המיקום: צפון נורבגיה, השעה: ארבע לפנות בוקר, באחד מימי חודש ינואר 2019. בחוץ שררה אפלה מוחלטת, מזג האוויר קפא והטמפרטורות צנחו הרבה מתחת לאפס. נראה כי הקלישאה "קור חודר עצמות", זוכה כאן למשמעות עמוקה והופכת למציאותית במיוחד.
נקודת הפתיחה המאתגרת הזו שימשה תפאורה מושלמת לחבורת הרפתקנים, אשר עשו את דרכם במעלה הר מושלג, כשמולם ניצבת מטרה אחת ברורה: להלך על חבל ברוחב של סנטימטרים בודדים בין רכסי ההרים המושלגים, כשאת דרכם מאיר מופע האורות המרהיב המתרחש רק כמה ימים בשנה - הזוהר הצפוני.
אל תטעו, לא מדובר בסרט הרפתקאות הוליוודי עטור פרסים כפי שאולי ניתן היה להניח, אלא במטפסים חובבי הרפתקאות ממדינות שונות בעולם, בהן ארצות הברית, הולנד, צרפת וגרמניה - שהתקבצו יחד על מנת לצלוח את ההרפתקה השנויה במחלוקת הזו, לה המתינו זמן רב.
"אלו אנשים מדהימים עם המון תשוקה ואהבה לחיים, ואין שום סיכוי שהיינו מצליחים להוציא את הפרויקט הזה ללא העזרה שקיבלנו מהם", אומרים דן ליאור (35) ואדם רובין (31), צלמים ועורכי וידאו ישראלים העוסקים בהפקה, יצירה ובימוי סרטים דוקומנטריים.
השניים התלוו לחבורה במהלך הטיפוס על ההר, כחלק מצילומי סרט דוקומנטרי בשם PATHFINDER העוסק בתופעת ה"סלאקליין" (פעולת הליכה בשיווי משקל על רצועה שטוחה - ללא מקל איזון) אותו הפיקו, צילמו, ביימו וערכו, ופורסם לפני כשבועיים באתר ייעודי שאותו הקימו במטרה לחשוף בפני העולם את החוויה יוצאת הדופן.
"זה היה פרויקט מאתגר עבור כל חברי הצוות הישראלים. ימי הצילום התחילו מדי יום בארבע לפנות בוקר והסתיימו לקראת השעה שתיים בלילה, כאשר היו פעמים בהן הצילומים נמשכו לאורך כל הלילה. במהלך הצילומים, נדרשנו לטפס אל פסגת ההר בטווח זמן שלקח בין 6-5 שעות, תוך כדי שאנחנו סוחבים על גבינו ציוד שמשקלו נע בין 20-10 ק"ג".
לצד הקושי הפיזי הכרוך בטיפוס על ההר, היו פעמים בהן המטפסים וצוות הצילום נאלצו להתמודד גם עם קשיים מנטליים לא פשוטים, בין היתר כמו במקרים בהם העפילו לפסגת ההר ונאלצו לרדת כלאומת שבאו, לאחר שהתחוור להם כי סופת שלגים אימתנית נעה במהירות לכיוונם.
"המטפסים עצמם היו בכושר מצוין ובעלי ניסיון רב בטיפוס הרים, ולכל אורך הפרויקט סייעו לנו בסחיבת הציוד. גם במהלך הצילומים דאגו לנו מאוד, ויחד עם מדריך מקומי ששכרנו - הם דאגו להפוך את פסגת ההר המשופע לכמה שיותר בטוחה עבורנו", מספר ליאור.
"במשך יום שלם עמלנו על שבירת מדפי קרח ובניית עוגני השלג אליהם היינו קשורים באמצעות רתמה מיוחדת, על מנת שלא נחליק מהצוקים שהתנשאו לגובה של כמה מאות מטרים וניצבו כמה מטרים בודדים מאיתנו לכל אורך הצילומים. תוסיפי על זה את השלג ואת הטמפרטורות הקפואות שלא הקלו על הסיטואציה - ותקבלי אתגר אמיתי שדרש הרבה אורך רוח וסבלנות", הוא מוסיף.
