ברוכים הבאים לסקוטלנד
(צילום ועריכה: אפרת בן חמו)
בטרק במערב סקוטלנד ובטיולים הרגליים היומיים באי סקאי צעדתי לבד עם תיק על הגב, מצלמה וחצובה. בשנים האחרונות המצלמה נהפכה לשותפה להרפתקאות ולאתגרים שאני מציבה לעצמי בטיולים רגליים או ברכיבה על אופניים בשטח בישראל. הפעם לקחתי אותה יחד איתי לטרק West Highland Way (או בקיצור WHW), שהוא השביל המפורסם והמטויל ביותר בסקוטלנד. מהר מאוד הבנתי שלמרות שיצאתי לדרך לבד, לא באמת הייתי לבד או הרגשתי לבד.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
אמצע שנת 2019, ואני מתכננת את הטרק הראשון שלי בחו"ל, לבד עם ציוד צילום. מניסיוני בטרקים מהעבר למדתי שיש חשיבות גדולה למשקל שסוחבים על הגב. כל גרם נוסף יורגש בכל צעד, בכל עלייה ובכל ירידה. לטרק הנוכחי אני מתכננת להוסיף מצלמה, חצובה, עדשה נוספת וציוד נלווה. אין לי ספק, את המשקל אני ארגיש. אני מטיילת לא מעט בארץ עם המצלמה, מצלמת סטילס וסרטוני וידאו, ורציתי לאתגר את עצמי, ללמוד ולהתנסות בצילומי נוף, בקומפוזיציה, באור ובתנאי מזג אוויר אחרים ושונים ממה שיש לנו כאן בארץ.
היעד המתאים
לפני שהתחלתי בחיפוש אחר היעד הנחשק, הצבתי קו מנחה אחד שהיה חיוני וחשוב לי בחיפוש - שארגיש בטוחה. שארגיש בטוחה כאישה, כמטיילת יחידנית בארץ זרה, עם יכולות הניווט והכושר הגופני שלי (שהן בסך הכול טובות). טרק שיהיה פתיחה טובה לטרקים הבאים אחריו, טרק שישאיר טעם טוב בסיום ושיגרום לי לרצות להמשיך לאתגר את עצמי בעוד טרקים במדינות נוספות. התיישבתי ליד המחשב באחד הערבים עם כוס קפה ועיניים רעבות והתחלתי לחפש. בין היעדים הראשונים שקפצו מחיפוש מהיר היה הטרק The West Highland Way שבסקוטלנד, עם כמאה אלף צועדים ההולכים לאורכו כל שנה.
סקוטלנד? מי חשב על סקוטלנד? זה לא יעד שעבר לי בראש. אני דמיינתי הליכה בנוף ההרים של איטליה, שווייץ ואפילו נורבגיה אבל לא סקוטלנד. מהמשך שיטוט באינטרנט גיליתי שדווקא בבריטניה עובר לו אחד הטרקים היפים והפופולריים בעולם, ויש לכך כמה סיבות: הוא יפה ומרשים, וניתן למצוא בו גיוון משתנה של נוף, החל ממרחבים ירוקים וחומים, דרך יערות, הרים, צוקים, עמקים ונחלים זורמים וגועשים ועד לאגמים כחולים ושלווים. זהו טרק נגיש, קל יחסית להתמצאות ומתוחזק היטב, עם מקומות לינה ואוהלים מאורגנים הפזורים לאורכו, מאתגר באורך שלו ויחד עם זאת לא קשה מדי מבחינת הפרשי הגבהים, ולכן מתאים לקבוצת מתחילי הטרקים אך גם כזה שנחשב לדורש מאמץ ולתובעני.
אמרתם סקוטלנד - אמרתם מזג האוויר
וכך מצאתי את עצמי בתחילת ספטמבר 2019 מתרוצצת בעיר גלזגו (Glasgow) שבסקוטלנד, בקניות אחרונות לקראת התחלת הטרק בבוקר יום המחרת. קניתי גז מתאים לראש הגזייה שהבאתי מהארץ ותרסיס דוחה מידג' (Midge), שהם היתושים המקומיים. אחרי שעה של שיטוט בעיר הבנתי שמזג האוויר בסקוטלנד זה דבר הפכפך ולא צפוי. רגע יש רוחות, קור וגשם, ואחרי כמה דקות זה נפסק וקרני שמש מבצבצות מבעד לעננים - ושוב חוזר לו הגשם. מזג אוויר גשום ורטוב הוא חלק מסקוטלנד, וצריך לקחת בחשבון שבוודאות יהיה גשם בחורף, אבל זה קורה גם בקיץ. ביגוד וציוד מתאימים הם בגדר חובה ולא המלצה.
