"בלו את חופשת הקיץ בהרי לבנון", קוראת המודעה שפורסמה בעיתון "דבר", אי שם ביולי 1936: "בתי מלון מסודרים, מחירים נוחים, נסיעה בים חיפה-ביירות". הנהירה ההמונית של הישראלים לדובאי נראתה עד לפני חצי שנה כמדע בדיוני, אבל מתברר שהיו ימים שבהם נסיעה לחופשה בארצות ערב השכנות לנו דווקא הייתה עניין שגרתי ביותר.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, בין שתי מלחמות העולם, לבנון וסוריה היו יעדים פופולריים מאוד על בני היישוב היהודי הבורגני בארץ ישראל. ואיך נשמע לכם אולי גם נופש בחוף של עזה או שופינג בטהרן? בעזרת אתר העיתונות ההיסטורית החדש של הספרייה הלאומית, שהושק לאחרונה, יצאנו למסע נוסטלגי אל החופשות שסחפו לפני כמאה שנה את הישראלים – והיום למרבה הצער נראות כמו חלום רחוק.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה (1918), חולקו שטחי האימפריה העות'מאנית המובסת בין המעצמות האירופיות המנצחות בריטניה וצרפת. בהתאם להסכם סייקס-פיקו, קיבלה צרפת שליטה בפועל על השטח שבו נמצאות כיום סוריה ולבנון, ובריטניה קיבלה שליטה בפועל על השטח שבו נמצאות כיום ישראל, ירדן ועיראק.
המדינות לעתיד שעוד יהפכו להיות אויבות מרות, היו עד אמצע שנות ה-40 תחת משטרי מנדט שנועדו להכין אותן לעצמאות. המעבר ביניהן היה חופשי, ובמידה רבה שררו ביניהן יחסי ידידות. "מלון ירושלים – המלון העברי הראשון בדמשק", הכריזה מודעה בגיליון הראשון של עיתון "המזרח" ב-5 ביולי 1920."חדרים מרווחים ערוכים בטעם אירופאי, מאכלים ערביים, שירות מדויק, מחירים נאותים". כמעט כמו בדובאי כיום.
בתקופת המנדט, חברות טיולים רבות שפעלו בארץ ישראל הציעו טיולים מאורגנים אל המדינות השכנות. משרד הגליל ירושלים, למשל, פרסם ב-1929 כרזה המזמינה את הציבור להירשם ל"טיול יוצא מהכלל לארץ ישראל, סוריה והרי הלבנון במשך שמונה ימים". הטיול, שההשתתפות בו עלתה 2 לירות ארצישראליות לאדם, יצא במשאית-אוטובוס שבה נהג "המומחה המפורסם" יחזקאל הנדלמן – שהיה גם מדריך הטיול.
היומיים הראשונים של הטיול היו בצפון הארץ וכללו לינה בטבריה ובצפת, ואילו ביום השלישי הגיעו המשתתפים לדמשק ולנו בה. ביום החמישי הגיעו המשתתפים לבעלבק שבלבנון ולנו בביירות, ולמחרת ביקרו בנהר אל-כלב המפורסם במצבות הזיכרון העתיקות שלאורך גדותיו. היום האחרון לטיול כלל ביקור בצור ובצידון.
לטייל (ולְרַגֵל?) עם "אגודת המשוטטים"
כרזה לפרסום טיול מ-1933 שהובילה "אגודת משוטטים ארץ-ישראלית" מזכירה כי הצרפתים למעשה חילקו את שטח סוריה לשש מדינות שונות, שכן בכרזה מוצע "סיור למדינת הלבנון, למדינת העלאווים ולמדינת סוריה" – בהדרכת דוד בנבנשתי. גם הטיול הזה כולל ביקור בנהר אל-כלב, וכן ביקור באנטיוכה, בחלב ובחומס, ואף אפשרות לבקר בעיר העתיקה תדמור – שהשרידים הארכיטקטוניים המרהיבים שנשתמרו בה החזיקו מעמד יותר מאלפיים שנה, עד שנהרסו על ידי פעילי "המדינה האיסלאמית" (דאעש) לפני כארבע שנים.
