המסע של נדב הטה
(צילום ועריכה: נדב הטה)
4,265 קילומטרים. הכול ברגל. הכול לבד. הכול בטבע. זהו משפט שמתמצת בכמה מילים את הסיפור המדהים שלי על שביל הרכס הפסיפי, או כפי שהוא נקרא באנגלית ה-Pacific Crest Trail, או בקיצור – ה-PCT.
לכל הכתבות במדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
מדובר בשביל הליכה צר החוצה את מערב ארצות הברית מדרום לצפון, ממקסיקו לקנדה. השביל עובר בשלוש מדינות - קליפורניה, אורגון ו-וושינגטון - עובר לאורכם של כמה רכסי הרים ומשלב תנאי מזג אוויר ונופים שונים ומגוונים. מדרום השביל מתחיל בקליפורניה, שם הנוף מדברי, מזג האוויר חם מאוד וכמעט שאין צל ומים. בהמשך מטפס השביל לרכס הסיירה-נבאדה המושלג ברובו, ממשיך לאורגון מרובת האגמים ולבסוף חוצה את וושינגטון הירוקה, כל זאת תוך הימנעות מרבית מהציביליזציה.
איך הגעתי לשם?
בשנת 2017 השתחררתי מהצבא לאחר עשר שנות שירות כקצין בגולני. שלוש שנים לפני כן נפצעתי במבצע צוק איתן. אז, בבית מט לנפול ועולה בלהבות בסג'עייה, נשבעתי לעצמי שאם אני יוצא מהסיטואציה הזו בחיים, אני אחיה את החיים שלי במלוא עוצמתם וכפי שאני מבין אותם. רגע השחרור הגיע, והתחלתי בחיפושיי אחר הדרך שבה אקיים את שבועתי. מצאתי שביל שענה על כל דרישותיי: טבע, שקט, אתגר, נופים ומשמעות. שביל ה-PCT.
הכנות לשביל
כדי ליהנות ממסלול שכזה צריך להגיע אליו מוכן מהרבה בחינות: מנטלית, פיזית ולוגיסטית. מבחינה מנטלית ידעתי שאני אוהב טבע, אתגרים ולהיות לבד, וציפיתי שהשביל יענה על כל מאוויי. בהיבט הפיזי, כחודשיים לפני שיצאתי למסע סיימתי בפעם הרביעית את תחרות איש הברזל, דבר שגרם לי להאמין שגופנית אני מוכן. בנוסף, כמ"פ בגולני עד לא מזמן הרגשתי שאני יודע את העבודה. אני מכיר את התחושה של ללכת מרחקים ארוכים כשציוד על גבי. מבחינה לוגיסטית, שלחתי כמה חבילות מזון לכמה עיירות על השביל לטובת אספקת אוכל לחלקים שבהם אין חנויות מכולת, אך עיקר ההכנות הלוגיסטיות מתמקדות במספר הקילוגרמים שיש לסחוב על הגב.
אז עליתי על מטוס לארצות הברית, ונעמדתי על גדר גבול רעועה שמפרידה בין מקסיקו לארצות הברית. לא מקום יפה במיוחד, די נידח ויבש מאוד, אבל זו תחילת המסלול שלי. אני עומד שם ומנסה לדמיין מה הדרך בת 4,000 הקילומטרים שלפניי הולכת לספר לי. על אף כל ההכנות המקדימות, לא היה לי מושג למה לצפות: אילו נופים אראה, מה ארגיש, מי יהיו האנשים שאפגוש, עם אילו אתגרים אתמודד ואילו סכנות יעמידו אותי במבחן. הסתכלתי צפונה והבנתי שזה הזמן שלי ללכת לקנדה. התחלתי ללכת, והחוויות התחילו להיערם.
התאקלמות
למרות כל ההכנות, לשביל תוכניות משלו. מהר מאוד הבנתי שאני לא בכיוון, ואם אני רוצה לסיים את המסע הזה ולהגיע לקנדה, כדאי שאקח את השביל הזה יותר ברצינות. אף אחד לא הכין אותי לחום העז, לשמש היוקדת ולמעט המים הנמצאים במדבר של דרום קליפורניה. כל חודשי ההכנות התגמדו לעומת מה שהשביל לימד אותי בשלושת ימי ההליכה הראשונים.
הדבר הראשון שלומדים הוא מה באמת צריך בן אדם בשביל לחיות, ותתפלאו - זה לא הרבה. אם לפני הטיול חשבתי שלקחת מילונית וללמוד אנגלית תוך כדי השביל זה דבר לגיטימי, לאחר כמה ימי הליכה למדתי שכלל אין עם מי לדבר, וכך נעשתה המילונית חסרת חשיבות - ועדיין בעלת משקל פיזי. כך מצאתי את עצמי די מהר משאיר בעיירה נידחת את כל מה שלא היה הכרחי והוסיף משקל מיותר, כמו בגדים להחלפה, פלסטרים וכדורים, סוללות, שני ספרים, מפות שהדפסתי, מילונית ועוד.
