עבורם היה שיאו של בילוי ממושך.
בשעה חמש לפנות בוקר בדיוק (בכל זאת, מדובר בשווייץ), כשנכבדי העיר משקיפים על הכיכר מחלונות בניין העירייה, נשמעה יריית אקדח המכונה גם "חביטת ההשכמה" או "מורגנווכט" ( (Morgenwacht), שנתנה את האות לפתיחת החגיגות.
מיד אחריה נורו זיקוקי דינור ואחריהם הועפו באוויר עננים של קונפטי - פיסות נייר זעירות שכיסו את המדרכות ואת ענפי העצים העירומים, ושיוו להם מראה של עלים סוריאליסטיים. אחדים ניסו לתפוש בידיהם את הקונפטי, בעודם מרחפים באוויר, כפתיתי שלג. מתברר שעל כל פתק כזה רשומה ברכה או איחול, כפי שהיה מוכר במסטיק "בזוקה" של פעם. מי שתפס את הקונפטי באוויר - הקריא את הברכה בתקווה שזו תתגשם ברבות הימים. כמה היסטוריונים מניחים ששורשי המנהג של זריית הקונפטי, נעוצים במנהגם המסורתי של תושבי איטליה לחלק להמונים כדורי סוכר קטנים. ממתקים אלה נקראו באיטלקית "קונפטי ( (Confētti, שפירושה בעברית "ממתקים" (דומה ל-confectio באנגלית). מקורם בכלל בשקדים מְסוּכָרים, שבאופן מסורתי היו מגישים בטקסי מעבר דתיים כגון טבילה וחתונה.
בשל מחירי הסוכר, שהלכו והאמירו במאה ה-19, הוטל איסור על מנהג זריקת הקונפטי, והחוגגים נהגו להשליך במקומם פיסות נייר קטנות או אניצי קש. במחצית השנייה של המאה ה-20, חל איסור להשתמש בְּקַשׁ כתחליף לקונפטי. אף על פי כן, בכמה מן העיירות והאזורים המרוחקים מבאזל, לעיתים נוהגים להשליך לעבר החוגגים מוֹץ של חיטה. מכול מקום, המילה "קונפטי", עברה לשאר לשונות אירופה, וקיבלה בהן את משמעותה כפי שהיא מוכרת לנו כיום - פיסות נייר צבעוניות המושלכות ומפוזרות בשמחות, להוספת צבע ושמחה.
אפשר להשיג קונפטי בכל הצבעים. אולם לכול חבילה, צבע אחד בלבד. המפזר חבילת קונפטי בצבעים מעורבים - מפר את כללי ההתנהגות בפאסנאכט. המעניין הוא, שהמסורת הקדומה של הקונפטי, בטרם הפך לפיסות נייר, נשמרת במידת מה בקרנבל בלוצרן כאשר בתהלוכה הגדולה מכבדים הצועדים את הצופים, ובעיקר את הילדים שבהם - בממתקים.
כעבור רבע שעה של תהיה, החלה לצעוד מכיוון הנהר תהלוכה של תזמורות וברנשים מחופשים שפילחו את ההמון וניגנו בקול תרועה. בהמשך הגיע אבי הקרנבל, כדי לברך את החוגגים. לאורך הרחוב, זרמו עוד ועוד תהלוכות שמנהליהם דחפו, בתוקפנות מאד לא שוויצרית, את מי שהפריע בתום לב למהלך התקין של התהלוכה.
הדמויות השולטות הן של פְרִיצִי (Fritschi) הקשיש, רעייתו - פריצינה (Fritschene) ו-Fritschikind - "ילדו של פריצי". "פריצי האיכר", שחזותו מכוערת ומטופשת, הוא גיבורו המסורתי של הקרנבל. דמותו הנלעגת נוצרה כבר במאה ה-15. הייתה זו בובת קש, שכפי הנראה, סימלה את אחת הגילדות. משפחתו של פריצי נוסעת בעגלה מדי קרנבל, וכבר מאות בשנים שהיא מְלוּוָה במצעד מרהיב של קבוצות נוספות. בעבר יוצגו במצעד נושאים פטריוטיים, נושאים היסטוריים ונושאים פולקלוריסטיים. אולם כיום מיוצגים במצעד נושאים סאטיריים יותר.
