הצצה לטיול בברלין בעקבות דיוויד בואי
(צילום: שימרי טוריס)
מה קופץ לישראלים בראש כשזורקים לאוויר את המילה ברלין? אפשר להניח שבתרגיל המחשבתי הקצר הזה מככבים חומה, נאציזם, שואה, מילקי ונדל"ן. לא בהכרח בסדר הזה.
אין אפס, כשמדובר באתרי תיירות, ברלין היא עיר עם ערך היסטורי דומיננטי במיוחד. יחד עם זאת, מעבר לחומה ומגדל שמירה או שער ברנדנבורג ורייכסטאג - יש לה עוד ערוצים להציע.
דיוויד בואי ואיגי פופ במקום היטלר וסטאלין
אם נחליף לרגע את היטלר, סטאלין, קנדי ואריך הונקר בדמויות כמו דייויד בואי, איגי פופ, בונו, ניק קייב וחברי להקת דפש מוד, עם מי הייתם רוצים לבלות ולהכיר את העיר? מה שנקרא, אני רק שאלה. התשובה הנכונה, אגב, היא גם וגם. בלי לוותר על אף מימד אפשרי.
גם הארכיטקטורה הקיצונית של העיר היא חלק מהקסם של העיר. ו"ארכיטכטורה היא מוזיקה שקפאה בזמן”, כך כתב המשורר הגרמני גתה וציטט אותו יפה רמי הויברגר בחמישייה הקאמרית.
אלא שהגיעה השעה לשלוף את הלהביור, להמיס את המוזיקה שקפאה ולשחרר את המסלולים בעיר מהתבנית המוכרת למימד חדש. להוסיף לתפאורה העירונית את פס הקול המפואר שלה. למעשה, אין עיר שכל כך השפיעה מבחינה מוזיקלית כמו ברלין או אם לדייק, מערב ברלין.
ההשפעה של ברלין על בואי ושל בואי על ברלין
אם החומה היא אחד הסמלים החזקים ביותר של העיר, היצירות שנכתבו בהשראתה גורמים לנו להבין אותה ולהתרגש ממנה. דרך שירים כמו הירו'ז ( Heroes) של דיוויד בואי, החומה היא לא רק מכשול היסטורי, היא מכשול נפשי ורומנטי.
ועוד לפני שבכלל נוגעים ביצירות עצמן, כמו בנדל"ן יש שלושה מרכיבים עיקריים: לוקיישן, לוקיישן ולוקיישן. שנה אחת אחרי שהחלו בהקמת החומה, נפתחו אולפני הקלטה בהזמנה אישית לוחצת, עם הגב ל"קיר”, אל אחד מסמלי המלחמה הקרה.
אולפני "האנזה" הפכו לאגדה בזכות הגיבורים שחרכו את המיקרופונים וערוצי ההקלטה שלהם. הניים דרופינג המפואר כולל את דייויד בואי, איגי פופ, דפש מוד, יו-2, מריליון, ניק קייב ואר-אי-אם.
האולפנים שזכו לכינוי "האנזה שליד החומה" היו מבין הבניינים הבודדים שעמדו בשממת כיכר פוטסדאמר ׁ(Potsdamer Platz) בתקופת המלחמה הקרה וממולם ניצבו גם עמדות שמירה. החניה היתה בשפע והאולפנים עמוסים בהשראה וגם בלא מעט סכסוכים. מעבר לכך, היתה זו חוויה פיננסית ידידותית למקליט ולמשתמש. עד שנפלה החומה.
כחלק לא מבוטל מהדמויות המרכזיות בעלילת ''האנזה'' בלטו דיוויד בואי ואיגי פופ שמצאו בברלין את הבית שלהם לשלוש שנים טובות.
יחד הם חוו את העיר באופן מוחלט. שכרו דירה משותפת, חרשו את העיר ברכבות התחתיות והעיליות, ה"או -באן" וה"אס באן" - שבהשראתן נכתב הלהיט "דה פסנג'ר" (The Passenger) של איגי פופ בהפקתו של בואי.
השם הסודי של הזמר הידוע
הם גם נהנו מהמון בירות שהמירו את הקוקאין שכמעט קבר אותם בלוס אנג'לס, טיילו ביערות של גורנוואלד, ביקרו המון במוזיאון "הגשר", ממנו שאבו השראה לעטיפות אלבומיהם, הסתערו על דליקטסים בכלבו היוקרתי "קה-דה-ווה" (KaDeWe) וכמובן הלכו למסיבות הכי פרועות שרק מערב ברלין הדקדנטית יכולה היתה להציע.
אחרי שמונה שנים של קלאסיקה ברלינאית, אני מתקדם למסע אחר ברחובות ברלין ודרך אתרים משמעותיים. אלא שהפעם הצלילים והסיפורים שמאחוריהם, מעצימים את החוויה הברלינאית.
בשיר "היכן אנחנו עכשיו" ׁ(Where Are We Now?) של בואי, הוא עורך לנו סיבוב בקו-דאם דרך המיקום של ה"ג'ונגל", הלוא הוא ה"סטודיו 54" של מערב ברלין בנירנברגר שטראסה.
דרך הנשמות האבודות של "הקה-דה-ווה" תוך שדייויד בואי מחפש את דרכו אל כיכר פוטסדאמר, אל אזור האולפנים שבהם הוא היה בן בית. כמו שהייתה עבורו ברלין למשך אותה תקופה מרתקת.
כשאתם מגיעים לאולפנים, אל תשכחו בכניסה את שם הקוד של דיוויד בואי באותם ימים, כפי שתגלו בסרטון.
קצת עליי
שמי שימרי. על אף כל מה שעובר לכם בראש כשנתקלים בשם הזה, בתכל'ס זה שם מקראי. על שם אחד מאבות הגיבורים של דוד. שם קיבוצניקי. אמא שלי גדלה בקיבוץ משמרות יחד עם שלום חנוך והייתה חלק מהחבר'ה על הדשא מאותה אגדה.
אל ברלין התמגנטתי, כמו שקורה ללא מעט ישראלים. בברלן התאהבתי פעמיים. פעם אחת בעיר עצמה ובעקבותיה בנטלי, ילידת גרמניה. אחותה, אגב, עשתה עלייה ועברה ממינכן לתל אביב.
כך שאני בעצם בסוג של חילופי סטודנטים ולא גרעתי ממרשם האוכלוסין. הנה, דאגתי לאזן את הסטטיסטיקה.
שמונה שנים הייתי עבור אלפי מטיילים במאות טיולים, למעין פרזנטור לעיר שהשפיעה יותר מכל עיר אחרת על ההיסטוריה העולמית.
עם חג הפסח, גם אני יצאתי מ"עבדות" לדרך עצמאית וכעת אני מוציא טיולים מעט שונים. טיולים שנקודת המוצא שלהם היא היכרות של העיר בעקבות מוזיקה וסרטים לצד מסלולים נוספים, קלאסיים ולמתקדמים. ועדיין, לעולם אשאר מכור להיסטוריה הכללית שהיא הלחם והחמאה של ברלין.
