אגם קושארו ממעוף הרחפן
(צילום: עדו למפרט)
השלג כבר היה בעומק מטר ויותר. ניסיתי בזהירות לפסוע קדימה, ולאזן את עצמי עם עדשת הזום הכבדה - אך ללא הצלחה, שקעתי עד המותניים בשלג רך וקטיפתי. כל ניסיון להיחלץ חיפר אותי עמוק יותר ויותר. "ברוך הבא להוקאידו", חייכה אליי טומומי המתורגמנית, ושלחה יד ארוכה למשוך אותי לקרקע הסלעית הסמוכה. הנחתי את ציוד הצילום על מקבץ אבנים יציב למדי ואת שארית כבודי העצמי הותרתי בשלג מאחוריי.
חצי שנה קודם לכן, כשצלם הטבע רועי גליץ הציע לי להצטרף לטיול חורף להוקאידו, אמרתי כן, ורצתי לוויקיפדיה הקרובה לבדוק איפה בדיוק נמצא הוקאידו, ולמה הוא הציע לי בחום לרענן את מלתחת החורף שלי.
הוקאידו הוא האי הצפוני ביותר ביפן. קרוב מאוד לרוסיה. קרוב מדי כפי שיעידו הסכסוכים האלימים בעבר. האי פעיל מאוד געשית ולא פעם רעידת אדמה אלימה פוקדת את האי. האחרונה שבהן, ב-2018, גבתה את חייהם של 40 איש ולוותה בהוריקן קשה במיוחד.
החורף באי קשה למדי. רוחות יכולות להוריד את הטמפרטורה ל-20 מעלות מתחת לאפס, דבר שבימים נטולי קורונה לא מרתיע תיירים רבים שרוצים לפקוד את פסטיבל החורף המתקיים בעיר הבירה סאפורו, ולא עוצר צלמים שרוצים לראות הטבע היפני במלוא הדרו הלבן.
אבל דבר ראשון, עוד לפני שמצלמים עגורים בהוקאידו, אין מצב שנוותר על אחת מאטרקציות הטבע המפורסמות של החורף היפני - ביקור בפארק ג'יגוקודאני, מקום מושבם של קופי המקוק היפניים הידועים גם כ"קופי השלג". "ג'יגוקודאני" ביפנית הוא עמק הגיהינום. הסיבה לשם המורבידי היא מעיינות הגופרית החמים הנפוצים בעמק.
אחד המעיינות הללו והנחל הסמוך לו הם בדיוק היעד שלנו. בשנות ה-60 של המאה ה-20 איבדו הכפריים בעמק את סבלנותם כלפי גדודי הקופים שפלשו מהיערות, והתנחלו להם בכפרים, וגרוע מזה – באונסנים – אותן בריכות חמות שמהוות חלק מהמסורת היפנית. התלונה הנפוצה "אין מצב שאני נכנסת לבריכה עם כל הבבונים האלה" לא נבעה מאליטיזם גזעני, אלא מרתיעה מובנת לחלוק את הרחצה עם משפחה שעירה במיוחד. הפתרון שנמצא היה מקסים ומקורי: בריכה מיוחדת הוכשרה לקופים ולצידה נחל שיורד מההרים הסמוכים. מאז, כבר קרוב ל-60 שנה, קופי המקום נוהגים במתחם כביתם.
בכל בוקר הם יורדים בהמוניהם מההרים לבריכת המים החמים. משפחות קופים על ילדיהן יושבות על שפת הבריכה. יש שנכנסים פנימה, טובלים בהנאה בלתי מוסתרת במים מעלי האדים, הצעירים משחקים בחוץ, קופצים חליפות מהשלג למים וחזרה. אם יש מקום שהייתי יכול לרבוץ בו ימים ארוכים - זה המקום.
אחרי יומיים בשמורה אנחנו נוחתים בשדה התעופה בקושירו שבהוקאידו ונוסעים לשדות השלג הרחבים במחוז, המשמשים זירה לריקוד החיזור של העגור היפני. שעת הבוקר המוקדמת מותירה קרה קפואה על העצים הנצבעים באור השמש העולה, ומציירים רקע כחלחל ללהקות העגורים הנוחתות בטפיחות כנפיים מרשרשות.
