הודעת איגוד מטפסי ההרים ההודי על סגירתו של טרק "סטוק קנגרי" בתחילת השנה, החזירה אותי ואת יובל, שלימים הפכה לאשתי ולאם ילדיי, להרפתקה שלנו על ההר אי שם בקיץ 2013.
"סטוק קנגרי", הוא ההר הגבוה ביותר ברכס סטוק, אשר נמצא במדבר בצל ההימלאיה, מעל עמק לה. הוא מתנשא לגובה של 6,153 מטרים מעל פני הים, ושוכן מול בירת מחוז לאדאק - העיר לה (LEH).
"סטוק קנגרי", היא אחת מהפסגות הגבוהות ביותר למטפסים שאינם מקצועיים (רק לשם השוואה, הקילימנג'רו - הר הגעש הרדום והגבוה ביותר באפריקה - מתנשא לגובה של 5,895 מטרים מעל פני הים).
בזכות המסלול הנוח, תנאי מזג האוויר הטובים בעונת הקיץ והקרבה לשדה התעופה ולעיר לה - הפך ההר לפופולרי במיוחד בקרב שוחרי הרפתקאות ללא ניסיון רב בטיפוס הרים.
אולם, היתרונות הללו טומנים בחובם גם סכנה גדולה שעשויה לסכן את חיי המטפסים עליו: יוהרה, עודף ביטחון עצמי ותכנון מרושל. התכונות הללו, הן החטאים הגדולים ביותר שהרפתקן עלול לחטוא בהם, ו"נוחיותו" של ההר משחררת אותן לטרף. אלו היו גם חטאינו בעת הטיפוס על ה"סטוק קנגרי".
למעשה, כל תייר שמגיע ללה - אם באמצעות טיסה, ברגל או בנסיעה - יתקשה לפספס או להישאר אדיש לפסגה של "סטוק קנגרי", הנשקפת מכל חלונות הגסטהאוסים ואתרי האירוח בעיר.
וכך, מיד עם כניסתנו לחדר בגסטהאוס בו התארחנו, נעמדנו דום מול החלון שהשקיף על הפסגה המושלגת, ולרגעים נדמה היה כי היא משתלטת על המרחב כולו. הדם החל לזרום בעורקינו במהירות, וכל רצוננו באותם רגעים היה לצאת ולכבוש אותה.
שלושה שבועות חלפו מהיום בו הגענו לעיר לה - ועד לשלב שבו החלטנו לטפס על פסגת ה"סטוק קנגרי". במהלך השבועות הללו הצלחנו להתרגל לגובהה של העיר (לה ממוקמת בגובה של 3,500 מטרים), לרכוב על אופניים לקשמיר ובחזרה וגם, כאמור, להחליט שאנחנו הולכים על זה - ומטפסים על הפסגה המרהיבה שממול.
הטיפוס לפסגה מתחיל בנסיעה במונית
את איסוף המידע התחלנו במועדון המטפסים המקומי. מאז ומעולם, מועדוני הטיפוס המקומיים, היו מוקדי הידע הטובים ביותר שנתקלתי בהם; תמיד אדיבים, נקיים ממניירות, אובייקטיביים ומקצועיים.
דרכם, הבנו ממי משיגים "פרמיט"(אישור) לטפס על ההר, איזה ציוד נדרש לטיפוס, ממי בעיר משיגים אותו, מהו נתיב הטיפוס המומלץ בעונה זו של השנה והאם לצאת לטיפוס עם מדריך מקומי או לא.
בהמלצתם, החלטנו לצאת אל ההר ללא מדריך אישי, החלטה שבדיעבד עד היום אנחנו מתקשים להכריע האם הייתה נכונה או לא. מה שאנחנו כן יודעים ויכולים לומר בוודאות הוא, שההחלטה לצאת להר ללא מדריך - בהחלט הובילה אותנו לנתיב מסוים ושונה מזה שאליו היינו מגיעים אם היינו יוצאים בליווי מדריך.
תחילתה של ההרפתקה בשעות הבוקר המוקדמות, בנסיעה במונית לכפר סטוק, השוכן למרגלות ההר. משם, מתחילים את הטיפוס בערוץ המרכזי שיורד מן ההר ישירות אל הכפר.
