מדי שנה, פוקדים מאות אלפי ישראלים את אתרי ההנצחה המרכזיים לשואה ולגבורה, בעיקר במדינות כמו פולין, גרמניה ונוספות במזרח אירופה - בין אם במסגרת משלחות ייעודיות להנצחת זיכרון השואה, ובין אם במסגרת פרטית.
טיולים וחופשות בערים בעולם, מהווים גם הם הזדמנות לפקוד אזורים בהם חיו קהילות יהודיות במשך מאות שנים, כמו גם לבקר באנדרטאות ובאתרי הנצחה לזכרם של אלו שמצאו את מותם בידי הנאצים.
מדינות רבות, בכל היבשות, לוקחות חלק במפעל ההנצחה וככל הידוע, ברחבי העולם קיימים כיום כ-400 מוזיאונים, אנדרטאות ואתרי הנצחה לזכר השואה. מרביתם ממוקמים באירופה, וכ-75 מתוכם בארצות הברית.
התפשטות נגיף הקורונה בעולם, עצרה בחודשים האחרונים את המשלחות הרשמיות ואת המסעות בעקבות מחנות ההשמדה.
56 צפייה בגלריה
ילדים יהודים מנקים את הרחוב,1941: תמונה מתערוכת צילומים וירטואלית משנות ה-30 של סוכנות הצילום גטי אימג', המתחקה אחר הנצחת הסטריאוטיפ "היהודי הנצחי" על ידי הנאצים
על מנת שתוכלו בכל זאת להתרשם מהאופן בו מנציחים את זיכרון השואה בעולם, הכנו עבורכם סיור וירטואלי בין אתרי הנצחה ובמוזיאונים המרכזיים במדינות השונות, אותו תוכלו לערוך באמצעות אפליקציות Google Arts & Culture ו-Google Earth.
לסיור הוירטואלי המלא באנדרטאות - הקליקו כאן
הומומונומנט I אמסטרדם, הולנד
אנדרטה שהוקמה בשנת 1987 וממוקמת במרכז אמסטרדם, על גדות תעלת קייזרסחראכט הסמוכה לכנסיית וסטרקרק. האנדרטה, מנציחה את זכרם של הומוסקסואלים ולסביות אשר נרדפו על רקע נטייתם המינית, בעיקר בתקופת השלטון הנאצי.
האנדרטה מורכבת משלושה משולשים ורודים וגדולים עשויים גרניט, שיוצרים יחד משולש אחד גדול. מוטיב המשולש מתבסס על סמל המשולש הוורוד, אותו טלאי שהומוסקסואלים נאלצו לענוד במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית, ואשר מאוחר יותר אומץ כסמל התנועה לזכויות קהילת הלהט"ב.
למעלה מ-50,000 גברים הומוסקסואלים נשפטו בשל נטייתם המינית בתקופת הנאצים. כ-10,000 עד 15,000 נשלחו למחנות ריכוז, שבהם נפטרו 60% מבניהם.
אנדרטת אתונה לשואה I אתונה, יוון
אנדרטה לזכר יהודי יוון שנספו בשואה, שהוקמה בשנת 2010 באתר שנתרם על ידי עיריית אתונה, במרכזה של העיר, סמוך לאקרופוליס ובקרבת בית הכנסת ברחוב מלידוני.
מדובר במיקום סמלי משתי בחינות: כ-350 יהודים נלכדו בבית הכנסת בתקופת הכיבוש הגרמני של יוון (ב-24 במרץ 1944), לאחר שהגיעו למקום בעקבות שמועה כוזבת כי הגסטאפו מחלק שם מצות. הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ ורובם המכריע נרצח.
כ-65,000 מיהודי יוון נרצחו בשואה, כאשר אתונה הייתה האחרונה בין בירות מדינות האיחוד האירופי שבה הוקמה אנדרטה לזכר השואה.
האנדרטה, תוכננה על ידי האומנית היוונית-אמריקנית, דאנה מגאניאס, וצורתה מגן דוד שנשבר וששת משולשיו מנותקים ממרכזו, ומרוחקים ממנו במרחקים שונים. קודקודו של כל אחד מן המשולשים פונה לכיוונם של ערים וכפרים ביוון, שמהם גורשו אל מותם אלפים רבים של יהודים. על גבי חלקיו של המבנה חרותים שמות מקומות היישוב מהם גורשו היהודים, ומרכזו של המגן-דוד הוא שלם ומסמל את הישרדותו של גרעין הקהילה היהודית ופריחתו מחדש.
המבנה ניצב בליבו של גן צמחים ועשבי מרפא, המסמל החלמה ושלווה. ניתן להשקיף ממנו גם על אתר בית הקברות, שבו בשנת 431 לפנה"ס נשא פריקלס את ההספד המפורסם שלו על הרוגי אתונה במלחמה הפלופונסית.
אנדרטת הנעליים I בודפשט, הונגריה
"נעליים על הדנובה", היא אנדרטה ייחודית שהוקמה בשנת 2005, במלאת 60 שנים לסיום מלחמת העולם השנייה, על גדות נהר הדנובה בבודפשט, בירת הונגריה. היא מנציחה את מאות היהודים שנרצחו בידי גדודי צלב החץ ההונגרים, לאחר שנורו והושלכו למי הנהר בעת שואת יהודי הונגריה בשנים 1944–1945.