התזמורות ממשיכות את דרכן ומתפזרות ברחבי העיר העתיקה. מעת לעת עוצרות ומקיימות קונצרט קצר. אט אט, מצטבעים השמים בגוון אפרפר, פני החוגגים מקבלות גוון אחר ועם עלות השחר הם ממשיכים לשיר ולרקוד, אבל ללא הקסם של טרם שחר. בשעות הללו ניתן לראות את המחופשים מצטלמים על הגשר הנמתח מעל האגם, על רקע הפסגות המושלגות העוטרות את העיר. אורות הגשר המרצדים מעל המים, מוסיפים למראה משנה יופי.
זהו קרנבל עולץ ומשוחרר, אך בכול זאת, קשה להוציא את שווייץ מהשוויצרים. הם נוהגים לשתות, ללכלך את הרחובות, להשמיע הלצות גסות, אבל למרות הכאוס - לא נראות סצנות של אלימות והסדר נשמר. למרבה הפתעה, בניגוד לקרנבלים אחרים, כמעט ולא ניכר מתח האוויר ולא נראו תחפושות פרובוקטיביות, למרות שבמקורו יועד הקרנבל לשבירת הכללים גם בנושא זה. למעט מסיכה בצורת אחוריים משלשלים, לא נראו תחפושות גסות ואפילו לא בוטות.
ביום המחרת, בשעה 14:00 אחר הצהרים, יצאה לדרכה תהלוכה מוטרפת נוספת, ששילבה את מצעדן של כול הקבוצות המחופשות, כשהן מלוות בתזמורות כלי נשיפה ותופים רעשניים. נדחקנו בין המוני אדם אל הציר בו עוברת התהלוכה. קבוצה החליפה קבוצה, תחפושות התחלפו באחרות - גם המסכות, וגם הנושאים; החל מימי הביניים ועד למיצגים עתידניים.
המסכות השונות ייצגו אנשים מפורסמים, דמויות קומיות מאגדות ילדים ובעלי חיים. פה ושם נראות גם דמויות גרוטסקיות, מטופשות משהו, שהרי לשוטה היה תפקיד חשוב בחגיגות של ימי הביניים. אנשים צחקו לסכלותו, אך בו בזמן התייחסו אליו ביראה כלשהי, מתוך הנחה שהאל שלקח ממנו את תבונתו - פיצה אותו בכוחות אחרים, סמויים מן העין. לפנינו צעדו לא רק ברנשים מחופשים בדמיון רב, אלא גם עגלות גדולות כשכל אחת מהן ייצגה נושא אחר: היו שם מבצר מימי הביניים, מיצג ימי עם כרישים, טרקטורים ועוד.
התחפושות מעניקות לקרנבל את הצבע, המסכות את המסתורין, אבל כל אלו לא היו בשלים לכלל שמחה - שבמקרים מסוימים גובלת בשיגעון - אלמלא תזמורות ה"גוגומוסיקה" המאולתרות שהנגנים בהן מחופשים וחובשי מסכות, ומשמיעים מנגינות מפורסמות. במקרים רבים אלו "קליקות" שנוצרו לצורך הקרנבל. נגינתם רועשת למדי, ובעבר הם הרבו לזייף ועם השנים התמקצעו, כחלק מהמעבר של הקרנבל מאירוע ספונטני לגמרי וכאוטי עד מאוד, לאירוע מסודר ונשלט יותר - ולא בהכרח פחות שמח.
