בשיא הסגר צצו ברובע סן פול שבמרכז פריז כרזות שהודבקו על חנויות ברחוב הראשי: "אנא, כבו בלילה את האורות בחלונות הראווה, לרווחתן של שכנותינו הציפורים".
נדמה היה לרגע שהסגר עשה טוב לפריזאים, שבדרך כלל מכנים את היונים בעיר "עכברושים עם כנפיים". מי יודע, אולי השהות בבית באמת הפכה אותם לאקולוגים יותר, רגועים וצרכני אוכל אורגני?
כשהם הגיחו לאור השמש, ב-11 במאי, עדיין נהנו המקומיים מהאוויר הצח במיוחד אבל כבר נגמרה להם הסבלנות לאווירה הכפרית. מהר מאוד הם התגעגעו לריח האגזוזים ולשירת הצופרים.
קוקטיילים על הגג וכסאות נוח באייפל
מחתרת הבילויים התארגנה ועשרות ברים ומסעדות צצו בקיץ על גגות העיר. לנשנש גבינה, ללגום כוס יין ולתצפת על העיר מלמעלה, מה עוד צריך כדי להתאושש מהקורונה?
על גדות הסיין נשכחו כל כללי הריחוק החברתי. טיול שם הזכיר סיבוב בקניון בזמן מכירות סוף העונה. אם זה לא הספיק, נפתחה גם מסעדת הברבקיו הגדולה בעיר, על שטח של 900 מטרים רבועים.
בפארק הפרחים שביער ונסן, ממזרח לעיר, פתחו שולחנות לצד גנים תלויים. על הגג של השער הגדול (גראנד ארש, Grande Arche) ברובע העסקים לה דפאנס, בגובה של 110 מטרים, אורגנו טעימות גסטרונומיות ודי-ג'ייז הלהיבו את הבליינים.
בחניון רכבות נטוש צץ מתחם אלטרנטיבי ואקולוגי. ואפילו במגדל אייפל הציבו כיסאות נוח בקומה הראשונה והגישו קוקטיילים לפליטי הקורונה.
באטמן ופיקאסו על הקיר ומחוות בית האופרה לרופאים
אבל מתברר שלא כולם היו בסגר. מאות יצירות גרפיטי חדשות הופיעו על קירות מסוכנים לטיפוס ברחבי העיר.
אמן החוצות פרנק סלאמה, המכונה "אינביידר" (Invader) פיזר פורטרטים ממוזאיקה של פיקאסו, פרנקנשטיין, באטמן, עליסה בארץ הפלאות ואפילו חייזר על סקייטבורד שגרמו לנו לחייך כשגילינו מחדש את הרחובות.
איך יודעים שגל הקורונה הראשון הסתיים? בתחילת המגפה, כשבית האופרה בבסטיליה נסגר, כיסה אותו האמן JR (הזכור מהסרט "אנשים ומקומות" עם אנייס ווארדה המנוחה), במאות פורטרטים של חברי סגל מבתי החולים בעיר. בסוף יולי השתלשלו מטפסי הרים מגג הבניין וקילפו את הצילומים.
מזג האוויר היה הפכפך. פעם גשם זלעפות ופעם 39 מעלות בצל - שיא חום בכל הזמנים. אבל אל דאגה. עוד לא נולדו איתני הטבע שיפריעו לפריזאים לשתות קפה ולאכול קרואסון במרפסת בית הקפה השכונתי.
הפכה את פריז לשקטה יותר: הקורונה או ראשת העיר?
בסוף חודש יוני נבחרה, ברוב מוחץ, ראשת העיר של פריז, אן הידלגו, למנדט שני בן חמש שנים. הידלגו מעולם לא הסתירה את כוונתה להפוך את מרכז העיר לירוק ולשקט יותר. עכשיו, כשהתושבים טעמו קצת אוויר נקי ושמעו ציוצי ציפורים, היא מיהרה לסגור רחובות רבים לתנועה ולאפשר לשולחנות בתי הקפה להחליף את המכוניות החונות.
חודש יולי הביא עימו את יום הבסטיליה. בימים כתיקונים, אין דבר שמכעיס את המקומיים יותר מחסימת העיר למצעד הצבאי השנתי והצפיפות באזור מגדל אייפל לקראת מופע הזיקוקים המרהיב. הפעם הם הזילו דמעה כשהשאנז אליזה והשאמ דה מארס (Champs de Mars) נאסרו לכניסה, כדי למנוע התגודדות. לפחות פינקו אותם במופע אורקולי אפילו יותר נוצץ מבדרך כלל. הם צפו בו מהבית. עם כוס שמפניה, כמובן.