האנדרטה, היא יצירתם של האומנים והבמאים ההונגרים, ג'וּלַה פַּאוּאֵר וג'אן טוֹגַּאי. היא מורכבת משישים זוגות נעליים עשויים ברזל, הפרוסים לאורך כעשרים מטרים על רציף הדנובה בצד העיר פֶשט, במרחק של כ-220 מטרים מבית הפרלמנט ההונגרי.
כל זוג נעליים נושא אופי מיוחד: נעליים מהודרות לצד נעליים פשוטות; מגפיים כבדים לצד נעלי ערב עדינות; נעלי ילדים קטנים, נעלי נשים ונעלי נערים ונערות. הנעליים ממוסמרות לאבני הרציף וכולן פונות אל הדנובה, ואף גולשות בחלקן מעט מעבר לקו הרציף.
במרחק מה מן הנעליים, ישנם שלושה לוחות ברזל הקבועים ברצפה, ובהם כמה מילות הסבר על האנדרטה בהונגרית, אנגלית ועברית.
האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו I ברלין, גרמניה
האנדרטה הבאה ידועה גם כ"אנדרטת השואה". היא הוקמה בשנת 2005 ותוכננה על-ידי האדריכל פיטר אייזנמן, וממוקמת בצידה המזרחי של העיר, דרומית לשער ברנדנבורג - מול בניין השגרירות האמריקאית בברלין - במקום שבו שכן בימי הרייך השלישי בניין משרדי הקאנצלר של אדולף היטלר.
האנדרטה משתרעת על שטח של 19,000 מ"ר וכוללת 2,711 קוביות בטון, המסודרות בתבנית משבצות על גבי מישור שקוע במרכזו. קוביות הבטון משתרעות לאורך של 2.38 מטרים, רוחבן הוא 0.95 מטרים, והן בנויות בגבהים שונים (בין 0.2 מטרים ל-4.8 מטרים) ומזכירות מצבות בבית עלמין. הצבתן, תוכננה על מנת ליצור אווירה של אי נעימות ובלבול.
המיקום שנבחר לאתר הזיכרון - בקרבת אזור עסקים בו מרוכזות גם מספר שגרירויות - יוצר מצב בו אנשים רבים חולפים על פני האנדרטה מדי יום, ואינם יכולים להתעלם ממנה.
בנוסף, ניתן למצוא באתר מרכז מידע תת קרקעי הכולל את שמותיהם של כל נספי השואה כפי שהתקבלו מ"יד ושם", לצד תערוכה העוסקת בנושא השואה.
האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה I ורשה, פולין
שמה הרשמי של האנדרטה ,"בדמייך חיי", היא אחת האנדרטאות הוותיקות ביותר בעולם להנצחת השואה. היא נוצרה על ידי האומן נתן רפופורט, יליד ורשה, והוצבה במרכז הגטו היהודי העתיק בוורשה ב-19 באפריל 1948, במלאת חמש שנים לפרוץ המרד.
העתק (לא זהה לחלוטין) של האנדרטה, מצוי ברחבת "יד ושם" בירושלים, והוא נחשב לאחד מהסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה.
לאנדרטה שני צדדים: השואה והמרד. צד השואה, פונה לאזור בו היה ממוקם בניין היודנרט. צד זה מתאר יהודים הולכים למוות בכפיפות קומה מוחלטת. צד המרד, מורכב משבע דמויות הפורצות מתוך הלהבות כסמל לפריצת הגבולות. כולם נערים שאוחזים נשק בידיהם, ושריריהם בולטים לעין. משני הצדדים מפוסלות שתי מנורות הנישאות על גביהם של שני אריות, כסמל לגבורת החשמונאים - מעטים מול רבים.
קינדר טרנספורט I לונדון, אנגליה
"קינדר טרנספורט", הוא כינוי למשלוחי הצלה של כ-12,000 ילדים יהודים וילדים נוצרים (לא-ארים) משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה - לבריטניה, בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939.
מתוך כלל הילדים שהוצלו, כ-10,000 היו ילדים יהודים. ההחלטה להצילם התקבלה על-ידי ממשלת בריטניה, בעקבות אירועי ליל הבדולח בגרמניה.
האנדרטה, מנציחה את האירועים והסיפורים הרבים של ילדים שחייהם השתנו מקצה לקצה. המבצע להצלתם כלל גופים רבים שהביאו להצלחתו תוך סיכון חייהם, והאנדרטה מוקירה להם תודה. כמו כן, היא מנציחה את גבורתם של הילדים שלקחו חלק במסע, ומתוך מטרה להזכיר כי מרביתם לא זכו להתאחד עם הוריהם ומשפחותיהם בתום המלחמה ונותרו יתומים.
כילד שניצל במסגרת מבצע ההצלה, נבחר האומן פרנק מייסלר, לעצב ולתכנן את האנדרטאות לזכר מבצע ההצלה הנועז. הוא תכנן ארבע אנדרטאות עשויות ברונזה, דומות אחת לשנייה בעיצובן, של חמישה ילדים צעירים בגודל טבעי.