זריחות, שקיעות ומה שביניהן
בבוקר יום המחרת, אחרי חצי שעת נסיעה ברכבת, הגעתי נרגשת למילגיי (Milngavie) - נקודת ההתחלה של הטרק. והנה אני מתחילה לצעוד צעד אחר צעד את 154 הק"מ, בשבעה ימים מתוכננים בקפידה שהכנתי מראש, עם מקומות לינה מסודרים וחלקם לא שגרתיים (ראו תמונות מטה) שסגרתי מראש עוד מישראל, ורשימת מקומות שבהם ניתן לקנות אוכל בדרך ואיפה שווה לעצור לקפה חם.
עם כל צעד וכל יום שחולף, גיליתי בהדרגה את הטבע המסתורי של סקוטלנד: החל מהיום הראשון של נוף מעבר מעיר בנויה למישורים חקלאיים מתפתלים; לבוקר יום שני ובו טיפוס איטי אל ראש ההר עם נוף עוצר נשימה, על פני אגמים ונחלים שנגלים מבעד לערפל אפוף במסתורין; לבקרים אחרים שבהם הלכתי בשקט ביערות צפופים שבסופם נפתח נוף הרים מתנשאים ומרחבים אינסופיים. כל אלו מובילים את הצועד בהם לנקודת סיום הטרק - "פסל הנווד" שבעיר פורט וויליאם (Fort William).
כצלמת, שעות הזריחה והשקיעה נחשבות לשעות הזהב, והן נפלאות לצילום בגלל רכות האור והצבעוניות העדינה שנוצרת. לכן התעוררתי כל בוקר מוקדם מאוד כדי לנסות לתפוס את הזריחה, ובערב המתנתי לשקיעה למרות שקראתי עוד מהארץ עובדה מעניינת על סקוטלנד: בחודשי הקיץ השמש כמעט שלא שוקעת, ואילו בחודשי החורף היא כמעט שלא זורחת. אף שפגשתי קרני שמש פה ושם, בעיקר פגשתי את הערפל שנע לו באיטיות והרבה עננים המחובקים יחדיו. מזג האוויר השונה כל כך מישראל יצר עניין ואתגר אצלי, וגרם לי לחפש קומפוזיציות אחרות.
היופי בטרק שכזה הוא שפוגשים על הדרך, וגם במקומות הלינה שלאורך הטרק, את המטיילים שהתחילו את הטרק באותו זמן יחד איתך, שהרי רובנו צעדנו באותם מקטעים ובחלוקה די דומה של אותם הזמנים. אף שהתחלתי מוקדם מאוד כל בוקר את ההליכה, עצרתי לצלם לא מעט, כך שאלו שהתחילו אחריי עקפו אותי עם חיוך, מילת שלום או אפילו צעדו איתי יחד תוך כדי שיחה קלילה עד נקודת הצילום הבאה שלי. כשמצלמים, הזמן נעלם לו בחיפוש אחר התמונה המושלמת, והיכרות מקדימה של המסלול מאפשרת לבחור נכון את מיקומי הצילום לאורך הציר והיום, כדי שלא אמצע את עצמי צועדת בחשיכה.
לא הכול ורוד
היו גם רגעים לא פשוטים בדרך: ללכת בטפטוף גשם ללא מקום מחסה להסתתר בו או מהרוחות שמנשבות על הפנים זה לא קל, ומובן שהיו רגעים שבהם שאלתי את עצמי "למה אני עושה את זה? לא עדיף להיות במקום חם ונעים? למה בחרתי טרק שכזה?". מתוך שבעה ימים של הטרק זכיתי ליום שמש מלא אחד בלבד. גם הרגליים הכואבות אחרי הליכה של 28-17 קילומטרים ביום עם משקל על הגב עשו את שלהן, והמאבק בעדשה הרטובה/ לחה עם אדים/ טיפות לא הקל את התחושות. אבל תמיד הגשם נפסק, וקרני השמש יצאו בתזמון מושלם לנוף עוצר נשימה. אלו עודדו אותי לעצור למנוחה לרגליים ולגב, להוציא את המצלמה - ומכאן הכול נשכח כאילו לא היה. אחרי הפסקה קצרה ועם תחושת ניצחון קטנה, העמסתי שוב את התיק על הגב והמשכתי בצעידה.