הציפור הלבנה ארוכת הרגליים, המתהדרת בצוואר שחור וכיפת נוצות אדומה לראשה, מככבת באין ספור רישומים, תמונות ויצירות אומנות יפנית במשך שנים רבות. מאות עגורים מנקרים בשלג בחיפוש אחר מזון בעוד חבריהם נוחתים להק אחר להק. מדי פעם אחד מן הזכרים נעמד מול עגורה שמוצאת חן בעיניו במיוחד, ופוצח בסדרת תנועות ריקוד, קידה וקפיצות שנעות בין הפיוטי למגוחך, תלוי בעיני המתבונן.
שעות היום המתמשכות והתאורה המשתנה מזריחה ועד שקיעה צובעים את המחזה כתמונות נוף מתחלפות.
משם מצפינים הלאה. עוצרים באגמים קפואים ובעמקים עשנים מקיטור הפורץ מבטן האדמה, מול פסגות הרים המשקיפות על נוף שליו המנוקד ביערות, אגמים ושלג.
ליד העיירה Tsurui-Mura קיבלנו טיפ על זוג ינשופים שהפכו חור באחד העצים לביתם. אם יהיה לנו מזל נוכל לצפות בהם. הליכה קצרה במעלה גבעה ביער והזוג מתגלה. אחד מנומנם קלות והשני פוקח עיניים ממצמצות, תוהה אם אנחנו סכנה או ארוחה. כפי הנראה הינשוף הגיע למסקנה כי אנחנו בעיקר משעממים וחזר לנמנום הבוקר שלו.
עצירה נוספת מובילה אותנו לאגם משו (mashu lake). שם, לאחר הסדרת הנשימה מהטיפוס, אני מעלה רחפן לצילום נוף מגובה של מאות מטרים. למי שתהה – הנוף עוצר נשימה גם מגובה של 300 מטרים. הגובה והזווית האנכית מטה יוצרים פרספקטיבה אימפרסיוניסטית של צבעים וצורות.
אנחנו ממשיכים מזרחה לכיוון חצי האי שריטוקו. זרוע יבשתית צרה שנמתחת לתוך האוקיינוס, לכיוון איי קוריל והטריטוריה הרוסית.
ידעתי מחבר שטייל באזור שנה קודם לכן שהאזור משופע בשועלים יפניים אדומי פרווה. כך שבעוד הרכב עושה את דרכן לכיוון עיירת הדיג ראוסו - יעדנו הבא, סרקתי את פני השטח בניסיון למצוא שועל מקומי. מדי פעם נראה כתם כהה מטושטש ממרחק שנשבעו בפני שזהו שועל, ומבחינתי, בשל המרחק שהיה מאיתנו, יכול היה להיות ספסל או כלב מרוט באותה המידה. ואז ראיתי אותו. כתם אדום חומק בין סירות דייגים שאופסנו על החוף למשך החורף.
עכשיו צריך להתקרב לחבר בזהירות. רצוי בתנועה מעגלית מאגפת, שלא יחשוד במניעים תוקפניים מצידי. השועל הוא טורף מתוחכם וזהיר מאין כמוהו. אבל היות שאני לא נברן בגובה 15 סנטימטר אלא יצור גבוה ומאיים - השועל יעשה הכל כדי לחמוק ממני. כמה ניסיונות מעוררי רחמים להתקרב בחשאי, והשועל נמלט בזריזות מתחת למצבור קרשים. ניסיתי לאגף אותו במדרון מושלג ושקעתי מיידית בשלג, כפי שתיארתי בתחילת הדברים. ניסיתי לזחול לכיוונו המשוער של השועל, טפיפת צעדים מהירה והשועל רץ בזריזות מתחת לצריף סמוך.
מיואש, חזרתי לכיוון כביש הגישה, התיישבתי על תלולית עפר, מסדיר את הנשימה, רק כדי לראות את השועל, מתמתח בהנאה בלתי מסויגת מטר ממני, מביט בי מופתע.
כאילו לא ניהלנו מרדף מטופש קודם, השועל – שהתגלה כשועלה – לא התנגדה לסשן צילומים אינטנסיבי שערכתי לכבודה.