את הצילומים המאתגרים סיימו חברי הצוות כשהם סובלים מדלקות שונות, בעיקר באזור הרגליים והברכיים.
"על ראש ההר לא היה מחסה מהרוח והיו פעמים שבהן נאלצנו להיאבק ברוחות עוצמתיות, ושלא נדבר על תפעול המצלמות והטסת הרחפנים עם כפפות עבות במיוחד שהקשו על ביצוע פעולות בסיסיות", מספרים השניים. "לבסוף על מנת להצליח לצלם שוטים מורכבים, נאלצנו להסיר את הכפפות לגמרי - פעולה שנטרלה כל תחושה באצבעות למשך דקות ארוכות, עד לחימומן בעזרת שקיות חימום מיוחדות".
ג'אגלינג תוך כדי הליכה על חבל דק
זו הייתה הפעם הראשונה שבה חבורת המטפסים - כשהצעיר ביותר ביניהם היה בן 22, והמבוגר ביותר היה בן 34 - הגיעה לצפון נורבגיה. להגעתם לאזור קדמו אימונים מפרכים, הכנות רבות וארגון הציוד הנדרש לפעילות.
"צריך להבין שלא מדובר בפעילות שמקבלת מימון מגופים כאלו או אחרים, ורבים לא יכולים לממן אותה ולהוציאה לפועל", מסביר רובין. "המטפסים מתאמנים במשך שנים רבות על מנת שיהיו כשירים ללכת על חבל בגובה שכזה ובתנאי קור קיצוניים כל כך שכוללים גם רוחות חזקות, שלג ושלל הפתעות נוספות שעשויות לגרום לנפילתם של המטפסים".
לצד האימונים המפרכים, המטפסים נדרשים גם לכוח פיזי, למיומנות ולטכניקה טובה, אשר יאפשרו להם לטפס על החבל בחזרה במקרה של נפילה. בכל זאת, מדובר בהליכה על חבל ברוחב של שלושה סנטימטרים בודדים, כשאת גופם של המטפסים מחזיקה רתמת ביטחון אחת בלבד.
ומה קורה אם נופלים? לדברי רובין, גם במקרה כזה דרושה מיומנות רבה - שכן נפילה לא נכונה עלולה לשבור את גבם של המטפסים. "זה אמנם נשמע מבהיל, אבל צריך לזכור שהמטפסים כל כך מיומנים עד שהם יכולים ללכת על החבל ברוורס כשעיניהם עצומות. אחד מהמטפסים אפילו עשה ג'אגלינג בזמן ההליכה, והייתה גם מטפסת בשם לואיז שניגנה באקורדיון תוך כדי".
אתה צוחק.
רובין: "זה אמיתי לגמרי! למעשה, לואיז הייתה ההפתעה הגדולה ביותר עבורנו במהלך הצילומים. נתחיל בזה שהיא הבחורה היחידה מבין חבורת המטפסים, ואם זה לא מספיק - מדובר בבחורה צנומה שגובהה לא עובר את ה-1.60. למרות זאת, היא הייתה אחת מאלו שדחפו אותנו במעלה ההר בתנאים הקשים ביותר.
"היו ימים בהם היא גם סחבה במעלה ההר את תיק ציוד הצילום, שמשקלו נע בין 25-20 ק"ג, וכל זה תוך כדי הליכה בשלג עמוק כשסביב נושבת רוח מקפיאה. היא גם הייתה אחת מאלה שהובילה אותנו במורד ההר תוך כדי סופת שלגים אימתנית.
"מדובר בחבורה של אנשים מדהימים. סביר להניח שרבים יחשבו שהם מבזבזים את זמנם ברדיפה אחרי ריגושים, שהם חסרי מטרה ושעוד בעוד כמה עשורים הם יתחרטו על הבחירות שלהם", מוסיף ליאור. "אבל אני אומר לך שאף אחד מאיתנו מעולם לא פגש אנשים כמוהם שכל כך מאושרים לחיות את הרגע. לאורך כל התקופה בה שהינו עמם - מעולם לא ראינו אותם מדוכדכים או עצובים.