אנדרטאות אלה הוצבו בתחנות מסע מרכזיות באירופה. הראשונה, הוצבה בלונדון בשנת 2006, מחוץ לתחנת הרכבת ברחוב ליברפול, תחנה אליה הגיעו כ-12,000 ילדים ובה קיבלו מהשלטון הבריטי מעמד של פליטים, וכך ניצלו מציפורני הנאצים. שלושת האנדרטאות הנוספות הוצבו בגרמניה (2008); בפולין (2009) ובהולנד (2011).
אנדרטת מונטווידאו לשואה I מונטווידאו, אורוגוואי
ממוקמת בדרום העיר מונטווידאו, בירת אורוגוואי. האנדרטה נוצרה בשנת 1994, על-ידי גסטון בוארו, פרננדו פביאנו, סילביה פרוסיו וקרלוס פלגרינו. היא ניצבת ליד הטיילת על קו החוף של העיר, בשפך נהר לה פלאטה.
האנדרטה כוללת כותל אבן נמוך וארוך באורך של כ-120 מטרים, רמז לכותל המערבי ולהיסטוריה של העם היהודי. הוא בנוי מאבני גרניט ורודות ולפניו משתרעת מדרכת הליכה. הכותל והמדרכה בנויים במקביל לקו החוף, ולפני הסלעים הזרועים עליו ומשתלבים בהם.
הכותל קטוע במרכזו על ידי פרצה, שלצידה ניצבים קטעי חומה נטויים על צידם, שכמו הוסטו ממקומם על ידי הכוח שפרץ את הכותל. המדרכה שמול הפרצה, שצורתה כמשולש הפונה אל המים, נפרדת משכנותיה על ידי בקעים שגשרי עץ מגשרים עליהם.
הפרצה שבכותל מסמלת את השבר והחסר שיצרה השואה בהיסטוריה של העם היהודי. למעשה, היא יוצרת חלון בחומה שדרכו ניתן להשקיף על המים. שבילים מרוצפים מובילים מהטיילת אל שני עבריו של הקיר. לצד השביל המערבי, על הדשא, קבועים פסי רכבת - רמז לדרכם של הקרבנות אל מחנות ההשמדה.
אנדרטת השואה I מיאמי ביץ', פלורידה, ארה"ב
האנדרטה נבנתה על ידי ועדה של ניצולי שואה ב-1984, תוכננה על ידי קנת' טרייסטר, ונבנתה על מגרש שהוקצה על ידי עיריית מיאמי ביץ', שניצב בפינת הרחובות סמטת מרדיאן ושדרות דייד.
היא מורכבת ממספר אלמנטים, כשהמרכזי שבהם הוא פסל ברונזה בגובה 13 מטרים הנקרא "פסל האהבה והייסורים", הניצב במרכז אי עגול בתוך בריכת מים. הפסל, הוא למעשה זרוע עם כף יד פתוחה, העשויה מכ-100 דמויות של אנשים, חלקם מקובצים כמשפחה. הזרוע נושאת מספר אסיר, ייצוג לסימונים שקעקעו הנאצים על האסירים במחנות הריכוז. בנוסף, באולם הכניסה של האנדרטה, נמצא פסל של אם מתאבלת ושני ילדים הנצמדים אליה.
חלל נוסף המוצב במתחם הוא "כיפת ההתבוננות", המוביל לפרוזדור אבן צר. על קירות המנהרה, כתובים שמותיהם של מחנות הריכוז הנאצים. הפרוזדור נפתח אל פסל הברונזה הגדול, שמסביבו קיר גרניט שחור עליו כתובים שמותיהם של קרבנות השואה.
אתר הנצחת השואה במילאנו I מילאנו, איטליה
יד זיכרון ל-816 יהודי מילאנו והסביבה, שנשלחו מרציף 21 בתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו - מילאנו צ'נטראלה - למחנות ריכוז והשמדה, בין דצמבר 1943 ועד לינואר 1945.
אתר ההנצחה נפתח לציבור בשנת 2013 על ידי הקהילה היהודית של מילאנו. הוא משתרע על שטח של 7,060 מ"ר, וממוקם במפלס הרחוב, מתחת לרציפי הרכבת הפעילים, מול בניין הדואר המלכותי לשעבר.
המבנה מחולק לשני מתחמים עיקריים: אזור ההנצחה, שנועד להנציח את קורותיה של יהדות מילאנו בשואה ולהביא תיעוד היסטורי של הטרנספורטים שנשלחו מהתחנה, ואזור "המעבדה של הזיכרון" - מערכת של חללים משולבים המוקדש ללימוד, מחקר ותיעוד, ומאפשר מפגש ודיאלוג בין-תרבותי.
ברציף יש קרון רכבת משא מקורי, בו נשלחו מתנגדי המשטר האיטלקים והיהודים. הקרון עשוי מעץ, אורכו כ-9 מטרים ורוחבו כ-3 מטרים ויש בו שני חלונות בלבד הנמצאים משני צידיו. על כל קרון הועמסו בין 60–80 איש, והמסע בו לקח בין 7-3 ימים, ללא מזון ושתייה. דלי שהיה בפינה שימש כשירותים. רבים לא שרדו את המסע.
