בקיץ 2018, לרגל יום הולדתי ה-50, החלטתי להגשים חלום ולצאת לסדרה של מסעות בעולם, שיכללו צילום ועבודה התנדבותית. התחלתי את המסע בדרום-מזרח האי באלי. השעות הראשונות שלי במפרץ ג'ימבאראן (Jimbaran) היו מלאות בחוויות מפתיעות אך לא מאוד נעימות: התחלתי את ביקורי במקדש אולוואטו (Uluwato) המרשים כשקוף גנב לי את הטלפון מהכיס האחורי. כמה שעות מאוחר יותר נרדמתי על החוף מול שקיעה מרהיבה כשגל ענק כיסה אותי ואת תיק הגב שלי, יחד עם ציוד הצילום, מסמכים ומזומנים.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
למחרת בבוקר, עם הזריחה, יצאתי להסתובב בשכונה סביב המלון. נכנסתי לרחוב צר וריק מאדם, ומולי הופיעה אישה מבוגרת ויפה. מרחוק חייכנו זו לזו. היססתי אם אוכל לצלם אותה. לא הייתי בטוחה איך היא תגיב, אבל משהו בי אמר לי שזה בסדר. הרמתי את המצלמה וצילמתי אותה, ואכן היא שמרה על חיוכה הרחב כשעברה לידי. הודיתי לה בהנהון ראש. הרגשתי שהיא פתחה בפניי דלת לעולמה וקיבלה אותי בברכה; החיוך שלה הרגיש חם ואמיתי והזמין את העדשה שלי להתקרב. רגשות אלה ילוו אותי במשך כל שהותי באי. הבאלינזים גרמו לי להרגיש בבית. במשך כל החודש בבאלי לא פגשתי פחד או חרדה, כעס או תוקפנות - חודש שלם בלי לשמוע מישהו צועק או מתלונן. שפת גופם חיננית וקולם נלהב וחמים. הבאלינזים צנועים ומנומסים.
אחרי מספר ימים בשווקים ובכפרים ושיחות ארוכות עם הנהג שליווה אותי, התחלתי להפנים שהחיים בבאלי הם בעצם טקס אחד ארוך. לכל בית יש מזבח או מקדש. ההכנות, הארגון לכל טקס והטקסים עצמם מתזמרים את קצב החיים. הלוויות ושריפות גופות, חתונות, לידות, עונות וחגים, כל אחד מהם הוא תו היוצר את קונצ'רטו החיים. זו המהות, והעבודה, המשפחה והקהילה מתפקדות ומתפתחות סביב המסורת - מה שמוביל לחיים שבהם הרצון להיות עשיר יותר, לחקור ולעשות שינוי לא ממש קיים, לפחות עד לאחרונה – הדור הצעיר כבר הרבה יותר חומרני.
את המעט שיש להם הם תורמים לבניית מקדשיהם ולמען הטקסים. Canang sari היא המנחה היומית - סלסילה קטנה עשויה מבמבוק עם פרחים וכסף קטן, כאשר כל צבע וכיוון של הפרחים מסמל אל הינדי אחר, והתפילה מביעה הודיה ובקשה לשלום בעולם. הן מפוזרות בכל מקום, לעיתים קרובות על המדרכות. ישנם 13 טקסים סביב החיים, לא כולל טקסים למתים. אחד מהם הוא Nyepi (השנה החדשה ההינדית), שמתבטא ביום אחד של שתיקה מוחלטת.
החלטתי לקצר את שהותי באזור הדרום שהיה תיירותי מדי בשבילי, ונסעתי צפונה לאזור של אובוד (Ubud), כפר אמנים שהתפרסם בעקבות הסרט "לאכול, להתפלל ולאהוב". במקדש של Pura Dalem ראיתי את ריקוד האש המפורסם, ה-Kecak, מחול ודרמה מוזיקלית שמספרת את סיפור ראמאיאנה. הריקוד בוצע על ידי מעגל של 150 גברים לבושים בבדים משובצים, שזימרו "צ'אק" והניעו את זרועותיהם בקצב.