"אומנם אין להם הרבה רכוש או כסף, אבל הם כנראה מאושרים ושלמים יותר עם עצמם מרב האנשים שסובבים אותנו. וזה אחד מהדברים שרצינו להביא לידי ביטוי בסרט".
"היו רגעים בהם חששנו לחיינו"
הבחירה של המטפסים דווקא באזור של צפון נורבגיה, סייעה לצוות הצילום הישראלי - שעל אף הקושי הפיזי והמנטלי שהיה כרוך בזה - הצליחו להפיק סרט דוקומנטרי מרשים למדי, הרבה בזכות מופע האורות המרהיב המתרחש בשמי הלילה באזור הקוטב הצפוני - ששיאו מגיע בין החודשים פברואר לאפריל.
"אנחנו הגענו לאזור בינואר, ושהינו שם במשך 24 יום. נכון שזו לא תקופת השיא של הזוהר - ולמרות זאת הצלחנו ליהנות מהמחזה הייחודי הזה במשך ארבעה ימים", מספרים ליאור ורובין בהתרגשות.
"המטרה של המטפסים, מעבר להליכה על החבל הדק בין ההרים המושלגים, היא ללכת על החבל הדק כשמעליהם שמיים מוארים בשלל צבעים. המטרה שלנו הייתה להצליח לצלם אותם יחד עם האורות האלו", הם מוסיפים.
לדבריהם, "אחד מהאתגרים הקשים ביותר בפרויקט - הופיע בדמותם של צילומי הלילה. הרעיון עצמו אמנם נשמע פשוט: ממתינים לשעות הלילה ולרגע בו הזוהר יופיע, וכשהוא מופיע והמטפס עולה על החבל - לוחצים על Record. אולם במציאות הדברים היו נראים אחרת לגמרי".
למה הכוונה - "אחרת לגמרי"?
ליאור: "רצינו לתפוס את הזוהר במלוא הדרו, אך מזג האוויר היווה בעיה ורוב הזמן או שהיה מעונן מאוד - או שלא היה זוהר. הפתרון לכך היה פשוט - להמתין במשך כל שעות הלילה, כאשר המטפסים יושבים על החבל ואנחנו עם המצלמה ביד, ממתינים בדריכות להזדמנות שהאורות יופיעו ונצליח לתפוס את השוט. וזה בדיוק מה שעשינו".
נשמע לא פשוט.
רובין: "בהחלט לא, ותוסיפי לזה שבלילה הטמפרטורות צונחות, השלג מתחיל לרדת והרוחות מתחזקות ושכולנו היינו אחרי ימי צילום ארוכים ומעייפים - ותקבלי פרויקט מאתגר במיוחד".
למרות האתגר הגדול, אין ספק כי ההמתנה למופע האורות הזוהר המופיע רק בחלק מסוים בכדור הארץ, ורק למשך כמה חודשים בודדים בשנה - הייתה שווה את זה.
מופע הזוהר הצפוני, הוא לא פחות מאשר אחת מתופעות הטבע המדהימות ביותר שישנן. לא בכדי התופעה הזו עוררה במהלך ההיסטוריה אמונות ומיתוסים רבים, בהם האמונה כי מקור הזוהר בלפידים שמדליקות נשמות שהגיעו לגן עדן, לצד המיתוס כי מדובר בריקוד של אלים, ועד לאמונה שזהו הסימן לכך שסוף העולם מתקרב.
אולם, בדומה לתופעות רבות אחרות המתרחשות בכדור הארץ - גם תופעת הזוהר זכתה עם השנים להסבר מדעי: מדובר למעשה, בחלקיקים שזורמים מטה בשדה המגנטי של כדור הארץ ומתנגשים בחומרים פלואורסצנטיים באטמוספירה – באזור היונוספירה - וגורמים להם לשחרר אנרגיה.
תופעה זו מתרחשת בעיקר בעת פעילות מוגברת של השמש, כאשר אטומי החמצן באטמוספירה, הטעונים באופן קבוע, נפגשים עם "רוח השמש", הטעונה גם היא. המפגש ביניהם מצריך שחרור אנרגיה, שבא לידי ביטוי בהופעת זוהר הקוטב.