בנוסף, באתר ההנצחה קיר שמות המוצג מעל פסי הרכבת ברציף, בסיום מסלול הסיור באתר. באמצעות מסך וידאו המותקן על הקיר, מוצגים 816 שמות של יהודים שנשלחו למותם במהלך השואה. שמות הנספים צבועים בלבן, ושמות הניצולים מופיעים בצבע אדום, כאשר השמות המופיעים על המסך מתחלפים כל העת.
הבור I מינסק, בלארוס
אתר הנצחה ליהודי מינסק שנספו בשואה. הוא ממוקם באתר שבו נורו למוות על ידי הגרמנים, ב-2 במרץ 1942, כ-5,000 יהודים מתוך אלו שהיו כלואים בגטו בעיר.
האתר הוא, למעשה, שקע באדמה, שהיה במקור חשוף וכיום מרוצף בתחתיתו ומדרונותיו מכוסים צמחייה. בפאתי תחתית הבור, על גבי במה נמוכה, נמצא אובליסק זיכרון מגרניט, שהוצב במקום זה לראשונה בשנת 1947. על גבי האובליסק, נחקקה ברוסית וביידיש הכתובת: "זיכרון נצח לזכרם של חמשת אלפים יהודים קדושים שנרצחו על ידי אויביה הרצחניים ביותר של האנושות - הרוצחים הגרמנים הפשיסטים, 2 במרץ 1942".
בשנת 2000 הוצב פסל נוסף באתר, ליד גרם מדרגות, היורד לתוך השקע. פסל הארד נקרא "הדרך האחרונה", והוא מסמל קבוצה של כ-20 נידונים למוות היורדים אל הבור בטרם ירו בהם, ביניהם אישה הרה, ילד וכנר.
הפסל נוצר על ידי האדריכל ליאוניד לוין, שהיה יושב ראש הקהילות היהודיות בבלארוס, ועל ידי הפסלת הישראלית, אלזה פולק.
אנדרטת ניו-אינגלנד לשואה I ניו-אינגלנד, בוסטון, ארה"ב
האנדרטה ניצבת בפארק במרכז בוסטון, בסמוך לבית העירייה. היא מורכבת משישה מגדלי זכוכית מרובעים, שגובהם הוא 16.4 מטרים, הבנויים מלוחות זכוכית הצמודים אל שלד מתכת.
המגדלים, המוארים בשעות החשיכה, מסמלים את שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה, כמו גם את ששת מחנות ההשמדה המרכזיים: אושוויץ-בירקנאו, חלמנו, טרבלינקה, מיידנק, סוביבור, בלז'ץ ואת ששת הנרות בסמל המנורה.
מתחת לכל מגדל נחפר כוך בעומק של כ-1.8 מטרים, אשר תקרתו הנמצאת במפלס המעבר עליו ניצבים המגדלים – מכוסה בסבכת מתכת. על כל אחד מקירות הכוכים נרשם שמו של אחד ממחנות ההשמדה העיקריים. גחלים לוחשות על תחתית הכוכים, מאירות את השמות הרשומים על הקירות ועשן מיתמר מתוך הכוכים אל מעל לפני הקרקע.
לצדי המגדלים הוצמדו 132 לוחות זכוכית, על גביהן נרשמו בצפיפות מספרים בני שבע ספרות - שישה מיליון מספרים בסך הכל, כמספר היהודים שנרצחו. הם גם מסמלים את המספרים שהוטבעו על זרועותיהם של אסירי מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים.
בנוסף, נרשמו על גבי הלוחות טקסטים מפי קרבנות השואה וניצוליה, המתארים את חוויותיהם האישיות מאותם ימים.
"שחרור" I ניו ג'רזי, ארה"ב
האנדרטה - פסל ארד של חייל אמריקני הנושא בזרועותיו ניצול של מחנה ריכוז נאצי, נוצרה על ידי הפסל נתן רפפורט בשנת 1985. עיצובה, מיועד להזכיר את חלקו של הצבא האמריקני בשחרור מחנות הריכוז הגרמניים, ואת ארצות הברית ששימשה כמקום מפלט עבור רבים מניצולי השואה.
גובהו של הפסל הוא כ-4.5 מטרים ומשקלו כשתי טונות, והוא ניצב בחלקו הדרומי של פארק החירות של מדינת ניו ג'רזי, לחוף מפרץ ניו יורק. אתר האנדרטה, נמצא כקילומטר מצפון-מערב לפסל החירות וכקילומטר וחצי מדרום-מערב לאליס איילנד (אתר מוזיאון ההגירה האמריקני). המיקום של השלושה אינו מקרי, שכן באופן זה הם יוצרים צורת משולש.
משרד ההגנה של ארצות הברית, בחר בצילום האנדרטה לשמש כשער לחוברת הדרכה מטעמו לציון ימי הזיכרון לקרבנות השואה, הנערכים בארצות הברית בעונת האביב מדי שנה.
אנדרטת השואה I סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב
מיצב שנוצר בשנת 1984 על-ידי האומן האמריקני-יהודי ג'ורג' סיגל, המוצב במרומי פארק לינקולן בסן פרנסיסקו, בקדמת "היכל לגיון הכבוד". האנדרטה פונה צפונה לעבר "שער הזהב", שבפִתחת מפרץ סן פרנסיסקו.