עיירת הדיג ראוסו אינה יוצאת דופן או ציורית במיוחד. להפך - בתי לבנים פונקציונאליים למראה מקיפים נמל דיג מודרני. זאת נקודת היציאה לשדות הקרח הצפים בים הנמתח בין הוקאידו לרוסיה. התארגנו ליציאה מוקדמת מאוד, לפני זריחת החמה באוניית דייגים. הקרח מטבעו לא נשאר במקום אחד, אלא נתון למשטרי הרוח והזרמים. קברניט הספינה מנסה לאתר משטח קרח סמוך, נזהר לא לחדור למים הטריטוריאליים של רוסיה. לאחר כארבעים דקות נגלה שדה הקרח, צללית אפורה רחבה וחשוכה.
השמש מתחילה לעלות. דיסקית אדומה הנעה באיטיות חושפת מבעד לצללים את פני הקרח. על תלוליות קפואות מתגלות צלליות ראשונות של עיטי הים: עיטם שטלר ועיטם לבן זנב. ציפורים כבירות שיכולות להגיע למשקל של עד תשעה קילוגרמים ומוטת כנף של שניים וחצי מטרים. האור עולה, ומתגלה יום בהיר ונהדר. שמיים כחולים נמתחים מעל משטחי קרח צחור, הצף בין גלי הים. כאילו ניתן אות מתואם, מתחילה אנדרלמוסיה כאוטית של עיטים ממריאים, צוללים בין גלי הים בעוד שחפים ועורבים צווחים ברעש מסביב.
המקום נראה כמו מנשיונל ג'יאוגרפיק ונשמע כמו שוק מזרח תיכוני ביום חם במיוחד. העורבים מתגלים כיצורים קשוחים. ללא מורא או פקפוק הם ניגשים לעיט ענק שסועד דג שזה עתה צד, מושכים ברגלו, מנסים לגנוב שיירים מהדג ולא מתבלבלים לרגע מהעובדה שהם מטרידים יצור שגדול מהם בכמה וכמה מספרים.
לקראת סופו של המסע אנחנו באגם קושארו. אגם קפוא ששוליו מעוטרים ביערות מוריקים. ניתן לפסוע בבטחה על האגם הקפוא, אולם יש לשים לב לשוליו. מעיינות חמים הפזורים בצידיו יוצרים בריכות מהבילות קטנות, הבוקעות מבעד לקרח ויוצרות אגב כך קרח דקיק ושקוף.
בריכות אלו משמשות כאונסנים למקומיים, הנהנים מטבילה במים חמים באוויר הפתוח, וכמקום מנוחה לעשרות ברבורים לבנים, שנוחתים היישר לתוך המים החמימים. אחת הבריכות מטופחת זה שנים רבות על ידי קשיש מקומי, מר אוגאווה. הלה מקפיד כל בוקר לפזר זרעונים לברבורים, שהפכו את המקום למקום המנוחה החביב עליהם. הברבורים מביאים תיירים, דבר שאיפשר למר אוגאווה להכשיר שתי בריכות זעירות לטובת תיירים יפנים המבקשים לטבול במים מהבילים ולצפות בלהקות הברבורים הנוחתות לידם.
הדרך הטובה ביותר לצלם את הברבורים היא בשכיבה על הקרח, לתפוס בזווית נמוכה ככל האפשר את ההתרחשות על רקע הנוף הקפוא שסביבה. שם הסתיים הטיול ברגע שכולו קסם יפני. אוושה אדומה הופיעה בזווית עיני. הורדתי את המצלמה כדי להיטיב לראות את ההתרחשות. בחורה לבושה בשמלה אדומה רחבת שרוולים פוסעת בצעדי ריקוד על גבי האגם הקפוא בגרביים בלבד, בלי נעליים או הגנה מצינת הקרח. היא רוקדת לעצמה לצלילים נעלמים, מסתובבת, פורשת ידיים ומתמסרת לנוף ולאווירה הקסומה ללא כל קלישאה או אירוניה. אם הייתה מצמיחה כנפיים והופכת לברבור בעצמה לא הייתי מופתע. זוהי כנראה יפן, זוהי הוקאידו, מקום שהקסם לא נשאר רק בין עלוני התיירות או אתרי האינטרנט, אלא פשוט מקיף אותך בטבעיות וביופי שנראה שכבר עברו מן העולם.
עדו למפרט עובד בחברת קריאייטיב וצלם טבע. אתם מוזמנים להתרשם מצילומים נוספים באתר האינטנרט ובעמוד האינסטגרם שלו.
