קבלו הצצה לריזורט על המים בקאו סוק, תאילנד
(מתוך עמוד היוטיוב OLO - Only Live Once, ביצוע ועיבוד מחודש לשיר: ניצן אלון)
16 חודשים חלפו מאז שהשארנו הכל מאחור ויצאנו למסע משפחתי בעולם עם שלושה ילדים בני 3.5, 5, 10. קודם יצאנו למסע רחוק כדי להתנתק מהעולם המהיר, אבל לא באמת התנתקנו. ואז הגיעה הקורונה וביקשה שנתבודד ונתכנס בתוכנו, אבל לא באמת הצלחנו להתנתק מהעולם הישן ומהדיווחים החדשותיים שרדפו אותנו מכל כיוון.
בחודשים הראשונים למסע טסנו ונסענו ממקום למקום. עשרות דירות, מלונות וריזורטים, ואני רציתי לבחור הכי נכון, להגיע לאידיאל. אז לפני כל יעד ישבתי עם הטלפון הנייד עד השעות הקטנות של הלילה. למדתי איפה נמצא המרכז, איפה יקר ואיפה זול, איזה מלון קיבל הכי הרבה המלצות, כמה מיטות וחדרי רחצה יש, אם יש או אין מרפסת, כספת, מייבש שיער, מכונת כביסה ורשתות נגד יתושים.
מרוב שרציתי שיהיה לנו מושלם והייתי עסוקה בהזמנת מלונות ודירות, החמצתי בדרך את הרגעים המושלמים בנסיעות שלנו, בשעות הערביים, על הרצפה בסלון. מסוג הרגעים הקטנים שלא מתעדים כי לא חושבים שמשהו יקרה בהם, אבל הם אלה שרוקמים בחוטים דקים את קורי האהבה שלנו.
"המראה הכי מהפנט שראיתי בחיים"
לפני שנה הגענו לאי קופנגן בדרום תאילנד והחלטנו לעצור הכל ופשוט להיות, להפסיק את החיפוש התזזיתי אחרי המושלם שלא קיים בחוץ. ואז פרצה מגפה עולמית והבנו שמצאנו לנו אי של שקט נקי מקורונה בתוך הסערה ונשארנו לחיות שם, בבית קסום על חוף הים.
באוגוסט האחרון יצאנו לטיול סובב תאילנד, אחרי שהבנו שלאור המצב המסע שלנו קצת משנה כיוון ושצפויים לנו עוד חודשים ארוכים בתוך תאילנד.
הגענו לאגם צ'או לאן המבודד בשמורת קאו סוק. את הריזורט הצף Rai 500 לא אני בחרתי, ואפילו התעקשתי לא לדעת עליו שום דבר כשנציג רשות התיירות הישראלי של תאילנד המליץ לנו להגיע אליו. שטנו אליו בדרך לא דרך, בגשם ורוח שהיכו בסירת העץ שלנו מכל כיוון. הגענו לשם קפואים, רטובים וספוגים עד לשד עצמותינו.
ופתאום התגלה מולנו האגם המרהיב ביופיו בשמורת קאו סוק שאפוף מכל עבר בצוקים נישאים, מפלים, מערות, ג'ונגלים ויערות גשם עתיקים עם עצים עבותים. הריזורט הזה שצף על המים הוא אולי המראה הכי מיוחד, מטריף ומהפנט שיצא לי לראות בחיי. ועדיין, על הנייר, אין סיכוי שהייתי מגיעה אליו בעצמי עם שלושה ילדים.
בקתות העץ צפות על פני המים באגם ומתנדנדות עם כל משב רוח של סירה. יש שם איזו פשטות שאופפת מהרגע הראשון ומרחיקה אלף שנות אור מהטירוף של העולם המערבי. במקום הזה אין תקשורת ואין wi fi, יש רק כמה בקתות לזוגות ולמשפחות שמחפשות שקט וטבע, ומסעדה אחת עם אוכל מקומי תאילנדי ללא שום זכר למנות המערביות שהילדים שלי חיים עליהן. אגב, המחיר עבור שלושה לילות בריזורט לזוג עם שני ילדים, כולל ארוחת בוקר והעברות בסירה הוא 3,700 שקלים.