באנדרטה 11 דמויות יצוקות בברונזה וצבועות לבן, כולן בעלות ממדי אדם, מוקפות חומת בטון וגדר תיל. עשר מהדמויות מדמות גוויות ומוטלות בערימה, כאשר דמות אחת עומדת על רגליה סמוך לגדר התיל.
דמויות המעונים והנרצחים שרועות בצורת צלב, ואילו דמותו של האדם העומד לבושה בבגדי אסיר במחנות ההשמדה, ובימינה היא אוחזת את התיל הדוקרני. דמות זו, שגבה אל המתים ופניה אל נופי הים, נועדה למעשה לייצג את הניצול הבודד, שהיה עד לשואה.
המראה, מזכיר את התצלום הנודע של מרגרט ברק-וייט, שנעשה עם שחרור מחנה בוכנוולד והתפרסם במגזין לייף ב-1945. דגם עשוי גבס, עץ ותיל, שיצר האומן כהכנה לאנדרטה, מצוי באוסף המוזיאון היהודי של ניו יורק.
זמיובסקאיה באלקה I רוסטוב-על-הדון, רוסיה
אתר הוצאות להורג הממוקם בתחומי העיר רוסטוב על הדון, ששימש את הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. באוגוסט 1942, לאחר שהנאצים כבשו את העיר, הוצאו להורג בדרכים שונות כ-27,000 איש, רובם יהודים. המקום, ידוע כאתר הרצח ההמוני של יהודים הגדול ביותר מסוגו ברוסיה, מתקופת השואה.
פארק הזיכרון כולל מדרונות תלולים מכוסים עשבים, וכן היכל אבל עשוי מבטון, ממנו יוצא מסדרון המוביל אל "סמטת הצער", שם דולקת אש תמידית. מספר עמודים המזכירים עמודי דגלים - מסמלים מצבות.
חלקו התחתון של אתר הזיכרון כולל מבנה זיכרון ענק, המתנשא מעל לקברם הלא מסומן של עשרות אלפי הקורבנות. בנוסף, בתחילת שנות ה-50, הוצבו באתר אובליסק ופסל הנקראים "שבועת החברים", לזכר ההרוגים.
לסיור בבית אנה פרנק באמסטרדם - הקליקו כאן
אין ספק שסיפורה של אנה פרנק, שהתגוררה עם משפחתה ברחוב מרוודהפליין באמסטרדם, עד שנאלצו לעבור להתגורר במחבוא בשנת 1942, הוא אחד הסיפורים המוכרים בעולם בהקשר של זיכרון השואה.
תיעוד המאורעות מנקודת מבטה של הנערה הצעירה, מרתק בני נוער ברחבי העולם כבר שנים רבות, ולכן ממשיך לקבל ביטויים חדשים כל העת.
משפחתה של אנה התגוררה במקור בברלין שבגרמניה. תקופה קצרה לאחר עליית היטלר לשלטון, בשנת 1933, החליטו הוריה, אוטו ואדית, לעזוב את ביתם ולעבור להתגורר בהולנד. הם מצאו בית מרוהט בשכונת מרוודהפליין, שהייתה אז שכונה חדשה שכללה בתים בני פחות מעשור.
אביה של אנה, תיאר אותה כילדה חולנית שסבלה מכאבי גדילה ומבעיות בליבה. היא נאלצה לבלות בביתה ולנוח מדי יום בשעות אחר הצהריים, ונאסר עליה לעסוק בפעולות ספורטיביות מעייפות. כך, הפך ביתה למבצרה והיא בילתה בו שעות ארוכות.
ב-10 במאי 1940 החלה הפלישה הגרמנית להולנד, שהסתיימה תוך ימים בכיבושה של הולנד על-ידי הנאצים. מספר חודשים לאחר מכן, הורו הנאצים על סימון עסקים בבעלות יהודים. אוטו, אביה של אנה, הניח שבקרוב לא יכול יהיה להמשיך להחזיק בעסק שבבעלותו, ובאמצעות סיוע של עובדיו וחבריו הלא-יהודים - הצליח להמשיך להפעיל את העסק בכל זאת.
ב-5 ביולי 1942, הופיע חייל מהצבא הנאצי על מפתן דלתה של משפחת פרנק עם מכתב המצווה על העברתה של מרגוט, אחותה של אנה, למחנה עבודה בברלין. עוד באותו בוקר, עברה המשפחה למחבוא שהוכן מבעוד מועד, בו שהו במשך שנתיים וחודש ימים עד שנתפסו באוגוסט 1944, ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
אנה ומרגוט, מצאו את מותן במחנה ההשמדה ברגן בלזן בפברואר 1945. אדית, מצאה את מותה באושוויץ חודש לפני כן, ואילו אוטו שרד את מחנה ההשמדה ונותר הניצול היחיד מהמשפחה.
ביומנה, שהתפרסם בכל העולם, מתארת פרנק את געגועיה לבית בו נולדה וגדלה. סיור וירטואלי ב- 360 מעלות מאפשר הצצה לבית ילדותה, בו מוצגים האלמנטים אליהם התייחסה בכתביה.