העלייה בנחל מהממת ביופייה. הוא מתפתל לעתים תכופות, ומפעם לפעם נדרשנו לחצותו בנקודות מסוימות, אלו שמובילי החמורים (עליהם עוד יסופר בהמשך) מצאו כי הן הנוחות ביותר עבור המעבר.
נוף מדברי מוקף בפסגות מושלגות
רכס סטוק התברך בנוף אלפיני מיוחד במינו. היות והוא חלק ממדבר לדאק הגדול - לאורך הטרק, מצאנו את עצמנו לא פעם מטיילים במדבר, כזה המזכיר את למדבריות המוכרות לנו מהארץ, מירדן ומסיני. אולם, להבדיל מהמדבריות המזרח-תיכוניות - כאן תמצאו את עצמכם מוקפים בפסגות מושלגות, קרחונים ונחלים זורמים.
יומו הראשון של הטיפוס הסתיים ב"בייס קאמפ מספר 1". כעבור שבע שעות הליכה וטיפוס עקבי מגובה של 3,450 מטרים עד לגובה של 4,500 מטרים, מצאנו את עצמנו במחנה אוהלים קטן ומצומצם המתופעל על ידי איגוד המטפסים ההודי.
שני מפעילי המחנה המתגוררים במקום, קיבלו אותנו בברכה והיות והחלטנו לצאת להרפתקה ללא שום ציוד על גבינו - הציעו לנו (תמורת תשלום, כמובן) את אחד מהאוהלים הנמצאים במקום - המיועדים בדיוק למטפסים כמונו. בתוך האוהלים המתינו לנו שקי שינה ומיזרוני שטח - ובקיצור, כל מה שאדם זקוק לו על מנת להעביר את הלילה בשטח.
אגב, מטרת המחנה הראשון היא להאט את התקדמותך בטיפוס על ההר, ולייצר עצירת ביניים בה תוכל להתאקלם טוב יותר לגובה הרב ממתין לך בהמשך.
ליומו השני של הטיפוס יצאנו בשעות הצהריים המוקדמות. לפנינו היו רק שלוש שעות הליכה, והיות וכך אפשרנו לעצמנו לטפס בקצב איטי, מתוך מטרה ברורה שלא לאמץ את הגוף יתר על המידה. את האנרגיה נדרשנו לשמור ללילה, במהלכו היינו צפויים לצאת אל הפסגה.
בשעה 13:00 בצהריים הגענו ל"בייס קאמפ מספר 2", השוכן בגובה של 4,950 מטרים. מכאן, בעוד 11 שעות בדיוק, אנחנו צפויים לצאת לעבר הפסגה.
בדומה לקבלת הפנים במחנה הראשון, גם כאן קיבלנו את פנינו מפעילי המחנה האדיבים להפליא, שסיפקו לנו אוהל ואמצעי שינה ללילה. המחנה השני גדול ומשמעותי יותר מזה הראשון, ומתארחות בו קבוצות מסחריות עם מדריכים ונושאי ציוד ממדינות שונות. בהתאם לכך, גם האווירה בו תוססת וצבעונית יותר.
ואז התחילה סופת שלגים
השעה הייתה 16:30 אחר הצהריים כשההרים שמעלינו החלו להתקדר. ללא כל התרעה מוקדמת (שכן כל בדיקות מזג האוויר אותן ביצענו לפני כן היו תקינות), וכיאה להרים שעושים כרצונם, מצאנו עצמנו בליבה של סופת שלגים שהתפתחה לה על ההר.
לאחר התייעצות עם מפעילי המחנה המקומיים ועם מטפסים נוספים ששהו במחנה, הבנו כי ב-24 השעות הקרובות אף מטפס לא ייצא אל פסגת ההר, וכך מומלץ גם לנו לעשות. מבלי שהבנו עד הסוף את ההשלכות הצפויות על ההרפתקה שלנו, החלטנו להישאר במחנה ולהמתין עד יעבור זעם.
באותו לילה שרר קור מקפיא וחודר עצמות. בבוקר שלמחרת, המחנה כולו התכסה בשלג לבן ומרהיב. וכך גם השביל, בו קיווינו כי נוכל להמשיך לצעוד כשהסופה תיפסק, שהתכסה כולו בשלג שעומקו חצי מטר, כל הדרך לפסגה.