מעבר למרפסות האורז של Tegallalang שוכן הגרין וילג', שכולל 12 וילות יוקרה ובית ספר מיוחד במינו. זהו מקום נטול קירות שמטפח חקירה הוליסטית וחדשנות בקרב קהילת ילדים מרחבי העולם. האדריכלות מרהיבה, ומעניין לראות איך כל הבניינים בנויים כמעט אך ורק מבמבוק בשילוב פליז, נחושת ואבן. במבוק הוא אחד מחומרי הבנייה בני הקיימה החזקים בעולם, עם חוזק השווה לזה של פלדה. הבמבוק גדל באזור לאורך הנהר, והוא מוכן לשימוש כחומר בנייה כשהוא מגיע לגיל של שלוש עד חמש שנים - הרבה יותר מהר מעץ. בית שנבנה מבמבוק שנחבר היטב ועבר טיפול יכול להחזיק במשך עשרות שנים, גם בחשיפה ממושכת לשמש ולגשם.
בשבוע השני תכננתי להשתתף בסדנת ויפאסנה במקום חלומי באמצע שדות אורז. הגעתי לפנבל (Penebel), כפר קטן צפונית לאובוד. זהו מקום צבעוני ושופע גנים שעמוסים במגוון אינסופי של צמחים אקזוטיים. בארוחת הערב התרשמתי עמוקות מהדרך האסתטית שבה הוצגו המנות.
במהלך המסע שלי בבאלי התאהבתי פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשלקחתי את הביס הראשון באותה ארוחת ערב. המנה נראתה לי כמו קן של אורז מלא במנגו. לעולם לא אשכח את התפוצצות ההנאה והטעם בפי. אני אוהבת אוכל, טעמים, צבעים ובישול, העולם הזה תמיד ריתק אותי, אך המנה הזו הייתה מעבר לכל מה שהכרתי, הרגשתי שאני חוזרת למקור, שהטעם שחשתי בפי נגע בי עמוק בנשמה.
כשיצאתי מחדר האוכל הבחנתי בעלון שמזמין להצטרף לשיעורי בישול. למחרת בבוקר יצאתי ממתחם הוויפאסנה, הכנסתי את שתיקתי למגירה והגעתי לבית הספר לבישול של Simon Jongenotter. סיימון מגדל את כל הירקות והפירות שלו ביער מפואר מול בית הספר, הוא גאון ואמן ובבעלותו המסעדה הטבעונית הטובה ביותר באי - Zest. אחרי היכרות ראשונית התברר שסיימון חיפש כבר שבועות צלם מקצועי. תפילתו נענתה, ואני נהניתי לצלם, לבשל ולאכול למשך כמה ימים קסומים.
באותו יום, בדרכי חזרה, שמעתי מוזיקה חיה בכפר. זו הייתה תחילתו של טקס הנגאבן (Ngaben), טקס שריפת גופה שמטרתו לשחרר את נשמתו של אדם מת כך שיוכל להיוולד מחדש או להשתחרר ממעגל הלידות. מכיוון שמדובר בטקס יקר מאוד, הוא בדרך כלל מאורגן על ידי כמה משפחות יחד (המת נקבר עד הטקס), אך הפעם נכדה של המנוחה עבד כמה שנים בחברה בינלאומית, כך שהמשפחה יכלה להרשות לעצמה לארגן טקס פרטי.
זכיתי להיות עדה לטקס אינטימי ומרגש. הכפר כולו עבד במשך שבועות על ההכנות ועל הכנה של wadah ענקית עשויה מעץ - מבנה דמוי מקדש גדול שהגברים של הכפר נושאים על כתפיהם ביום השריפה. הטקס נפרש על פני יומיים: ביום הראשון מכינים את הגופה, וביום השני התהלוכה עוברת לאורך כל הכפר, כשכל התושבים בלבוש מסורתי, מלווים במוזיקה ובשירה מסורתית, אל ה-kuburan (מיקום השריפה), שם הם מסובבים את הארון שלוש פעמים כדי לבלבל את הרוחות הרעות. אך ורק ברגע הזה מותר לבני המשפחה להביע את רגשותיהם, וגם זה בצורה רגועה ומכובדת. תוך כדי ואחרי הטקס, כל מה שהיה בשימוש במהלכו צריך להישרף או להיהרס.