ומדוע בחרו המטפסים דווקא בנורבגיה, שכן ישנן מדינות נוספות הנמצאות בחוג הקוטב שגם מהן ניתן לצפות במופע האורות? "נורווגיה נמצאת במרכז של חגורת הזוהר הצפוני, ולכן הסיכויים לצפות בתופעה גבוהים במיוחד בכל לילה נטול עננים - בחודשי החורף. וחוץ מזהבעוד במדינות אחרות בחוג הקוטב הטמפרטורות עשויות לצנוח ל-40 מעלות מתחת לאפס - בנורבגיה הן עומדות על ארבע מעלות מתחת לאפס בממוצע בחודש דצמבר. אומנם קר, אבל פחות", מסביר ליאור.
אולם, גם במזג אוויר "פחות קר" כמו זה ששרר בנורבגיה באותה עת - נראה כי לא מדובר בפיקניק, ודאי לא עבור חבורת ישראלים שרגילים למזג אוויר מדברי במשך רוב ימות השנה.
"היה לילה אחד שממש חששנו בו לחיינו; לא רחוק מפסגת ההר בנינו מחנה שהורכב משני אוהלים ומאורת שלג, בכדי לאחסן שם את הציוד. בכדי להגן על האוהל מפני הרוחות העזות - חפרנו בור, הנחנו בו את האוהל ומיגנו אותו כך שלא יעוף. באותו לילה התחזית מבנוגע למופע האורות הייתה מבטיחה, ושלושה מאיתנו נשארו יחד עם שלושה מטפסים לישון על הפסגה.
"במהלך הלילה הכל הלך כשורה, עד הרגע שבו הרוח שינתה כיוון והחלה לנשב בחוזקה כאשר היא סוחבת עמה את השלג שירד אל תוך הקיר שתפקידו היה למגן את האוהל. כתוצאה מכך, האוהלים החלו להיקבר תחת השלג - כשבתוכם ציוד הצילום בשווי עשרות אלפי שקלים.
"בזמן שקיפלנו את הציוד, צוות הטיפוס חפר את השלג שנאסף וקבר את האוהל. הבנו שאנחנו חייבים להסתלק משם כמה שיותר מהר. למזלנו, הצלחנו לצאת בזמן, והירידה מטה נערכה תוך כדי בסופת שלגים מקפיאה ובחשכה מוחלטת".
נשמע כמו סיוט
"אכן, במיוחד נוכח העובדה שבצידו האחד ההר נוטה בזווית הנמצאת מתחת ל-30 מעלות, מה שמעלה את החשש למפולת שלגים - ומהצד השני ניצבת תהום של כמה מאות מטרים. למזלנו, צוות הטיפוס נותר רגוע וחילץ אותנו בזמן. השעה הייתה שלוש בלילה כשיצאנו משם, ואחרי הליכה של ארבע שעות במורד ההר - סוף-סוף הגענו אל הכביש, שם חיכה לנו רכב שאסף אותנו בחזרה אל המלון".
ברכת המזל של ה"שאמאן" הסאמי
על אף החוויה העוצמתית - ואולי גם החד-פעמית - מודים ליאור ורובין כי בתחילה שקלו לוותר על הנסיעה, וכן על הסרט עצמו. לדבריהם, הנוסחה המתבקשת והרגילה שבוחנת "האם הם יצליחו לצלוח את המשימה?" - נתפסה בעיניהם כנוסחה בנלית ונטולת אתגרים. לבסוף, כאמור, הם החליטו ללכת על זה בכל זאת.
הם שילבו כוחות עם צלם האקסטרים הישראלי עדן רם (29), ובסוף שנת 2018 הקימו חברת הפקות חדשה בשם Raised by Wolves, המתמקדת בסרטים "מבוססי תשוקה, במטרה לגרום לשינוי מחשבתי וסביבתי", לדבריהם.
כחלק מהאג'נדה הקולנועית שלהם, היה להם ברור כי הסרט חייב יהיה לשלב בתוכו גם היבט המתקשר לתרבות הסאמית השייכת לילידי נורבגיה. "הזמנו את פיירה, שאמאן ("רופא אליל") סאמי בעל שם עולמי להצטרף לצילומים ולערוך טקס ייחודי עבור צוות הטיפוס והצילום, ולברך אותנו לקראת היציאה אל המסע", הם משחזרים.