השלג המשיך לרדת לאורך כל אותו יום, ולקראת שעות הצהריים חלק מקבוצות המטפסים החלו לנטוש את ההר ולרדת מטה חזרה לכפר. מבירור מהיר עם חלקם, הבנו כי הם מניחים שלא יהיה ניתן לטפס על ההר הלילה ואינם רוצים להמתין במחנה מבלי לדעת מתי יכולים יהיו להמשיך בטיפוס.
כמה שעות מאוחר יותר, בצהריים המאוחרים, יצאה לה השמש ומצאנו את עצמנו במחנה עם שתי קבוצות בלבד, וחמישה זוגות מטפסים שהגיעו למקום עם מדריכים אישיים.
בארוחת הערב שנערכה באוהל המרכזי, מובילי הקבוצות שוחחו ביניהם על כך שהלילה הם ייצאו לכבוש את ההר. אחוזי התרגשות, החלטנו גם אנחנו לנסות ולצאת לדרך. מכיוון שהשביל כולו כוסה בשלג, כאמור, ומכיוון שיצאנו לטרק ללא מדריך - החלטנו לצאת אחרונים מהמחנה, על מנת שהקבוצות שלפנינו ייפתחו עבורנו את הציר.
ואז כבשנו את הפסגה
השעה הייתה 23:30 בלילה, ועשרות מטפסים עם פנסים בידיהם החלו לצעוד באפלת הלילה על מורד ההר לכיוון הפסגה. המתנו בסבלנות עד שכל הקבוצות ייצאו לדרך, ולקראת אחת לפנות בוקר התחלנו לצעוד במעלה ההר.
הקור המקפיא, בשילוב הציוד הלקוי והלא מתאים שעמו יצאנו לדרך, הביאו אותנו להחלטה כי אין עצירות עד הפסגה, על מנת למנוע מצב בו נקפא למוות או נסבול מכוויות קור באצבעות הרגליים. החלטה נוספת אותה קיבלנו, הייתה שכל 15 דקות נניע את אצבעות הרגליים בכדי לחממן ולהמשיך להזרים אליהן דם.
תוך זמן קצר, לערך 45 דקות מהרגע בו יצאנו לדרך, התברר כי ההחלטה שלא לעצור לא הייתה מוצלחת במיוחד. לאחר חמש שעות הליכה, מצאנו את עצמנו שניים בסדר הטיפוס על ההר - כאשר לפנינו נותר רק זוג אחד. למזלנו, בשלב הזה כבר היינו על קו הרכס החד והתלול ממנו נשאר רק לעלות ישירות לפסגה, וכעת השביל בו נדרשנו להמשיך לצעוד כבר היה ברור למדי.
לקראת השעה שבע בבוקר השמש התחילה לצאת, אך מספר ענני שלג מיהרו לכסות אותה. היינו בגובה של 5,950 מטרים כשהודעתי ליובל שמספיק לי. "מעולם לא הייתי כה גבוה", אמרתי לה. "זהו טיפוס יפה, הייתה חוויה נחמדה, אבל אנחנו קופאים מקור ואני עייף, בואי נרד למטה".
לצערי (או שאולי דווקא למזלי) בדיוק באותו הרגע התפזרו העננים, ופסגת ההר שהתחבאה עד עתה - נחשפה ממש מעל לראשינו. "בוא נמשיך עוד קצת, היא ממש כאן", היא ענתה. באותו שלב הבנתי שעליי לאסוף את עצמי ואת כל טיפת האנרגיה שעוד נותרה בי - ולהמשיך בטיפוס במעלה ההר.
הגענו ל"פיץ'" האחרון בטיפוס. הפסגה, שכוסתה בעננים, הפכה בשלב הזה לתלולה ומפחידה. הסדרנו נשימה, שתינו קצת מים וניסינו להבין לאן הגענו. ואז זה קרה: "חלון" נפתח לפתע בינות לעננים, דרכו הצלחנו לראות עד האין סוף ומעבר לו.
ושם, על אותה פסגה מושלגת בהימלאיה, זו שלפרקים לא היינו בטוחים שנוכל להגיע אליה - כרעתי ברך, ותוך כדי שאני מנצל את תשישותה של יובל ואת המחסור שלה בחמצן - והצעתי לה להתחתן איתי. "כן כן, רק בוא נעוף מפה", ענתה לי והתחלנו לצעוד במורד ההר.