מדריך אותו סיור, דוד בנבנשתי, אז מורה בבית הספר "בית הכרם" בירושלים ולימים גיאוגרף מוכר וחתן פרס ישראל, היה ממקימי "אגודת משוטטים ארץ-ישראלית" - הקבוצה המאורגנת הראשונה שארגנה סיורי עומק ברכב וברגל בארץ ישראל ובארצות השכנות. מודעה שפורסמה בעיתון "דבר" ביולי 1935 מזמינה את הציבור להרצאה על טיול בסוריה של זאב וילנאי, גם מראשוני חברי אגודת המשוטטים. במודעה מצוין, אגב, שההרצאה תועבר באמצעות "פנס קסם" – מקרן השקופיות של אז.
כרזה שהפיצה ההסתדרות ב-1930 מזמינה את הציבור לטיול בהדרכת עזריאל ברושי – גם הוא מראשוני חברי אגודת המשוטטים. הפעם דובר דווקא על נסיעה קצרה: "טיול אחרון בעונה זו" ליריחו וים המלח. היום גם חלום רחוק.
"הטיולים כחלק מן הספורט מפתחים את השרירים, מסייעים להתגבשותם של האופי והרצון, והחינוך הפיזי המתקבל על ידי השיטוט בהרים הוא הטהור והנשגב שבכל החינוכים הפיזיים", תוארה מטרת הטיולים בטבע של אגודת המשוטטים. חברי האגודה ביקשו גם להסב את תשומת לב השלטונות לצורך בהכשרת הארץ לטיולים וסיורים על ידי טיפול בדרכים עזובות ושוממות וסימון נקודות ציון היסטוריות חשובות לאורכן. עם זאת, חלק מהטיולים שימשו גם כהסוואה לאנשי ההגנה לעריכת סיורים ותצפיות חשאיות.
לטובת התיירים העצמאים, הודפסה בעיתון "דואר היום" במאי 1934 פרסומת ל"מלון הגדול ויקטוריה" בדמשק – "המקום המתאים לך להתאכסן בו", כלשון המודעה. מודעת פרסומת אחרת ב"דואר היום", ביוני 1935, הציגה את לבנון כ"מעון הקיץ של ארץ ישראל". "אסוף כוח ובריאות בלבנון. עליזות, נוחיות וחיסכון", נכתב שם. לבנון הייתה גם יעד פופולרי לחופשות סקי, ומודעה שפורסמה ב"דואר היום" בפברואר 1936 מציעה "10 ימים טיול בשלגי לבנון" – כולל נסיעה, פנסיון מלא ומדריך לסקי.
מודעה שפורסמה בעיתון "דבר" באוגוסט 1936 הציעה לישראלים כמה אפשרויות לחבילות נופש בלבנון: "קייטנה בלבנון – הולך ושוב באונייה ואוטו, מלון בהרים" למשך 10 ימים או 17 ימים, וכן טיול הכל-כלול ("כל ההוצאות מחיפה עד חיפה") לבעלבק שנמשך 24 ימים. משרד הנסיעות "אוטורוס" שמושבו היה בתל אביב ובירושלים הזמין את הציבור ל"טיול על כל ההוצאות" ללבנון ולקפריסין באמצעות מודעה בעיתון "דבר" ביוני 1937.
לשיר את "התקווה" בנשף בלבנון
בכתבה ארוכה שפורסמה בעיתון "דואר היום" בספטמבר 1928 תחת הכותרת "במזרחנו", מפורטות חוויות מביקור בן שמונה ימים של משלחת מורים מארץ ישראל בסוריה ובלבנון. בכתבה מתואר כי המורים זכו לקבלת פנים חמה מאוד ואף שוחחו על שיתופי פעולה בינם לבין אנשי חינוך מקומיים בכירים. "מנהלי הספריות בדמשק ובביירות ביקשו לקשר אותם עם הספרייה הלאומית העברית בירושלים ולסדר חילופי ספרים ועיתונים ביניהם", נכתב, ואף צוין כי "העיתונות הביירותית הקדישה תשומת לב לטיול המורים ופרסמה ידיעות ומאמרים יום-יום".
בערב האחרון לביקור, נכתב, "סידרו אגודות הנוער של ביירות נשף פרידה" מהמורים הישראלים. באירוע הציגו המורים לעמיתיהם הלבנונים "תמונות פנס קסם" מארץ ישראל – "ובשירת 'התקווה' ננעלה החגיגה".