לאלו ששכחו איך מחזיקים ידיים בערב רומנטי, הציעה האגודה הצרפתית לאסטרונומיה ערבי צפייה בכוכבים. הידעתם שמאדים קרוב במיוחד לכדור הארץ הקיץ? בליל כוכבי השביט עלו קריאות "או לה לה" מהגשרים שבהם הוצבו הטלסקופים. כמו האוויר, זיהום התאורה היה עדיין נמוך.
במקום תיאטראות ובתי קולנוע - שיט על הסיין
כשהוחלט על הסגר, בחודש מרץ, בוטלו מיד ההופעות והפסטיבלים. קשה היה לשער מה יקרה כעבור חודשיים. ברגע שאושר לצרפתים לצאת, התארגנו חלופות בזק לאירועים.
באפריל מארגני פסטיבל הקיץ של פריז הודיעו בצער על ביטולו. ברגע שהם ראו את האור שבקצה הסגר, הם החלו לבדוק כיצד לאסוף את השברים ולאחדם לכדי אירוע קיצי. מספר ההופעות אומנם צומצם אך הן הפכו לחינמיות.
רעיון גאוני במיוחד היה להושיב מוזיקאים על ספינה, ששטה לאורך הסיין, בעוד הצופים, שמספרם הוגבל מטעמי ריחוק חברתי, מלווים אותה על הרציפים.
במרכז פריז אין מקום לדרייב־אין? אין בעיה, מרימים מסך על התעלה באזור לה ווילט שבצפון-מזרח העיר ומפזרים את הקהל בסירות קטנות מול המסך.
הסרט שהוקרן היא הקומדיה "לשחות או לא להיות", על חבורת גברים שמחליטה לייסד קבוצה לשחייה צורנית. מי הסיין הפכו אמנם לצלולים יותר בתקופת הסגר אבל לא מספיק כדי לשחות עד למסך.
פסטיבל הסרטים באוויר הפתוח, בפארק לה ווילט, הציע קלאסיקות כ"תלמה ולואיז" וטרילוגיית "שר הטבעות". בניגוד לעבר, השנה נאסר להגיע עם סל פיקניק מהבית. הצופים שכרו כיסאות נוח והתקבצו בקפסולות עם החברים. מי שרצה בירה נאלץ להתאפק עד שישוב הביתה.
חוף פריזאי ופארק שעשועים זמני
ההורים המותשים מהסגר עם הילדים והמחשב, מיהרו להתנפל על "פריז פלאז'" (Paris Plage). האירוע השנתי - שמדמה בילוי על החוף, התרחש לרוב לאורך רציפי הסיין המרכזיים ונמרח על פני חודשיים. הפעם הוא קוצר מכל הבחינות. עדיין ניתן היה לשחק בפטאנק ולהשתכשך בבריכות קטנות. אם הזמנתם חודש מראש, לפני האמהות המיואשות האחרות. כמו בקונצרט רוק, המקומות הפנויים עפו תוך שעות באינטרנט.
בפארק לה ווילט הוקם מתחם ענק של מגלשות מתנפחות, בשם "אירופה קיד". הוא ימשיך לתפקד עד אמצע ספטמבר. הרי אין לדעת אם הלימודים בבתי הספר יתחדשו במלואם.
הווקאנס הקדוש טרף את הקלפים מחדש
כל זה נשמע נפלא, אבל יש רק בעיה אחת: ברגע שהפריזאים חזרו לעיר מהסגר בכפר, הם ברחו שוב לכפר, הפעם לרגל הווקאנס הקדוש. מרבית בתי הקפה, שנפתחו מחדש באמצע יוני, סגרו את הדלתות, כמדי שנה, בשבועיים הראשונים של אוגוסט.
ספטמבר הגיע, רוחות הסתיו מנשבות, העקומה לא משתטחת גם בעיר האורות ואזור פריז רבתי עומד ברמזור האדום.
התיאטראות ובתי הקולנוע נפתחו וצריך לוותר על הפופקורן ולעטות מסכה במשך כל ההקרנה או ההצגה. קשה לצחוק או לבכות בתנאים כאלו אבל כיף לחזור לאולמות החשוכים.
ממשלת צרפת הבטיחה שהסגר המלא לא יחזור. ואם שוב יסגרו אותנו בבית, גם הפעם ימצאו פתרונות יצירתיים. עוגת "פאריז-ברסט", קצת בצק והרבה-הרבה קצפת, כבר הגיעה לקונדיטוריות בגרסת הערמונים החורפית. אפשר לנשום לרווחה.