הסכנה שבירידה
"90% מהתאונות בהרים, מתרחשות בדרך למטה", אמר לי כמה וכמה פעמים דורון אראל, מטפס ההרים המנוסה ביותר שאני מכיר וחבר יקר. לצערי, גם אנחנו לא הצלחנו להימלט מהסטטיסטיקה העצובה.
עם תחילת הירידה, סביב השעה 9:00 בבוקר, התנקו השמיים מעננים והשמש יצאה בכל כוחה. משקפי השמש של יובל נשברו בשלב מוקדם, ואנחנו - חסרי ניסיון ותשושים מהמסע שעבר עלינו, כלל לא הבנו את הסכנה שהמתינה לנו בפינה. המשכנו לצעוד במורד ההר, וסביב השעה 14:00 בצהריים הגענו בחזרה למחנה ממנו יצאנו לפסגה.
נכנסנו חזרה לאוהל שלנו, הורדנו את הציוד והלכנו לפגוש את החבר'ה באוהל המרכזי. יובל בחרה להישאר באוהל ולנוח מעט. לאחר שעה קלה חזרתי אל יובל באוהל לדרוש לשלומה, שכן סיימנו את הירידה מההר מעט מיובשים ומאוד תשושים. בשלב הזה, עיניה של יובל התנפחו לממדים עצומים וסירבו להיפתח.
הלחץ והחרדה הופיעו אז במלוא עצמתם, במיוחד משום שלא היה לנו מושג מה יכול היה לגרום לך. "היא הלכה ללא משקפי שמש?" שאלו החבר'ה המנוסים ששהו במחנה. "כן, הם נשברו באמצע הירידה". "אז מדובר בעיוורון שלגים, ותוך 48 שעות היא תשוב לראות", הסבירו לנו המטפסים.
זו הייתה עשויה להיות תשובה מרגיעה למדי, אילולא היינו בהרים גובה של 4,950 מטרים, תשושים ולפנינו עוד שמונה שעות הליכה בשטח הררי ולא קל להליכה. החלטנו לצאת מיד למחנה התחתון, ולנסות להגיע אליו לפני החשיכה.
וכך, קשרנו מטפחת סביב עיניה של יובל והתחלנו לרדת יד ביד לכיוון המחנה הראשון. כשהגענו למחנה, פגשנו זוג מטפסים שהיו בדרכם מעלה, אשר נשאו בתרמיליהם טיפות עיניים בדיוק בשביל מקרים כאלו. הטיפות הקלו מעט על הכאב, והלכנו לישון.
בבוקר שלמחרת, עיניה של יובל כבר היו כה נפוחות ומלאות מוגלה, עד שכל תנועה רגלית נפסלה מיד על הסף. מצאנו את עצמנו באמצע ההרים, מחפשים באופן נואש דרך לרדת מההר.
המשיח הגיע כשהוא רכוב על חמור
סביב השעה 11:00 בצהריים הגיע המשיח שלנו, מוביל מאחוריו שיירת חמורים שתפקידה לשאת את הציוד בין הכפרים שנמצאים בהרים. כמה מילים, והוא הסכים בשמחה לסייע לנו להוביל את יובל מטה אל הכפר.
וכך, לאחר סופת שלגים, טיפוס קשוח, התייבשות קלה ולקינוח - עיוורון שלגים, מצאנו את עצמנו צועדים במורד ההר, כאשר יובל ישובה על גבו של החמור (ונראית כמו אסירת מלחמה באחד מקרבות נפוליאון), ואני צועד לצידה ומוודא שאינה נופלת מגבו במהלך חציית הנחל והדרכים המאתגרות בהן חלפנו.
התחושה באצבעות הרגליים חזרה לשנינו לאחר כשבוע ימים. אין ספק, "סטוק קנגרי" הותיר בנו את חותמו ולימד אותנו כמה חשוב לשמור על צניעות אל מול איתני הטבע. למדנו את הסכנה שביוהרה, את הסכנה שבעודף ביטחון עצמי ואת הסכנה שטומן בחובו כל הר באשר הוא.
למדנו על בשרנו את המתח שבין חוויה מהנה לטראומה, ואת המתח שבין נחישות לטיפשות. ולצד זה - פסגת ההר הגבוה תיחקק בלבנו לעד כמקום שבו החלטנו לקשור עצמנו האחד בשנייה.