אבל לא הכל תמיד הלך חלק. ב-10 באפריל 1928 פורסמה בעיתון "דואר היום" ידיעה על "מאורע בטיול המתלמדים החיפאים בלבנון", אשר סיפרה על קבוצה של סטודנטים יהודים מהטכניון שיצאה לטיול בסוריה ובלבנון. לאחר הסיור בנהר אל-כלב שמצפון לביירות, נכנסו הסטודנטים למסעדה על גדות הנהר: "כפי שמוסרים, התחילו המטיילים להתגרות באמצעי העלבה ופרובוקציות בקבוצה של בני המקום [...] פרצה ביניהם תגרה ואחד המתלמדים הציוניים הוציא מכיסו אקדח ואמר לירות בבני המקום. ולולא התערבה המשטרה שנמצאה שם, היה הצעיר הנלהב הזה גורם לו ולבני קבוצתו תוצאות רציניות".
קרוז לטריפולי או טיסה ישירה לביירות
למרות שרוב הטיולים אל לבנון וסוריה יצאו מישראל באוטובוס-משאית, היו מי שהעדיפו דווקא קרוז. מודעה שפורסמה לקראת חג הפסח של שנת 1938 בעיתון "הארץ" הזמינה את הציבור להפלגה באוניית התענוגות "פולוניה". במודעה, שכותרתה הייתה "טיול לחג הפסח למצרים, רודוס וסוריה", הוצג מסלול השיט שיצא מחיפה וכלל בין היתר עצירות בפורט סעיד ובטריפולי.
כמו כן, היו מי שהעדיפו לשלב את היעדים הללו כחלק מטיול ארוך שכלל יעדים נוספים. חברת "ללויד ארץ-ישראלי ומצרי בע"מ" הציעה "לפי בקשת לקוחותינו" שלושה טיולים ארוכים "במחירים עממיים". במודעה שפורסמה בעיתון "הארץ" פורטו מסלולי הטיולים שהיו עתידים לצאת בפברואר 1935: האחד – טיול בארץ ישראל, סוריה, עיראק, הודו, ציילון (סרי לנקה כיום) וחזרה; השני – טיול בארץ ישראל, עיראק, הודו-סין (קולוניה צרפתית בשטח שכולל כיום את וייטנאם, קמבודיה ולאוס), יפן וחזרה בים דרך מצרים. האופציה השלישית הייתה טיול "מסביב לעולם". ה"מחיר העממי" לא צוין במודעה, וכדי לברר היה צורך לפנות בדואר אל מחלקת התיירות של "ללויד" שישבה בירושלים.
אופציה נוספת שהתאפשרה לזמן קצר הייתה טיסה בין תל אביב לביירות, באמצעות מטוסיה של חברת "נתיבי אוויר ארץ ישראל" – חברת תעופה עברית שהוקמה בסוף 1934 על ידי פנחס רוטנברג, והחל מ-1937 הפעילה טיסות סדירות בקו חיפה-לוד. עם החרפת מאורעות המרד הערבי, התקשו לקוחות החברה להגיע לנמל התעופה בלוד – ולכן הוכשר שדה תעופה קטן סמוך לתל אביב, מצפון לשפך הירקון – שלימים הפך ל"שדה דב".
בטקס חנוכת שדה התעופה החדש הושק גם קו הטיסה תל אביב-חיפה-ביירות, שנועד לפעול בתדירות יומית לחיפה ושלוש פעמים בשבוע לביירות. על פי התוכנית, היו אמורים להיפתח קווים גם לסוריה ולקפריסין, אך החברה חדלה מלפעול באוגוסט 1940 כשמטוסיה הופקעו על ידי חיל האוויר הבריטי לטובת המאמץ המלחמתי של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
עם זאת, גם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה עדיין יצאו קבוצות מארץ ישראל לטיולים בסוריה ובלבנון. בעקבות כיבושה של צרפת בשנת 1940 בידי גרמניה הנאצית, הועברה השליטה על סוריה ולבנון לידי ממשלת וישי. ביוני 1941 נערך מבצע פלישת בעלות הברית במטרה לשחרר את סוריה ולבנון, מבצע שבו השתתפו גם אנשי פלמ"ח. ב-14 ביולי 1941 נכנע צבא צרפת של וישי לצבא הבריטי.
חודש בלבד לאחר מכן, כשהמלחמה מול הנאצים ומדינות הציר עדיין מתחוללת באירופה, כבר התחדשו הטיולים אל סוריה המשוחררת. במודעה שפורסמה בעיתון "המשקיף" ב-15 באוגוסט 1941 מטעם חברת "ללויד ארץ-ישראלי ומצרי בע"מ" צוין כי "הרישיון נתקבל עבור הטיול של קבוצתנו הראשונה לסוריה וללבנון". עם זאת, הנוסעים נדרשו בשלב זה להגיש בקשה לוויזה כדי לצאת לטיול.
