31 באוגוסט 2019, יום שבת. אני, עם מה שנראה כמו התקף חרדה, לא מבין למה הייתי צריך עכשיו להתפטר מעבודה טובה ונוחה ולעלות למחרת על הטיסה לטיול באוסטרליה. מה יש לי לחפש שם בגיל 35? אבל כך היה, יצאתי למסע שחלמתי עליו במשך 12 שנה (לא צחוק), טיול אחרי הצבא 2.0, ממש רגע לפני שהעולם השתגע מהקורונה - תזמון טוב תמיד היה לי.
יצאתי לבד, נרגש, פוחד וחמוש במצלמה, במה שיהיה הטיול הגדול הראשון בתור צלם. אחרי למעלה מ-33 שעות טיסה מצטברות נחתי בקיירנס, אחת הערים המרכזיות בחוף המזרחי של אוסטרליה.
התכנון היה לשכור רכב קרוואן (קאמפר-ואן) שיהפוך להיות הבית על גלגלים שלי במסע לאורך החוף המזרחי עד סידני, ומשם להגיע בתחבורה ציבורית למלבורן ולאדלייד שנמצאות יותר מערבה.
במשך ארבעה ימים הייתי די משותק, לא זכרתי איך מטיילים, הייתי די בודד בהוסטל ובעיקר לא נגעתי כמעט במצלמה. ביום החמישי החלטתי להפליג לאי פיצרוי הקרוב, ומצאתי את עצמי בחוף שנקרא נודי ביץ'. באופן מפתיע לא היו שם נודיסטים, אבל זה כן היה חוף מרהיב ללא נפש חיה, עם מים בצבע טורקיז ותחושה אמיתית של חופש. סוף-סוף הצלחתי להירגע.
משהו בתוכי נפתח. הבנתי עם עצמי שבשביל רגעים כאלה עשיתי את המסע שלי לפה. בשביל הטבע, בשביל החופים, בשביל החופש האישי. בימים הבאים התארגנו כמה חבר'ה, שכרנו רכב ליום ונסעו צפונה לראות את יערות הגשם באזור קייפ טריבוליישן. בדרך עצרנו בעיירה חמודה אך מתוירת למדי, שבה למדתי להתבונן בשקיעות שיש לאוסטרליה להציע ולהוקיר אותן.
אחר כך נסענו לטרק באחד המפלים המרהיבים והחבויים באזור מפלי ווינדין, מפלים שנופלים מגובה עצום לתוך ואדי ירוק. מפחיד, מרהיב ומספק בצורה שקשה לתאר.
למחרת יצאתי לדרך דרומה עם הבית על הגלגלים שלי, כשאיתי שותפה נורווגית לדרך. השותפות אומנם התפרקה, אבל במשך שבוע גילנו את נפלאות הדרכים הבלתי נגמרות באוסטרליה וחניוני הלילה שבאמצע שום מקום. אחד מהם נקרא פאלוג'ה, הוא שוכן ליד הכביש הראשי ויש בו פחות או יותר רק בר. די מושלם לטעמי. החנתי את הוואן על דרך העפר ויצאנו לשתות בירה. כבר 11 שנה ששני אחים מנהלים את הבר. דייוויד, אחד האחים, לא בזבז זמן והציע למכור לי את המקום.
בדרכנו דרומה פגשנו לא מעט תיירים וחיות בר, אחת מהן היא קזואר, דמויית יען אבל הרבה יותר מסוכנת. באחת מעצירות הביניים שלנו היא פשוט סיירה לה על אחד החופים ואנחנו, כמו כל שאר התיירים, תהינו כמה אפשר להתקרב בשביל סלפי עם היצור הזה.
אנחנו ממשיכים דרומה, היעד הבא רק נראה קרוב. הכבישים באוסטרליה לא נגמרים, שעות של נסיעה מעיירה לעיירה. היעד (המתויר) החדש הוא האי ויטסאנדיי שנמצא סמוך לחוף איירלי. ויטסאנדיי איילנד מפורסם בזכות החול הלבן שיש בו, שנוצר כתוצאה מסחיפה של אלמוגים משונית המחסום הגדולה. המחזה באמת מרהיב, והחול ממש כמו קמח.
בשלב זה נפרדתי משותפתי הנורווגית ונסעתי לעבר עיירת קייפ הילסבורו, שם פגשתי את ג'סמין שדרכינו הצטלבו לרגע בתחילת הטיול, ויצא שגם היא מטיילת לבד עם רכב משלה. אחת האטרקציות בקייפ הילסבורו היא קהילת הקנגורו, היוצאת מדי זריחה אל עבר החוף כדי לאכול מה שנותר מהגאות והשפל של הים.
