"הגלים הענקיים מתקרבים לגובה של 20 מטרים בעודנו חוצים את מצרי דרייק לכיוון דרום, הרוחות מכות במפרשי האונייה וקורות העץ מייבבות תחת העומסים האדירים שמאיימים לרסקן. כבר שבוע ימים שאנחנו בדרך דרומה, עם הרבה חששות ומעט תקווה שעוד נותרה, מנסים להחזיק בכל כוחנו לא ליפול מהסיפון - שכן כל נופל דינו מוות בתנאים אלו, שבהם האונייה אינה יכולה לעצור או להסתובב. יבשה! סוף-סוף יבשה אהובה! סמוך לאופק מופיע לו הר - אנטארקטיקה קיימת!". (קטע דמיוני מתוך יומן של יורד ים באחת מהמשלחות הראשונות שהגיעו לאנטארקטיקה).
קשה לתאר את העומסים הגופניים והנפשיים שעברו על אותם יורדי ים שדחפו את עצמם אל הקצה ומעבר, רק כדי לגלות את אנטארקטיקה. מגלי הארצות הקדומים חלמו על היבשת השביעית וכבר ביוון העתיקה, אריסטו המפורסם חזה בכתביו את קיומה של אנטארקטיקה, שהיו גם מי שקראו לה טרה אוסטרליס (הארץ הדרומית). פירוש השם אנטארקטיקה הוא אנטי-ארקטיק, כלומר האזור שמנוגד לאזור הארקטי, ומה פירוש המילה ארקטי? אם כבר אנחנו דנים בכך, המילה מגיעה מהשם "ארקטוס" או דב, כי הוא נמצא באזור של מערכת הכוכבים "הדובה הגדולה". זו אכן הייתה היבשת האחרונה להתגלות, ורק ב-1820, לפני 200 שנה בסך הכול, הגיעו אליה בני האדם הראשונים - צוות של אונייה רוסית.
אנטארקטיקה היא יבשת של קיצונים, כיאה למיקומה הקיצוני בתחתית העולם. היא מחזיקה בכמה שיאים רציניים: היא היבשת הגבוהה ביותר בעולם, והיבשת הקרה ביותר כמובן. תופתעו גם לשמוע שהיא היבשת היבשה ביותר בעולם ולמעשה זהו המדבר הגדול בעולם, אבל יחד עם זאת היא מכילה מעל 90% מהמים המתוקים בעולם - נעולים בכיפת הקרח האדירה שלה, שעוביה כמה קילומטרים. בגלל אותה כיפת הקרח, אנטארקטיקה גם מייצרת רוחות קטבטיות (המונעות על ידי כח המשיכה) של מעל מאה קמ"ש באופן שגרתי, ולכן היא גם היבשת עם הרוחות החזקות ביותר. חוץ מזה, אין באנטארקטיקה אזורי זמן ואין גבולות. כמו שאפשר להבין, אין שום דבר שגרתי באנטארקטיקה - זה בערך הכי קרוב ללבקר בעולם אחר.
26 צפייה בגלריה
קרחוני הענק הם סימן אזהרה להתנתקויות ממדף הקרח של אנטארקטיקה עקב שינויי האקלים
(צילום: רועי גליץ)
אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי את אנטארקטיקה, מיד נזכרתי בסיפורו של סר ארנסט שאקלטון, אחד הגיבורים הגדולים ביותר שהעולם ראה, במסעו הקשוח על האונייה ״אנדיורנס״ (וכאן אמליץ לכם לקרוא את ספרו) ובעובדה שהצליח להציל את כל צוות האונייה בלי אף אבידה. אבל אנחנו במאה ה-21 כבר מפונקים מאוד, ובנוחות ששאקלטון יכול היה לחלום עליה מפליגים בין הקרחונים הענקיים של אנטארקטיקה. אותם קרחוני ענק, בגובה של גורדי שחקים, אולי נראים מרשימים - אך הם מהווים סימן אזהרה עצום להתחממות שעוברת אנטארקטיקה במהלך השנים האחרונות, ואותו קרח שמפשיר מאיים להעלות את פני הים העולמיים. רק לפני שבועיים התבשרנו על עוד קרחון ענק בגודל של לונדון שהתנתק לו ממדף הקרח. המראה הראשון של אנטארקטיקה בעיניים מיד מעלה את הדופק, מרגישים את ההיסטוריה באוויר.
מסביב לאנטארקטיקה סובב הזרם הגדול והחזק ביותר בכדור הארץ, ללא הפרעה של יבשה, מאיץ במשך מיליוני שנים עד למצבו הנוכחי. באזור מצרי דרייק, אותו זרם אדיר ברוחב של 2,000 קמ מתכנס לאזור צר ומאיץ תוך כדי יצירת הים האלים ביותר בכדור הארץ, עם גלים אדירים של מטרים ספורים בשגרה וגם מעבר ל-20 מטר גובה בסופות רציניות. לשמחתנו, כיום כבר אין צורך לחצות בהפלגה את החוויה מטלטלת הקיבה של מצרי דרייק (או מצרי דרעק, כמו שאומרים ביידיש), אלא מומלץ לחסוך חמישה ימי הפלגה הלוך-חזור באמצעות טיסה מיוחדת מפונטה-ארנס שבדרום צ׳ילה ולנחות ישירות ביבשת אנטארקטיקה. אם רק מגלי הארצות הוותיקים היו יודעים על הפינוקים שעומדים לרשותנו... ברגע שאנחנו נוחתים באי קינג ג'ורג' האונייה שלנו ממתינה לנו, ואנחנו עולים לסיפון להפלגה לאורך היבשת.