במשך שלושת ימי הקרנבל הראשונים, משתלטים המשתתפים הפעילים על העיר העתיקה שבמרכז לוצרן, רצים בחופשיות ברחובות ונכנסים למסעדות, בהמולה מאוד לא מאופקת שלא אופיינית לשוויצרים. בשעות אחר הצהרים מתקיימים קונצרטים באולמות סגורים. האקוסטיקה מן הסתם טובה יותר, אך הם נעדרים את אווירת הרחוב. בשעות הלילה יצאנו שוב אל הרחוב. המונים התגודדו סביב דוכני המזון וסביב עגלות הקרנבל, שתו בירה, רקדו ובעיקר שוטטו, כדי לראות ולהיראות.
החגיגות ממשיכות מדי ערב, בשבת וביום ראשון. בשבת אחר הצהרים, מתקיימת תהלוכה נוספת המיועדת בעיקר למשפחות, ובה ביטוי גדול לתחפושותיהם של הילדים. ההשקעה בתחפושות כאן היא משהו יוצא דופן, וכל משפחה טורחת על הכנת התחפושות במשך ימים רבים. זה המקום להזכיר כי התחפושות חלחלו מאירופה לחגיגות פורים – הקרנבל היהודי – במאה ה-11.
באותו ערב, לאחר רדת חשיכה, יצאתי לעיר העתיקה. הסמטאות המו חוגגים, כולם מחופשים, מרביתם בתחפושות משוקעות ויצירתיות; היו שם פני מוקיונים מאופרות היטב, זקנות כמו המכשפה מהנזל וגרטל, גמדים מ"שלגיה ושבעת הגמדים", הזאב וכיפה אדומה, בילבי אדומת הצמות, יענים ארוכי צוואר, פיות לבנות כנפיים, פרפרים צבעוניים, ציפורי שיר, ענקים על גבי כלונסאות מהלכים, שחורים, סינים ומה לא.
סטודנטים בחופשה, חילקו בירה בכמה מהדוכנים שפעלו במקום, וכל לוגם תרם לפי רצונו. בקיוסק בפינת הרחוב מכרו משקה אלכוהולי חם, שצבעו ירקרק וטעמו מתקתק. לגמתי עוד כוסית, וחשתי את האלכוהול מערפל מעט את חושיי ואת רגלי שהחלו לנוע מאליהן. כמה נערים צעירים החלו לרקוד סביבי ולמחוא כפיים. לכמה רגעים, חדלתי מלהיות תייר והפכתי לחלק מקרנבל הרחוב של לוצרן.
ביום שני בשבוע שלאחר מכן, המכונה "יום שני השמן" (Güdismontag), התקיימה שוב תהלוכה גדולה. הפעם היה זה תורה של קבוצת המתופפים, שהופיעה לראשונה בשנות העשרים של המאה העשרים, כדי להתחרות בקבוצה הוותיקה של "פריצי האיכר". קבוצה זו, הנקראת Wey Guild, אימצה את הצפרדע כסמלה העיקרי ומקיימת בערב זה מפגן סאטירי.
בערבו של "יום שלישי השמן" (Güdisdienstag), התקיים אירוע הסיום של "הפאסנאכט" במהלכו עבר בעיר מצעד ה"מפלצות", המכונה "מונסטרקורסו" (Monstercorso). זוהי תהלוכה מפוזרת של תזמורות, שהצועדים בהן לבושים בתחפושות מפחידות, כשהם דוחפים קרונות תצוגה מרשימים המרתקים אליהם את תשומת ליבם של הצופים הסקרניים.
התזמורת תועות ברחובות, כשסביבן המוני אנשים המחוללים לצלילי נגינת ה"גוּגֵן". הם רוקדים, רוקעים ברגליים, מנגנים במצילתיים, נושפים בחצוצרות והולמים בתופים, כדי להשתיק את הלחישה שמספרת, שזהו גם מותו של הקרנבל; ביום המחרת קמים תושבי העיר לעבודתם, בדיוק של שעון שוויצרי, לובשים ג'קט ועניבה וחוזרים להיות מכופתרים ומאופקים כשהיו. עד לקרנבל הבא.