בערב חנינו בצד בדרך כדי לחסוך כסף על עוד חניון לילה, והתפללנו שלא יבוא פקח. השכמנו קום לפנות בוקר אל תוך מחזה מיוחד: עשרות קנגורו קיפצו להם לנשנש אצות. רובם כבר התרגלו לגדודי התיירים שהתגודדו סביב וניסו לתפוס תמונה מוצלחת.
מפה והלאה המסע שלי הפך להיות הרבה יותר בודד והרבה יותר לבד. נהגתי, ניווטתי, תדלקתי, שתקתי, בישלתי, ניקיתי, טיפלתי ברכב, טעיתי בדרך, חיפשתי אטרקציות, העברתי לילות וימים עם עצמי, אני והמצלמה שלי, ימים שלמים שבהם לא דיברתי עם איש. לפעמים זה היה בטוב ולפעמים ברע. קל זה לא היה, אבל מאוד מיוחד. בדרך מצאתי את עצמי מצלם ללא הרף, מחפש את הרגע הנכון, את הזווית המיוחדת ואת האור המושלם.
אחת העיירות המיוחדות שיצא לי לבקר בהן היא ריינבו ביץ', נקודת יציאה לעוד אי מפורסם ומתויר בשם פרייזר איילנד. לפני זה יצאתי למסלול קצר ובו נקודת תצפית דו-כיוונית בתוך דיונות חול ענקיות. לשמחתי יצא שהגעתי לקראת שקיעה, והנוף השאיר אותי פעור פה למשך חצי שעה. אור שמש חדר את העננים והאיר את כל העמק, וכמו לא מעט רגעים בטיול הזה, לא ידעתי אם קודם לצלם או קודם ליהנות מהחוויה העוצמתית.
למחרת כבר מצאתי אל עצמי בפרייזר איילנד, שנחשב לאי החול הגדול בעולם - 1,840 קילומטרים רבועים גודלו, ואפשר לתייר בו רק עם רכבי 4 על 4. יש באי הזה שלל אטרקציות מגוונות, אגמים סודיים, ספינות טרופות, בריכות טבעיות ועצים עצומים.
אני ממשיך במסע דרומה ומגיע לעיר המרכזית הראשונה שלי, בריזבן. אחרי הרבה טבע, זה היה אחד המקומות הפחות מוצלחים. לבד בעיר הוא הרבה יותר קשוח מלבד בטבע או בנסיעה. לא מצאתי מקומות חניה זולים או מותאמים לסוג הרכב שלי, העיר עצמה לא עשתה חשק, ראש השנה התקרב ומצאתי את עצמי כמה לחברה אנושית.
החלטתי לקחת את הרגליים (הוואן שלי) ולנסוע לעיירת פריגאן ספרינג. הודות לתוכנית חיבורים, שמקשרת בין יהודים ברחבי העולם לנוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל, התארחתי אצל משפחה שלא הכרתי. הדיל: לינה בחינם תמורת שטיפת מוח דתית, לכאורה. וככה יצא שפגשתי את קולין ושרון, ההורים המאמצים שלי לחג ראש השנה. הם היו זוג חביב ונעים הליכות - קצת חפרו על נצרות ויהדות, אבל בהחלט אנשים מיוחדים. אחרי חודש בדרכים היה לי נחמד לבלות את החג במיטה משלי, עם ארוחת ערב ושעת טלוויזיה עם קצת ריאליטי אוסטרלי מזדמן.
ואז הכרתי את אלין, שיצרה איתי קשר בפייסבוק בחיפוש אחר טרמפ דרומה לביירון ביי. שמחתי לקצת חברה בנסיעה. וכך הגענו לביירון ביי, מוקד הישראליאדה האולטימטיבי, עיירת החוף המזרחית ביותר באוסטרליה. זה היה אחד המקומות האהובים עליי בטיול. אומנם מקום של היפים, ישראלים ולפעמים גם וגם, אבל גם מקום מאוד נעים, ביתי, עם מלא פינות חן. יש מקומות שנצרבים בראש בעיקר בזכות החברה שיש לנו, וביירון ביי הפכה עבורי למקום כזה, בזכות החברות שנוצרה ביני לבין אלין, המקומות שגילנו יחד, ארוחות הערב, שיחות העומק ושותפות הגורל.
אחד הדברים היותר מדהימים בבית על גלגלים זו היכולת להיות חופשי בכל רגע נתון, לא לדאוג איפה תעביר את הלילה, לא לדאוג כמה ציוד יש עליך, להחליט להגיע לאן שבא לך. בהחלטה של רגע יצאתי לפורט מקווארי, עיירת חוף חמודה עם נוף פסיכי לאוקיינוס. תחושת החופש מזדקקת לה כאשר אתה נמצא מול חוויה של טבע עוצר נשימה, וכמו בהרבה רגעים כאלה מוצאים פיסת דשא ומתמכרים לנוף.