להתנתק ולהתחבר מחדש
"אין כאן אינטרנט בשמורה הזו?" אני שואלת את המנהל התאילנדי. "בוודאי שיש" הוא משיב לי. "אז למה אתם לא מחוברים?" אני שואלת. האיש החכם מחייך ואומר לי: "כי אני רואה איך אנשים נכנסים לכאן עם עיניים כבויות ועצומות, והילדים שלהם רק צועקים שהם רוצים מסכים, וביום השני הם מרימים את הראש ומסתכלים אחד על השני ואז על הנוף הזה ועולים ביחד על קייאק ושטים באגם, ואחרי כמה ימים של שקט הם יוצאים מהמקום הזה קצת אחרת. אני חולם שאנשים יעצרו לרגע ויתחברו כאן מחדש".
אני מכניסה עמוק למזוודה את הנייד שבאורח פלא בלתי מקרי נרטב מהגשם וכבה מעצמו. הידיים פנויות עכשיו כדי לגעת ולחבק והעיניים פנויות כדי לראות נקי וצלול ללא פילטרים. תסתכלי סביבך, את נמצאת בתוך ציור פסטורלי, במקום הכי יפה בעולם. איזו מתנה. פשטות בצבעי טורקיז, כחול, אפור וירוק עזים. מי צריך יותר מזה? כאילו אלוהים לקח מכחול ופיזר על הדף ניצוצות.
אני פותחת לרווחה את החלונות השקופים ושם מחכה לנו סירת קיאק צהובה עם משוטים לבנים. הבנים ישר קופצים פנימה לאגם שעומקו 60 מטר. אני צריכה עוד רגע כדי להצליח לשקוט ולראות פרפרים ולשמוע את קולות הפכפוך כשהדגים קופצים למים במעגלים.
ביום הראשון האצבעות שלנו עוד מחפשות אוטומטית את מגע המסך. ביום השני אנחנו מתרגלים להיעדרו ואנחנו שטים ושוחים באגם כל היום והילדים מאכילים את הדגים ימים שלמים כאילו הזמן עצר מלכת.
בימים הבאים אנחנו יוצאים למסלול טיול ביער גשם ורואים קופים, עכבישים וחיות-בר, מטיילים במערת הקוראל שבתוכה מסתתרים נטיפי קריסטל טבעיים. בבוקר אחד בשעה 6 בבוקר יצאנו לשוט בספינת דייגים וראינו את האגם מתעורר לחיים עם קרני שמש ראשונות. שמענו את הצלילים של המים, הציפורים וקולות החיות בשמורה, וכל יופיו של הטבע היה מונח למולנו.
כשעזבנו והסירה שלנו התרחקה והקליטה חזרה, הסתכלנו על הטלפונים הניידים כמו זרים מרוחקים ודחינו עוד קצת את הקץ ואת המפגש עם המכשירים האלה שהשתלטו על חיינו. ובתָּווך הזה שבין לבין החסרנו פעימה מכל תמונה של האגם על רקע העשן הלבן של העננים שנראה כמו הרים מושלגים באירופה, והקול של אופק הדהד שם כשהוא התפעם וצעק מול הנוף: "הייי!!! אנחנו בגן עדן".
בלילה היה לנו פתאום זמן לדבר וללכת לישון מוקדם. בבוקר התעוררנו כשקרני אור ראשונות שטפו את הבקתה ואחד הילדים או כולם ביחד קפצו לנו על הראש ואנחנו הסתכלנו מקרוב על תווי הפנים שלהם. רסיסים רסיסים של אושר.
לאן תמשיכו מכאן?
לאן תמשיכו מקופנגן? כולם שואלים אותנו. אני רוצה לספר להם שהיו לנו כל כך הרבה תכנונים. כבר הוצאנו ויזות לסין והכל שולם והיה סגור שבאפריל אנחנו כבר שם ובעצם הכל מתנקז לדרך אחת: לשחרר שליטה, להתנתק מהקרקע כדי לחזור בסוף אל עצמנו. אז אני לא יודעת את התשובה לאן נמשיך מכאן, והאמת? אני גם לא רוצה לדעת.
אני מרימה את הראש ומסתכלת על השלט שעליו חרוט הלוגו של ריזורט 500 Rai: Disconnect to Reconnect - "להתנתק כדי להתחבר מחדש", ומבינה שמישהו שם למעלה כתב עבורנו באופן הכי פשוט ומדויק את מהות המסע המשפחתי שלנו בעולם.
לעוד תמונות, סרטונים וטיפים על יעדים נוספים, היכנסו לעמוד הפייסבוק ולערוץ המסע בעולם של משפחת רוזנטל ביוטיוב: OLO - Only Live Once.
