הישראלית הראשונה בפסגת האוורסט: דניאל וולפסון, בת 43 שנפצעה קשה לפני עשר שנים ומאז הצליחה להשתקם בהצלחה, פרסמה הבוקר (יום א') סטטוס בעמוד הפייסבוק שלה ובו כתבה: "אני בפסגה! ברגעים אלו ממש הגעתי לפסגת האוורסט, ואני בגג העולם :) מבטיחה לעדכן עוד, עכשיו נשאר לרדת".
קטע מסרטון שוולפסון פרסמה ב-11 במאי
(מתוך עמוד הפייסבוק Daniel Wolfson - Explorer)
הדרך לפסגה הייתה קשה ביותר, ודניאל שיתפה את עוקביה בפייסבוק בתחושות ובקשיים. "אני ממש מתרגשת (ושומעים את זה בקול שלי) ככל שהימים עוברים, ואני מתקרבת בעוד צעד לכיוון המטרה של המסע הזה והיא פסגת האוורסט, ההר הכי גבוה בעולם", כתבה בפוסט שפרסמה ב-11 במאי. "כל ההכנות שעשיתי וכל ההרים שטיפסתי לא הכינו אותי לקושי הרב של המסע הזה, אבל הנפש שלי חזקה ואני ממשיכה. עכשיו ירדנו ליומיים מנוחה ב-4,000 מטר - אולי אפילו אתקלח במים חמים :) - ואז נחזור ונתחיל את העלייה לכיוון הפסגה".
פוסט מ-13 במאי:
לפני כחודש פרסמה סמדר שיר ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet את סיפורה של וולפסון. לפני עשר שנים היא נפלה מרכבל במהלך חופשת סקי עם חברים בבולגריה. הרופאים לא נתנו לה אז סיכוי לחזור וללכת. על טיפוס הרים לא היה בכלל מה לדבר. "התעוררתי מחוברת להמון צינורות", סיפרה באותו ריאיון. "הסבירו לי ששברתי את עצם הירך ושהשתילו לי פלטינה. לכל אורך רגל ימין יש לי פלטינה".
במהלך השבוע בבית החולים בסופיה היא כבר סימנה לעצמה מטרה. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו מעבר ליכולות שלי. אמרתי לעצמי, 'אני אראה לכולם, אני עוד אטפס לפסגת האוורסט'. זה היה הזוי, על גבול הלא-שפוי. לפני עשר שנים לא ידעתי שום דבר על טיפוס, חוץ מזה שהאוורסט הוא ההר הכי גבוה בעולם".
באותה שיחה עם שיר סיפרה עוד כי "הרופאים בשיקום היו קצת יותר אופטימיים. זה אמר לי, 'תוכלי ללכת רק עם מקל' וזה אמר, 'תמיד תהיה לך צליעה'. במשך שמונה חודשים של אימוני פיזיותרפיה יומיומיים ההבטחות האלה נכנסו לי לראש דרך אוזן אחת ויצאו דרך האוזן השנייה. בכל פעם שאמרו לי 'לא' אמרתי לעצמי 'כן'. אני יודעת להיות עקשנית, זה חלק מהחינוך הרוסי".
וולפסון סיפרה כי בנתה לו"ז מדויק למסעה. "יש חלון זמן שבו אפשר להעפיל לפסגת האוורסט", הסבירה. "זה קורה, בדרך כלל, מ-19 עד 25 במאי, אחרי התאקלמות של חודש וחצי בשטח. זה אומר שב־11 באפריל אני צריכה לנחות בקטמנדו, להמשיך לשדה התעופה לוקלה ומשם לנוע ברגל, עם הקבוצה, במשך עשרה ימים, עד לבייס קמפ שנמצא בגובה 5,400 מ', שם נמצא החמ"ל וממנו תופרים את ההר. עולים לקמפ 1 ויורדים, ממשיכים לקמפ 2 ויורדים וכך הלאה. רק אחרי ההתאקלמות והאימונים בוחרים ביום הכי מתאים. מבייס קמפ עולים לקמפ 1 וישנים שם, למחרת עולים לקמפ 2 וישנים שם, בלילה השלישי ישנים בקמפ 3, ורק אחרי שמתעוררים בקמפ 4 מתחילים את ההעפלה. זה מסע בן שישה שבועות, ארבעה שבועות הלוך ושבועיים חזור".
בעשר השנים האחרונות היא טיפסה על עשרות הרים בכל רחבי הגלובוס. אררט, איילנד פיק, מון בלאן, אקונקגווה, אלברוס, קילימנג'רו, קזבק, קוטופקסי, צ'ימבורסו, איליניסה נורטה, רוקו פיצ'ינצ'ה, וויטני, צ'אסטה ועוד.
"על ההר אני מרגישה הכי מוצלחת והכי טובה", סיכמה באותו ריאיון, "ומי שמטפס איתי מקבל אותי בגרסה הכי משודרגת שלי, בלי מסכה ובלי איפור, הכי אותנטית ואמיתית. ההרים מלמדים אותי שאין גבולות לחלומות. הם מאפשרים לי להיות עירומה וחשופה, ויחד עם זאת הכי חזקה".