בקיץ 1945 עדיין יצאו מארץ ישראל טיולים לסוריה וללבנון, וכרזה מאותה שנה שהפיצה סוכנות התיירות "פלרוט" הזמינה את הציבור לשני סיורים בני שבוע בהדרכת דוד בנבנשתי. אולם המתיחות בין האוכלוסייה הסורית לשלטונות הצרפתיים גברה באותן שנים, ועם יציאתה של סוריה לעצמאות ב-1946 תמה החגיגה – וסוריה הייתה לחלוצת ומובילת המאבק המדיני והצבאי ביישוב היהודי בארץ ישראל, ובהמשך במדינת ישראל.
על החוף בעזה ובשוק בטהרן
גם לאחר קום המדינה, למרות המתיחות עם מדינות ערב, עדיין היו לישראלים כמה יעדים מסקרנים - שהיום הטיול בהם נשמע כמו רעיון הזוי ביותר. כרזה מטעם ההסתדרות מתחילת 1957, למשל, מזמינה את הציבור ל"טיול ברצועת עזה" – סיור של יום אחד שייצא מאשקלון ויעבור בעזה, חאן יונס, דיר אל-בלח ורפיח, ויסתיים בחלץ.
רצועת עזה אמנם נכבשה במהלך מלחמת העצמאות על ידי מצרים, אך ישראל כבשה אותה באוקטובר 1956 במהלך מבצע קדש, יחד עם חצי האי סיני. לאחר המלחמה אמנם הסכימה ישראל לסגת מסיני, אך ממשלת ישראל האמינה כי תוכל להשאיר בשליטתה את רצועת עזה – לה קרא דוד בן גוריון "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים".
ישראל ניסתה לחזק את מעמדה ברצועה לצד מאמץ מדיני להשיג הסכמה להשארת עזה תחת שלטון ישראלי – אך הלחץ הבינלאומי אילץ אותה לסגת מרצועת עזה במרץ 1957 ולהחזיר את השטח לידי מצרים, עד שנכבש שוב כעבור כעשור במהלך מלחמת ששת הימים.
יעד מעניין נוסף היה לא פחות מהמדינה שכיום נחשבת לגורם העוין ביותר לישראל ואף לאיום הגדול ביותר עליה – איראן. איראן אמנם התנגדה להקמתה של מדינת ישראל בהצבעה באו"ם בנובמבר 1947, אך בשנת 1950 כבר הייתה בין המדינות הראשונות אשר הכירו במדינת ישראל בזירה הבינלאומית.
יחסי ישראל ואיראן ידעו בשנים הראשונות עליות ומורדות, אך לאחר ההפיכה בעיראק בשנת 1958 הידרדרו היחסים בין איראן למדינות ערב – וזו החלה להדק את קשריה עם ישראל. עד למהפכה האיסלאמית ב-1979, שבמהלכה תפס האייתוללה חומייני את השלטון, נחשבה איראן לידידתה המוסלמית הקרובה ביותר של ישראל. כל ראשי הממשלות מאז ראשית שנות השישים ביקרו בה, וגם תנועת התיירים הייתה מורגשת.
פרסומת של "תאגיד התעופה הבריטי מעבר לים" (BOAC) שהופיעה בעיתון "מעריב" בדצמבר 1959 מבשרת לישראלים על טיסות ישירות מתל אביב לטהרן עם ארוחות כשרות – וגם אפשרות לקונקשן אל הודו, המזרח הרחוק ואסטרליה – ואפילו פקיסטן!
גם חברת "אל על" הפעילה עד 1979 טיסות ישירות מנתב"ג לטהרן, וקו זה נחשב לאחד הקווים הפעילים והעמוסים ביותר של החברה עד שנות ה-70. על מנת לעקוף את המדינות הערביות העוינות, שלא ניתן היה לטוס מעל שטחן, טסה "אל על" לאיראן דרך טורקיה.
אתר העיתונות ההיסטורית החדש של הספרייה הלאומית כולל 537 עיתונים שונים מיותר מ-30 מדינות, ובראשם עיתונות יהודית וישראלית שהודפסה החל מסוף המאה ה-18 ועד לימינו. באתר אפשרות לביצוע חיפוש רוחבי ומתקדם על כל אוסף העיתונות הדיגיטלי ומערכת תיוגים מתקדמת ברמת כתבה, גיליון וכותר.