22 צפייה בגלריה
טקס ה-Ngaben: מסובבים את הארון שלוש פעמים כדי לבלבל את הרוחות הרעות
(צילום: נטלי פישלר)
עבור צלם, במיוחד צלם פורטרטים, באלי הוא גן עדן. יש תחושה של שלווה, של קבלה ושל חסד. הטקס שינה את השקפתי על המוות, במיוחד לאור העובדה שילדים נוכחים, לא נראים מפוחדים, ויש תחושה של הבנה עמוקה שזהו תהליך טבעי ולא סופי.
משם המשכתי במסע שלי לחלק המזרחי של האי, למרכז הלמידה Yayasan Slukat, שמנוהל על ידי עמותה אינדונזית ללא כוונת רווח שהוקמה על ידי משפחה אינדונזית בשנת 2007 עבור ילדי הכפר Keramas. הגעתי לשבוע של עבודה התנדבותית. אני מאמינה שזו דרך טובה ללמוד על חייהם של התושבים ולהתקרב לליבם בסביבתם הטבעית, רחוק ממלונות הפאר. במרכז הלמידה מסייעים לילדים לפתח את כישוריהם באנגלית, מחשוב ותקשורת. תרומה זו תאפשר להם לפתח קריירה בתיירות בעתיד, ובכך תעניק להם הזדמנות לצאת ממעגל העוני.
כ-150 ילדים בני 8 עד 18 מגיעים למרכז על בסיס יומי, לפני או אחרי בית הספר. המורים הם מתנדבים דוברי אנגלית מכל רחבי העולם. במהלך השבוע לימדתי את תולדות האמנות והצילום, ונתתי לילדים טיפים איך לשפר את כישורי הצילום שלהם. היו לילדים שאלות רבות, שלאחת מהן לא ציפיתי: מהי יהדות?
ישנו גם גן ילדים שפועל כל בוקר ללא עלות. כשצילמתי את הקטנים ראיתי פחד בעיניהם, חלקם אפילו בכו - המראה שלי כה שונה. לקח זמן ועליזות לגרום להם להיפתח ולהרגיש בנוח. הצעתי גם לתעד את האינטראקציות של הילדים במרכז תוך כדי לימוד, ולצלם דיוקן של כל אחד ואחת מהם. מכיוון שאיני זוכרת את ילדותי, תמונות מעברי מספרות לי את הסיפור. בדיוק כמו שעשיתי בעבר אחרי המסע שלי בזימבבואה לפני מספר שנים, גם כאן, לאחר חזרתי הביתה, יצרתי אלבום עם צילומים ודיוקנאות ששלחתי למרכז, יחד עם דיוקן מודפס לכל ילד. משהו שיישאר איתם למזכרת.
היו עוד רגעים ומקומות מיוחדים ורבים, כמו למשל הטיפוס בארבע בבוקר על הר באטור, אחד מהרי הגעש המפורסמים ביותר באי שנמצא 1,700 מטר מעל פני הים. טיפסתי בגשם חזק ובערפל כבד. והיו גם הימים החלומיים על האי הפראי נוסה פנידה (Nusa Penida), מקום שעונה על השאלה: איך באלי הייתה נראית אם תיירים לעולם לא היו מגיעים אליה? יש בו טבע מרהיב, צוקים ולגונות כמו חוף Atuh ונופים שקשה להיפרד מהם. שם חוויתי כמה מהחוויות המרגשות שלי במסע הזה - צלילה עם מנטה ריי (חתולי ים) ברוחב שלושה מטרים וטיול רגלי ומסוכן ב-Kelingking, חוף פראי ומבודד.
נשאר לי לספר לכם על ההתאהבות השנייה שלי בבאלי. זה קרה בגנים האקזוטיים של Silent Retreat, כשמראה מיוחד משך את עיניי. ראיתי אותו מזווית העין, והתקרבתי לאט. מולי ניבט עלה יוצא דופן, מנצנץ באור הבוקר. התפתח בינינו "רומן" שהאיר בי התרגשות ותשוקה. חזרתי לבקר אותו פעם אחר פעם, כאשר כל מפגש חשף פן אחר, אור שונה ועומק. מהמפגש המיוחד הזה נולדה תערוכת "בין הנימים". הפתיחה הייתה מתוכננת ל-12 במרץ 2020 בסינמטק תל אביב. באותו ערב ממש התחיל הסגר הראשון. העלים עדיין שם על הקיר, ממתינים בסבלנות שיבואו לבקר אותם.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.