כמעט שהגעתי לסידני, אבל הכמעט הזה הוא בסך הכול 380 קילומטרים, כן, בשלב הזה נסיעה של ארבע שעות כבר לא מטרידה אותי. לפני שהחזרתי את הרכב השכור שלי בסידני יצאתי לטייל בהרים הכחולים, שנמצאים לא רחוק מהעיר. חבר אליי בחור ישראלי, ונסענו בדרך מטריפה אל אחד המקומות היפים באוסטרליה. בעיירה המרכזית קטומבה נמצאת התצפית המפורסמת של ההרים הכחולים ו"שלוש האחיות". גם הקור חודר העצמות לא הצליח למנוע מאיתנו להשכים קום כדי לתפוס את הזריחה המרהיבה.
אלו גם היו הימים האחרונים שלי עם הרכב שהפך עבורי לבית. למרות המיטה הלא נוחה, למרות הנזילות של הגשם מחור שנוצר בגג ולמרות הפריחה/עקיצות שהתפתחו אצלי בימים הראשונים, היה לי עצוב לעבור לאוטובוסים ולטרמפים.
את השבועות הקרובים העברתי בערים גדולות. סידני הייתה הראשונה. האמת, לא קל למצוא את עצמך בתוך עיר גדולה אחרי טיול מאוד אישי, טיול מאוד חופשי וטבעי. זה היה רגע מייאש למצוא את עצמי במיטת קומתיים (בלמעלה) בחדר משותף, בלי הפרטיות שכל כך קידשתי כשהייתי בדרכים. מצד שני החוויה האורבנית גם עשתה לי טוב - סידני היא עיר פוטוגנית בטירוף והמצלמה שלי הייתה בקריז.
במשך טיול שלם חוויתי טבע מדהים ועוצר נשימה, אבל שתיתי קפה מקומי מזעזע. כל הזמן שמעתי על הקפה במלבורן, והוא לא אכזב. בינינו, רק בשביל זה היה שווה להגיע לשם. ועדיין, מלבורן מלאה בהפתעות ובאזורים מגוונים ושונים, מברים ומסעדות שנמצאים בכל פינה ועד למיצגי אמנות מיוחדים ולארכיטקטורה ובנייה משגעות.
אחד המיצגים המיוחדים שהגעתי אליהם בטעות נקרא "חדר הגשם". נכנסנו קבוצה של אנשים לתוך חלל חשוך, שבתוכו יורד גשם מלאכותי ללא הפסקה. ברגע שצועדים בפנים, חיישני התנועה עוצרים את הגשם מעליך, וכך נוצר מצב מיוחד שבו ממש אפשר ללכת בין הטיפות
הטיול שלי התקרב לקיצו. החלטתי לעשות עוד רוד-טריפ אחרון באחת הדרכים היפות והמרשימות באוסטרליה - דרך האוקיינוס הגדולה, המתפתלת לאורך החוף הדרום-מזרחי של אוסטרליה. אחת מחוויות נסיעה המדהימות שחוויתי בחיי. הדרך עוברת בכמה מוקדי תיירות עמוסים לעייפה, שקצת מעיקים על חוויית הטבע הבלתי נתפסת הזאת.
התחלתי את המסע בשמורת טבע בפיליפ איילנד, לא רחוק ממלבורן. בעונה המתאימה אפשר לצפות במשפחות פינגווינים עושות את דרכן מהים אל עבר החוף. ישבנו שם עם מאות תיירים על טריבונות שפונות לים והמתנו בשקט לפינגווינים, ואז אחרי השקיעה עלו מהים עשרות אם לא מאות פניגווינים חמודים, שהחלו מדדים אל עבר הסלעים. מחזה מרגש.
המקום השני שבו אני והמצלמה שלי נשארנו פעורי פה היה Loch Ard Gorge - ערוץ יפהפה הכלוא בין שני מצוקים. בזמן הגאות נשברים גלים אדירים על המצוקים ושוטפים את החוף הפסטורלי לכאורה.
בדרך לסוף הרוד-טריפ עצרתי בעוד מקום אחד - מאונט גמבייר. ההוסטל המרכזי שלו זה בית סוהר שהוסב להוסטל מעט קריפי, העיירה עצמה מאוד מנומנמת, אבל יש שם אגם כחול מרהיב ביופיו ואת אחד הגנים המיוחדים שביקרתי בהם בטיול - אפרסטון סינקהול, שידוע בכינוי הגן השקוע. הגן עצמו מיוחד, עם סוגים שונים של סחלבים ופרחים.
כשהגעתי לעיר האחרונה אדלייד התארחתי אצל אלומה, ידידה קרובה שעברה לגור שם עם בן זוגה. האמת שלא היה לי יותר מדי מה לעשות שם. מהבחינה הזאת זה היה מושלם כי כבר לא היה לי כוח לטייל, הייתי די מותש מלצלם והייתי חייב לאגור אנרגיות, כי מיד אחרי כן התחלתי מסע אחר ביפן.