26 צפייה בגלריה
מושבת הפינגווינים בסופת שלג קיצית בין גושי הקרח מעידות על כושר ההישרדות של העופות הללו
(צילום: רועי גליץ)
ההפלגה באונייה המפנקת מלווה כמובן בהדרכות של צוות האונייה, המורכב ממומחים בתחומי הגיאולוגיה, הזואולוגיה, הביולוגיה וההיסטוריה, וכמובן - בהפלגות שאני מדריך - גם הדרכת צילום בעברית. היתרונות של הפלגה באונייה קטנה הם אדירים, שכן רוב החופים של אנטארקטיקה מוגבלים במספר האנשים שרשאים לרדת אליהם - מסיבות של שימור הסביבה העדינה. באונייה שלנו בסך הכול 65 אנשים והירידות, לחופי היבשת מתבצעות באמצעות שבע סירות גומי חצי-קשיחות מדגם זודיאק.
הירידה הראשונה שלי ליבשת אנטארקטיקה הייתה לחוף של מושבות פינגווינים אדירות. שני סוגים של פינגווינים קיננו על החוף: לבן אוזן (Gentoo) ופינגווין אדלי (Penguin Adelie). תוך כדי הירידה לחוף, שלג כבד התחיל לרדת, וסיפק הזדמנות נהדרת לצילומים של הפינגווינים בסביבתם הטבעית, וגם טעימה ממזג האוויר ההפכפך של אנטארקטיקה. מה שנקרא, מזל שהגענו בשיא הקיץ. הפינגווינים מאכילים את הגוזלים הרכים שלהם במזון מעוכל חלקית, תוך כדי שהם מחממים אותם בעזרת חום גופם ומנקים אותם מהקרח שמצטבר על הכנפיים. ההרים האדירים והקרחונים המרשימים שמסביב רק מעצימים את החוויה החזקה של צעידה על היבשת השביעית. הרעשים של המוני הפינגווינים מסביב והריחות שהם מספקים ממלאים אותי בהתרגשות של להיות מוקף בטבע כל כך בתולי. פינגווין אדלי הוא אחד משני הזנים היחידים של הפינגווינים ששורדים חורף באנטארקטיקה - הם והפינגווין הקיסרי - וניתן להבין כיצד הם עושים זאת - הם פשוט קשוחים באופן שונה מכל מה שאתם יכולים לדמיין, אבל אלו הם סיפורים לכתבה אחרת. בסך הכול אנטארקטיקה היא בית לשבעה מינים של פינגווינים: קיסריים, מלכותיים, לבני אוזן, רצועת-הסנפיר, אדליים, מאקרונים ורוק-הופר.
26 צפייה בגלריה
פינגווין לבן אוזן (ג'ינטו) וגוזל. ההורים מאכילים את הגוזלים באוכל שהם מביאים מהאוקיינוס הקפוא
(צילום: רועי גליץ)
26 צפייה בגלריה
אימא פינגווין לבן אוזן מאכילה את הגוזל במהלך סופת שלגים. המקור של הגוזל נמצא בתוך הפה של אימו
(צילום: רועי גליץ)
26 צפייה בגלריה
פינגווין רצועת סנטר (Chinstrap) על רקע הנוף המרשים של אנטארקטיקה. הקולות (והריחות) מרשימים במיוחד
(צילום: רועי גליץ)
26 צפייה בגלריה
באמצעות חום הגוף, ההורים של גוזלי הפינגווין שומרים מקיפאון ברוחות החזקות
(צילום: רועי גליץ)
26 צפייה בגלריה
הנוצות הצפופות של הפינגווינים שומרות על שכבת אוויר קרובה לעור ומונעות מגע עם המים הקפואים
(צילום: רועי גליץ)
26 צפייה בגלריה
הגוזלים צריכים להתאמן ולחזק את שרירי כנפי הסנפירים שלהם לקראת היום שבו יצטרכו לשחות ולברוח מטורפים
(צילום: רועי גליץ)
במים של אנטארקטיקה שוחים כ-500 מיליון טון קריל - יצור קטן ודמוי חסילון (שרימפ) שהוא הבסיס לכל המערכת האקולוגית של אנטארקטיקה. כולם אוכלים אותו, מהפינגווינים, דרך כלבי הים ועד ללווייתנים הגדולים. ציידי קריל באוניות ענק, בעיקר מסין, נהגו לקצור את הקריל בכמויות אדירות במימי אנטארקטיקה. ארגון גרינפיס העולמי הרים קמפיין להקמת שמורה ימית מסביב למימי אנטארקטיקה, ולי הייתה הזכות להיות חלק מהקמפיין הזה בתור שגריר גרינפיס. על אף שהקמת השמורה הימית נדחתה על ידי המדינות החברות באמנה האנטארקטית, ארגון דייגי הקריל התחייב שלא לפעול במימי אנטארקטיקה, וכך השיג הקמפיין את מטרתו - והקריל יהיה זמין עבור בעלי החיים שתלויים בו.