מסע מצולם מיומנה של אנה פרנק
(צפו בטריילר לסדרת היומן המצולם של אנה פרנק)
לכל פרקי הסדרה - הקליקו כאן
פרויקט שעלה לאחרונה ל-YouTube, בשיתוף פעולה עם בית אנה פרנק שבאמסטרדם, מציע דרך חדשה לחוות את יומנה של הנערה היהודייה – כיומן וידאו.
השחקנית לונה קרוז פרז, מגלמת את אנה ומשתפת את הצופים בקורותיה - החל מהמחבוא הסודי, ועד למחשבותיה ורגשותיה.
הסדרה כוללת 15 פרקים המתארים את קורותיה של פרנק, החל מה-29 במרץ 1944 ועד ליום שבו נעצרה המשפחה, ב-4 באוגוסט 1944.
המוזיאון היהודי בווינה
לתערוכה במוזיאון היהודי בווינה - הקליקו כאן
תערוכה וירטואלית, המציגה את חדר האחסון השקוף במוזיאון היהודי בווינה, ומספקת הצצה מרתקת לפריטים המרכזיים המוצגים בו שנאספו מבתי כנסת, בתי תפילה, מוסדות יהודיים ובתים פרטיים.
מיקום החפצים בחלל השקוף וההנפשה ממוחשבת של בתי הכנסת בווינה, מאפשרים לצאת למסע בזמן בהיסטוריה היהודית של וינה.
מבין האוספים המוצגים במוזיאון, בולט במיוחד האוסף של הקהילה היהודית, שהוענק למוזיאון כהלוואה קבועה בשנת 1992. במובן הקלאסי, מדובר באוסף קטן ביותר ולכן נכון יותר להתייחס אליו כבחירה מאשר כאוסף. הוא כולל חפצים ששימשו לטקסים שנערכו בעבר בבתי הכנסת ובתי התפילה הרבים של וינה, כמו גם בקהילות יהודיות במחוזות אחרים, מהן נקרעו היהודים באלימות בשנת 1938.
חפצים אלה הם לא רק עדות להיסטוריה המרהיבה של יהדות אוסטריה, אלא גם להשמדה של הקהילה ותזכורת לכך שמעבר לערכם האסתטי וההיסטורי - מתעדים גם הרס ודה-הומניזציה. האוסף כולל, למשל, רימונים עתיקים משנת 1817 שעיטרו ספרי תורה, פורטרטים של ראשי הקהילה היהודית וכלי אחסון לאתרוגים משנת 1800, כתובה משנת 1685 ותעודת כשרות משנת 1786, ועוד עשרות חפצים עתיקים ונדירים. כך למשל, עד היום מוצג שם האוסף הראשון משנת 1893.
עם זאת, למעלה ממחצית מהפריטים הרשומים בתצוגה חסרים, שכן המוזיאון נסגר במרץ 1938 על ידי הנאצים, והאוסף הוחרם על ידי הגסטאפו. חלק מהפריטים שולבו במלאי המוזיאון לאתנולוגיה, הספרייה הלאומית האוסטרית, במוזיאון להיסטוריה טבעית ובמוסדות אחרים.
פריטים אלה הוחזרו בין 1949 לשנות התשעים לקהילה היהודית בווינה, כיורשת החוקית. אולם, כאמור, חפצים רבים נותרו עדיין חסרים, ורק מעטים הופיעו בשוק האומנות והעתיקות עד כה.
אוסף נוסף המוצג במוזיאון הוא זה שנקרא על שמו של מקס ברגר, המהווה את אחד מהאוספים הגדולים בעולם של יודאיקה. ברגר, נולד בפולין בשנת 1924 והיה היחיד במשפחתו ששרד את השואה. הוא הגיע לווינה בשנות החמישים, והחל לאסוף פרטי יודאיקה לזכרם של בני משפחתו. עד מותו, ב-1988, הוא אסף כ-10,000 חפצים, המציעים תובנה ייחודית ועדות מרשימה על חיי היהודים בווינה ובאוסטרו-הונגריה.
האוסף על שם מרטין שלף, המוצג במוזיאון אף הוא, ייחודי ביותר: הוא כולל למעלה מ-5,000 פריטים, בהם תמונות, חפצים יומיומיים, גלויות, מסמכים וספרים המשקפים דעות אנטישמיות. שלף, רכש את החפצים כיוון שרצה להציגם לצורך מחקר, אך גם במטרה להוציא אותם ממסחר בשוק החופשי.
היהודי הנצחי: תערוכת צילומים וירטואלית
לתערוכה המלאה - הקליקו כאן
תערוכת צילומים משנות ה-30 של סוכנות הצילום גטי אימג', המתחקה אחר הנצחת הסטריאוטיפ "היהודי הנצחי" על ידי הנאצים.
מראשית שלטונו, הפעיל היטלר תעמולה אנטישמית שהתבססה על הטענה שהיהודים אחראים לתבוסת המדינה במלחמת העולם הראשונה, כמו גם למשבר הכלכלי שהגיע לאחר מכן. תעמולה זו, הובילה לסדרה של חוקים המגבילים את זכויות היהודים לתעסוקה מלאה, חינוך ואזרחות.
נקודת המפנה הייתה "ליל הבדולח", המסמל עבור רבים את יריית הפתיחה לשואה, כאשר הרדיפה הסלימה מאלימות חברתית, כלכלית ופוליטית - לאלימות במימון המדינה, גירוש ורצח המוני.