כל יום טומן בחובו הזדמנויות חדשות ושונות, ולשמחתי באחד מימי ההליכה היה מרתון על מסלול ההליכה שלי (Gleneoe Marathon Gathering), כך שהצלחתי לתפוס כמה תמונות עם רצים בנוף פתוח, ועל הדרך לעודד אותם במילה טובה או במחיאות כפיים. חלק מהמסלול ניתן לבצע גם באופני שטח, וכשהבחנתי ממרחק ברוכב אופניים בדרכו אליי על השביל, מיד התכופפתי, הרמתי את המצלמה והרצתי כמה תמונות בעדשה רחבה. את הטרק סיימתי בעיר פורט וויליאם (Fort William), שרגילה לראות אלפי מטיילים כל שנה המסיימים את הטרק בה. חציתי את הכביש הראשי לעבר המלון עם חיוך מאוזן לאוזן ותחושות שמחה, של השגת המטרה וכיבוש האתגר שהצבתי לעצמי. אני הלכתי וסיימתי את הטרק הזה בהנאה. מקלחת טובה והתארגנות ליום המחר - נסיעה לאי סקאי.
האי סקאי - קסום בערפל
יום למחרת נסעתי לעיר פורטרי (Portree) שבאי סקאי, ובשלושת הימים הבאים יצאתי ממנה למסלולי הליכה קצרים. בכל זאת הייתי אחרי טרק של שבעה ימים, ורציתי להוריד הילוך ולאפשר לגוף לנוח לפני החזרה לארץ. בחרתי להגיע לאי אחרי שקראתי עליו המלצות רבות - הוא נחשב ליהלום הבלתי מלוטש והפראי של סקוטלנד, ואת זה אני לא מפספסת.
את היום הראשון הקדשתי לטיול ל-Old Man of Storr והסביבה, זהו הר שבעקבות רעידות אדמה נוצרו בו עמודי ענק העומדים על תילם. המקום נחשב לאתר חובה באי, והתיירים מגיעים לכאן בכל שעה עד השקיעה לטיפוס והליכה של כ-4 ק"מ. כשהגעתי בבוקר החלטתי לטפס מעלה, על אף שהיה זה היום הסוער ביותר שחוויתי עד כה בסקוטלנד: גשם קר ומציק, רוחות חזקות וערפל כבד שהקשו עליי את הטיפוס. לא העזתי לחשוב על להוציא את המצלמה מהתיק, כך שהמתנתי לשינוי במזג אוויר שלא איחר לבוא. כשהתיירים למטה יצאו מרכבם והתחילו את הטיפוס, אני יכולתי להתחיל לצלם.
(ואז הגעתי לאי סקאי)
ביום השני יצאתי לאזור שנקרא The Quiraing, שבעה קילומטרים של גן עדן לכל מי שמצלמה בידו. הפעם מזג האוויר והערפל שיחקו לטובתי, ורבים שביקרו באזור יגידו שהיה לי מזל גדול - רוב הזמן לא טפטף והייתה נראות טובה. כל מקום שבו צעדתי והרמתי את מבטי היה מתאים לעצירה לתמונה, לחיפוש מהיר אחר הזווית הנכונה, לבחינת הקומפוזיציה - מה מצב העננים? המתנה קצרה לאור מיטבי, לחיצה על הדק המצלמה והלאה לנקודה הבאה. ירדתי בסוף מההר עם מבט שובב בעיניים, חיוך קטן תקוע בפנים, כשאני נפעמת ומלאה בפליאה על הנשגבות והעוצמה שבנוף הזה, ועל יום מושלם להיות בו בטבע.
ביום האחרון באי בחרתי לטייל במסלול הליכה של 12 ק"מ בשם Sligachan to Fairy pools. רוב המטיילים נוסעים ישירות לבריכת הפיות, מסלול מעגלי של 2.5 קילומטרים. המסלול שאני בחרתי הוא קווי, והצריך התאמות לנסיעה חזרה לנקודת ההתחלה. אף שהארכתי את המסלול, פיות לא מצאתי - אבל היה שווה כי צעדתי לאורכו של ערוץ הנחל, הזורם עד הבריכות בנוף מרשים.
אין סיום מתאים יותר לחוויה כל כך מהנה ועוצמתית בסקוטלנד מאשר לשתף אתכם בתמונה של הנוף, של המצלמה ושלי.
מעוניינים בסרטונים, מידע ובתמונות נוספות של הצלמת? היכנסו ליוטיוב, לעמוד הפייסבוק ולאינסטגרם של אפרת בן חמו.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.