(הקמפיין משנת 2018)
במים של אנטארקטיקה פעילים גם הרבה יונקים ימיים: דובי ים, פילי ים, לובודון הסרטנים (Crabeater Seal), כלב ים נמרי וכמובן הלווייתנים, כגון הלווייתן הכחול והלוויתן גדול-הסנפיר (Humpback Whale) שבאים לאכול את כמויות הקריל האדירות והלווייתן הקטלן (אורקה), שמנצל את ההזדמנויות לטרוף פינגווינים ובעלי חיים נוספים. באי שנקרא Half Moon Island, שהוא בעצם הר געש רדום, אנחנו יורדים להליכה על החוף, שם נתקלנו בכלב ים נמרי פצוע. חסר היה לו סנפיר רגל אחד. הסברה היא שהוא ננשך על ידי לווייתן קטלן, ובדרך נס הצליח לברוח ולעלות לחוף של האי. הגדם עדיין דימם וניכר שהוא שרוי בכאבים גדולים. לצערנו, ההחלטה שאסור להתערב בטבע היא הקובעת. אנחנו משאירים אותו להתאושש על החוף, ומקווים שישרוד את המתקפה וימשיך בחייו. בהמשך החוף אנחנו מנצלים את ההזדמנות לשחייה במים הקפואים של אנטארקטיקה - חוויה מעוררת בהחלט.
26 צפייה בגלריה
כלב ים נמרי שנפצע מנשיכה של לווייתן קטלן (אורקה) מתאושש על החול בחוף
(צילום: רועי גליץ)
מזג האוויר הכי טוב שהיה לנו ביבשת פגש אותנו במפרץ ווילהלמינה. האוויר היה טהור, השמיים כחולים והקרחונים סביבנו רק העצימו את החוויה. שם זכינו לצפות בלהקה של לווייתנים גדולי סנפיר צדים בטכניקה של בועות אוויר, היוצרות "רשת דיג וכך מעלות את המוני הקריל לפני השטח - ואז לווייתני המזיפות פוערים את פיותיהם הענקיים ובולעים כמויות מזון אדירות. הלווייתנים הענקיים הללו הגיעו כל כך קרוב אלינו, שחששנו כי הם עלולים בטעות להפוך לנו את סירות הזודיאק הקטנות. לפתע נדמה היה שהחשש הולך להתממש כשאחד הלווייתנים התחיל לשחות ישירות אלינו. חמישה מטרים מהזודיאק הוא נשף אוויר עם טיפות מים שהרטיבו אותנו וצלל מתחתינו, תוך כדי שהגלים שיצר טלטלו את הזודיאק. וואו! מרהיב להרגיש חלק מהטבע כך.
26 צפייה בגלריה
לווייתן ארוך סנפיר (Humpback Whale) במפרץ ווילהלמינה סועדים את נפשם על ארוחת קריל גדולה
(צילום: רועי גליץ)
26 צפייה בגלריה
מושבת כלבי ים מסוג אוכלי סרטנים (Crabeater Seal) נהנים מהשמש החמימה על קרחון צף
(צילום: רועי גליץ)
26 צפייה בגלריה
הקרחונים הענקיים תמיד מרשימים, אך כאמור - גם סימן אזהרה לקראת הבאות
(צילום: רועי גליץ)
למחרת כבר התחלנו את דרכנו חזרה צפונה לכיוון דרום אמריקה, ונפרדנו מהיבשת הדרומית בארוחת ערב על סיפון האונייה בפעם האחרונה. בפעם ההיא חצינו צפונה דרך מצרי דרייק שהיו יחסית רגועים, עם גלים בגובה שישה מטרים שסיפקו לנו חוויה מטלטלת קיבה. היינו צריכים לקשור את עצמנו למיטה ולאבטח את כל הציוד בחדר כדי שלא ייפול שום דבר. בהפלגה שהייתה כמה ימים לפנינו, כך סיפרו לנו, הגלים עברו את 11 המטרים והים היה הרבה יותר קשוח. החוויות הללו רק חיזקו אצלי את התחושה שבפעם הבאה, יהיה הרבה יותר נוח ויעיל מבחינת זמן לטוס מעל מצרי דרייק ולחסוך את החוויה המטלטלת הזו.
היבשת השביעית הציתה את דמיונם של רבים, וכמובן גם את דמיוני ותשוקותיי להרפתקאות בקצוות תבל. עכשיו, כשאנחנו בסוף מגפת הקורונה ומתרגשים לקראת פתיחת העולם, אני כבר חולם על אנטארקטיקה.
אם אתם רוצים להצטרף לרועי גליץ בהפלגה עם טיסה מעל מצרי דרייק באנטארקטיקה, הקליקו כאן. מוזמנים לעקוב אחרי צילומיו של רועי גליץ באינסטגרם.