כך למשל, מתעדת התערוכה את התפשטות הדרישה לענוד סימן מזהה על בגדי היהודים – טלאי צהוב או סרט זרוע לבן עם מגן דוד כחול – מהפלישה לפולין, ועד לכל השטחים שנכבשו על-ידי גרמניה.
אהבה טרגית באושוויץ
לתיעוד המלא של הסיפור, הכולל עדות בקולו של ויזלב קילר - הקליקו כאן
מוזיאון אושוויץ-בירקנאו, מספר בתערוכה מצולמת ומתועדת את סיפור אהבתם ובריחתם של אדק גלינסקי ומאלה צימטבאום, סיפור אגדי בתולדות מחנה המוות הנורא.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות ב-24 ביוני 1944, עזב קצין אס.אס את מחנה הריכוז בירקנאו כשהוא מלווה אסירה, שנשאה כיור אמבטיה. מבלי להפנות את מבטו לעברם, השומר בשער פתח את השער ואפשר להם לצאת. כמה שעות לאחר מכן, הודיע צליל הצפירה על בריחה מהמחנה. אסיר מספר 531, אדק גלינסקי, נעדר ממחנה הגברים, ואילו במחנה הנשים חסרה מאלה צימטבאום, אסירה מספר 19880.
מאלה צימטבאום נולדה בינואר 1918 בעיר הפולנית ברז'סקו. אביה פינקוס, שעבד כסוחר, היגר בשנת 1928 לאנטוורפן יחד עם כל המשפחה. בשל מחלת האב, נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים ומאלה פסחה על לימודי התיכון, והחלה לעבוד כתופרת בחנות האופנה הידועה, "מייסון ליליאן".
מאלה, נעצרה ב-11 בספטמבר 1942, במהלך איסוף יהודים בתחנת הרכבת הראשית באנטוורפן, ושכנה במחנה הזמני במאלינס. לאחר מכן נשלחה לאושוויץ במשלוח של 1,048 יהודים. 717 מהאנשים שנשלחו עימה - הועברו היישר לתאי הגזים. מאלה, הייתה בין אלו שסווגו ככשירים לעבודה וכך ניצלו חייה.
אדוארד גלינסקי נולד ב-5 באוקטובר 1923 בטוליגלובי ליד ירוסלב שבפולין, ולמד בבית הספר הימי בפינסק כשפרצה המלחמה. הוא נעצר באביב 1940 במהלך מבצע נגד המודיעין הפולני, ונכלא בגסטאפו בכלא בטרנוב. מספר שבועות לאחר מכן, ב-14 ביוני 1940, הוא נשלח בטרנספורט הראשון של אסירים פוליטיים למחנה הריכוז אושוויץ. גלינסקי, נאבק לשרוד במחנה ולבסוף הצליח להשתלב בעבודה בבית המלאכה, כמסגר.
השניים הכירו והתאהבו במחנה ובהמשך, תכננו יחד את בריחתם; בסוף 1943, החל אדק במאמצים להעביר את בית המלאכה מאושוויץ לבירקנאו, שכן קיווה שמשם יהיה קל יותר לארגן את הבריחה, יחד עם חברו הטוב מירוסלב, ויזלב קילר. לקראת סיום הכנת תכנית הבריחה, הבחין קילר בסיפור האהבה שנרקם בין אדק למאלה, והחליט לוותר על מעורבותו בתכנית הבריחה, לטובת מאלה.
כשהוא לבוש במדי אס.אס מגוהצים ומאלה במדי האסירה, מצוידים באישור מעבר מזויף, הצליחו השניים לעזוב את המחנה ולהגיע לכפר קוזי. ביוזמתה של מאלה, סטו השניים מתכניתם המקורית והמשיכו לכיוון סלובקיה, שם התגוררו קרוביה של מאלה ושם גם תכננו להסתתר, אך בשלב זה הפסיק המזל להאיר להם פנים.
ב-6 ביולי 1944 הם נתקלו בסיור גבול גרמני. מאלה נעצרה ראשונה בעוד שאדק, בו הנאצים לא הצליחו להבחין, יכול היה בקלות לברוח למקום בטוח, אך הוא בחר שלא לעשות זאת. השניים זוהו כנמלטים - ונשלחו בחזרה לאושוויץ.
אדק הוצא להורג בתלייה. גורל דומה תוכנן גם עבור מאלה, אך בטרם החלו הסידורים לתלייתה - חתכה מאלה את ורידיה באמצעות סכין גילוח, ואנשי האס.אס רמסו אותה למוות לנגד עיני הנשים ששהו במחנה.
הם היו רק ילדים: סיפור הצלתם של הילדים היהודים בפריז
לתיעוד המלא - הקליקו כאן
היכל העירייה בפריז, מציג תיעוד מרגש של סיפור הצלתם של ילדים יהודים בפריז בין השנים 1945-1940, באוסף שהוכן לזכרם של הילדים שגורשו מפריז לצד הילדים ששרדו את השואה, בזכות פעולות רשתות ההצלה והסולידריות של הפריזאים.