"הטקס עצמו היה מרשים ומרגש מאוד ונערך בתוך אוהל מסורתי, שם פיירה שר שירי יואיק (השירה המסורתית שמאפיינת את התרבות הסאמית) וסיפר לנו על האמונות שמובילות את התרבות שלהם, בין היתר גם את אלו שמתייחסות למופע אורות הצפון. הוא היה מאוד חביב ובירך אותנו במזל למציאת אורות הצפון, ובהמשך אף הסתבר לנו שיש לו קרוב משפחה שנשוי לישראלית - מה הסיכוי?", אומר רובין.
בין אם מדובר בצירוף מקרים ובין אם היה זה סוג של נס - באותו הלילה שבו התבצע הטקס, החבורה זכתה לראות את אורות הצפון בפעם הראשונה.
"מלבד הטקס הזה, היו עוד המון רגעים מרגשים לכל אורך הפרויקט - כמו לראות את החבל נתלה בפעם הראשונה, ואת המטפסים עולים עליו ומהלכים בין רכסי ההרים המושלגים. וכמובן, היה את הצילום האחרון שהיה מרגש מכול - בעיקר כי כולנו הבנו שהחלק המאתגר ביותר של המסע הזה הגיע לסיומו", מוסיף ליאור.
מה למדתם מהמסע הזה?
רובין: "כל פרוייקט טומן בתוכו שיעור חדש, והפרויקטים שאנחנו מבצעים הם תמיד מורכבים, מבחירה כמובן. ועל אף שאנחנו עוסקים במקצוע במשך שנים רבות - בפרויקט הספציפי הזה למדנו לא מעט דברים חדשים - החל מפתרון בעיות שהיו ייחודיות להפקה מורכבת שכזו כמו למשל לבשל על הפסגה באמצעות הרתחת שלג על גזייה, ועד למידה והתמקצעות בצילום בתנאי מזג אוויר קיצוניים כל כך. למעשה, המסר העיקרי של הסרט טומן בחובו גם את הסיפור שלנו.
מה הסיפור שלכם?
ליאור: "היכולת להניע את עצמנו מחוץ לאזור הנוחות, לבחור להתמודד עם הפחדים, ללכת הכי רחוק שאתה יכול, לצאת להרפתקה עם הידיעה שלא משנה איזה אתגר יעמוד בפניך - אתה תצליח להתמודד איתו. כל אלו היו השיעורים החשובים ביותר במסע הזה, ובהמשך הם הפכו למנטרה שאימצנו קרוב ללבנו ועד היום אנחנו מאמינים בה מאוד".
היו רגעים שבהם חששתם שהסרט לא ייצא לפועל?
רובין: "לכל אורך הפרויקט היה לנו ברור שבסוף ייצא לנו סרט, אבל לא ידענו איזה מין סרט הוא יהיה והאם הוא יהיה טוב. גם לאורך העריכה נתקלנו בקשיים רבים, שכן סרט דוקומנטרי כמה שהוא יהיה מתוכנן בראש שלך - מביא אליו סצנות ואירועים שלא חשבת שיקרו. למעשה, כשאתה מתיישב על שולחן העריכה - כתיבת העלילה מתחילה מחדש".
איזה סרטים נוספים נמצאים בקנה בימים אלו?
ליאור: "אנחנו עובדים כרגע על מספר פרויקטים במקביל. כפי שציינו קודם לכם, האג'נדה של חברת ההפקות שלנו עוסקת בשינוי מחשבתי לצד אחריות סביבתית וחברתית, ובהתאם לכך כל הסרטים שלנו נוגעים בנושאים חשובים כמו איכות הסביבה והטבע האנושי.
"את הסרט הבא שלנו כבר צילמנו, והפעם הוא מתרחש בארץ ושמו DOWNHILL. אנחנו נכנסים בקרוב אל שלבי העריכה, ומאמינים שהסרט ייצא לקראת סוף השנה. במקביל, אנחנו עובדים על הפקת שני פרויקטים נוספים בעלי חשיבות סביבתית עליונה - כאלה שייקחו אותנו אל מקומות מרוחקים ברחבי העולם".