שביתת הנשק של ה-22 ביוני 1940 חילקה את צרפת לשניים: 60% משטחה של צרפת הפכה לשטח כבוש, שכלל את צפון צרפת (כולל פריז, בה שכנו מרבית מיהודי צרפת) ואת החוף האטלנטי, שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה נגד אנגליה. ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטן, כשהבירה החדשה הייתה העיר וישפריז.
מספטמבר 1940, שורה של חוקים צרפתיים ופסיקות גרמניות החלו להגדיר מי הם יהודים, בטרם אותרו וזוהו. בהמשך, הם הודרו מהחיים הכלכליים והתרבותיים, באופן שהשפיע לא רק על המבוגרים, אלא גם על הילדים. בפריז לבדה, נעצרו יותר מ-6,100 ילדים במהלך השואה, בעיקר על ידי משטרת העיר. מרביתם גורשו למחנה אושוויץ שבפולין, שם הושמדו עם הגיעם.
בבירת צרפת, הוחלט גם על גורלם של רוב הילדים היהודיים שגורשו מהמדינה; מצד אחד, נחרץ גורלם של יהודים מתחת לגיל 16 באופן סופי. מצד שני, נפתחה הדלת להתנגדות לפרויקט ההשמדה הרדיקלי, לאחר שפריזאים רבים הבחינו בהיעלמויות פתאומיות של יהודים, ולעיתים היו עדים למעצרים אלימים של המשטרה הצרפתית - לא רק של גברים, אלא גם של נשים ומעל לכל - של ילדים. הסצנות הללו עוררו סולידריות בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, שעד אז הייתה אדישה למצבם של היהודים.
על-פי הערכות, כ-80% מהילדים היהודיים בצרפת הצליחו לשרוד את השואה, כאשר כ-10,000 מתוכם ניצלו בזכות רשתות הצלה יהודיות שנתמכו על-ידי לא יהודים.
אומנות בתקופת השואה: לודוויג מידנר
לתערוכה המלאה של יצירותיו היהודיות - הקליקו כאן
הצייר, המאייר והסופר היהודי, לודוויג מידנר (1884–1966) נהנה מתהילה בינלאומית כאקספרסיוניסט, אך עבודתו בנושאים יהודיים כמעט ולא זכתה לתהודה. תערוכה של המוזיאון היהודי בפרנקפורט, מציגה מבחר מציוריו העוסקים בדת היהודית, כמו גם יצירות הבוחנות את רדיפות הנאצים.
פריצת הדרך האומנותית של מידנר הייתה בשנת 1912. הוא הציג תערוכה בגלריית סטורם בברלין, כאשר האומנות האקספרסיוניסטית שלו קיבלה ביטוי בסצנות דינאמיות של חיי העיר הגדולה, ששיקפו את ההמולה של המטרופולין המודרני.
עם זאת, מידנר התפרסם גם בזכות תיאוריו הנוקבים של מוות והרס ונופים אפוקליפטיים, אשר פורשו על ידי בני זמנו כמעין נבואה קודרת של מלחמת העולם הראשונה. מידנר היה קשוב במיוחד למהפכים ותהפוכות שהתרחשו בתקופתו; סדרת יצירותיו משנת 1914, שהוצגה תחת השם "מלחמה", הפכה אותו לאחד מהציירים הגרמנים הראשונים אי פעם שהעזו להעביר ביקורת על המלחמה, במונחים אומנותיים.
מלחמת העולם הראשונה הביאה את מידנר למשבר זהות. הוא חש שכל אמונותיו, שבאו לידיי ביטוי ביצירותיו האקספרסיוניסטיות והאוטופיות – קרסו. את השנים הבאות בחייו הקדיש מידנר ללימודי דת. באמצע שנות ה-20, חזר מידנר לאמונתו היהודית, והחל לחיות את חייו על פי עקרונות "שולחן ערוך".
החזרה לדת, הובילה אותו להתמקד בפורטרטים של דמויות יהודיות ובציורים של קבוצות מתפללים, לתת תשומת לב לאופן בו נערכת התפילה ולשלב דמויות וסמלים תנכיים בציוריו.
בדצמבר 1942, פרסם האו"ם הצהרה רשמית שאישרה לראשונה באופן רשמי את הרצח השיטתי של יהודי אירופה. מידנר, שהתגורר בשנים אלה בלונדון, הושפע עמוקות מהחדשות והחל ביצירה שהוקדשה לשואה, תחת הכותרת "טבח היהודים בפולין".
בניגוד לתיאורי השואה של אומנים יהודים רבים - ניצולי הגטאות והמחנות אשר רצו להעיד על חווייתם - ציוריו של מידנר אינם מהווים תיעוד של עד היסטורי במובן הקפדני; חווייתו של מידנר מהשואה התבססה על מידע שפורסם באנגליה, ולכן הוא לא היה עד ישיר לאירועים. באמצעות דיווחי העיתונות והתמונות שהגיעו אליו, הוא ניסה לתעד את האימה ולדמיין את הבלתי נתפס.
בשנת 1955 חזר מידנר למזרח גרמניה, לכפר מרקסיים שמצפון לפרנקפורט. בשנת 1963 הוא עבר לדרמשטאט, שם נפטר בשנת 1966. הוא היה אחד היהודים הבודדים שהיגרו חזרה לגרמניה בסיום המלחמה.