בהיבט הפיזי - אט-אט הגוף נכנס לעניינים, ומבין שהגיע לחוויה שלא חווה כמותה בעבר. הוא מבין שכדי לצעוד כל יום 60-55 קילומטרים הוא מוכרח להיות בשיאו. להתרגל. להיכנס לקצב. מנטלית, הראש מתחיל להתנקות ממרוץ היומיום. מהלחץ, מהשגרה, מהרעש, מהמסכים, מזיהום האוויר ומשאר העומסים. השקט ושלוות הטבע נהיים השותפים העיקריים למסע.
כשמצאתי את עצמי לבד - כל יום, כל היום - בתוך מרחבי טבע בלתי נגמרים, התחלתי להרגיש את מה שחיפשתי. התחלתי להרגיש את החיים שלי בעוצמות שלא הרגשתי בעבר. בשביל זה הגעתי.
קליפורניה
מזג האוויר חם והשביל צר. מסביב דממה צורמת. הלכתי שקוע במחשבות שלי, עד שלפתע רשרוש מחריש אוזניים שלף אותי מהרהוריי החולמניים: 50 סנטימטר מלפניי, נחש ארסי ביותר מסוג עכסן (rattlesnake) אומר לי בדרכו הייחודית שאני נכנס לטריטוריה שלו. לאחר שהסדרתי את הדופק מצאתי את היופי שבנחש הזה, שיכול היה להכיש אבל העדיף להזהיר. בהיתי בו עוד כמה דקות, עד שהבין שאני בצד שלו ופינה לי את השביל. הוא זחל לצל הקריר, ואני המשכתי ללכת במדבר הצחיח. אחרי הכול, היעד - קנדה!
לאחר הליכה של 1,100 ק''מ סיימתי את החלק המדברי והיבש יותר של דרום קליפורניה, וזה למעשה היה כרטיס הכניסה שלי לצפון קליפורניה - ברוכים הבאים לרכס הסיירה נבאדה. נקודה זו היא מעין קפיצת מדרגה במה שהשביל עלול לדרוש מההולכים בו - פחות אנשים, מעברי רכסי הרים בגובה של כ-4,000 מטר, הרבה שלג, חציית נחלים קפואים ושוצפים ולא מעט דובים!
איש המזרח התיכון אני. אפילו סקי לא עשיתי בחיי, ועכשיו עליי להתמודד עם עוצמות הטבע הבלתי ניתנות לתיאור של ההרים המרשימים הללו. להחליט אם ואיפה לחצות נחל גועש וקפוא, לדעת מה לעשות במפגש עם דובים, לנסות ללמוד איך מתמודדים עם הליכה מרובה בשלג - הרי בבוקר השלג קפוא וחלק, דבר שעלול לגרום להחלקה במדרונות שלג חדים ותלולים. לעומת זאת, אחר הצהריים השלג רך וטובעני - דבר שגורם להליכה להיות איטית יותר וקשה מאוד. בכל צעד הרגל שוקעת, לפעמים גם עד לירך!
עוצמות הטבע ויכולותיו במקומות מעין אלה אינן סלחניות. על טעויות מסוימות ניתן לשלם מחיר כבד, ואני שבחרתי להיות שם לבד הייתי אדון לעצמי. אני יכול לומר בביטחון רב שהשבועיים על רכס הסיירה היו מהמאתגרים בחיי.
אך יחד עם רמת הקושי, ברכס הסיירה גם הטבע התחיל להציג מראות יוצאי דופן: אגמים אלפיניים, חיות בתצורתן הטבעית ביותר, הרים מושלגים ועוד. גן עדן ואני בתוכו, חלק ממנו - לא הבנתי למה הגיע לי כל הטוב הזה. כן, למרות כל הקושי זה היה טוב. הכי טוב שיש.
אורגון
צעדתי 1,500 ק''מ נוספים, בסך הכל 2,600 ק"מ מאחוריי, סיימתי את הפרק של קליפורניה והגעתי לאורגון: שטח נוח יותר להליכה עם אין-ספור אגמים מרהיבים. אך המסע הזה הוא לא רק טבע - יש בו גם אנשים טובים, והרבה.
כנווד במלוא מובן המילה, הרבה פעמים יש צורך במעט עזרה מהסביבה, וכשזה מגיע מאנשים שאין להם שום קשר אליך זה מחמם את הלב ואפילו יותר מכך. בסוף השלב של הסיירה הייתי באמת מותש. לאחר שבועיים בטבע, בשלג, רוב הזמן רטוב וכל הזמן רעב, הגעתי לעיירה כדי לנוח ולהצטייד לימים הבאים. חיפשתי מקום לישון בו (שהוא לא בית מלון), וכשלא מצאתי החלטתי לחזור לשביל, לאוהל שלי.
לקחתי טרמפ ופגשתי בן אדם מהאגדות - הוא הכניס אותי לביתו כי ראה שאני עייף, רעב ומלוכלך. נתן לי חדר משלי, מקלחת להתקלח בה, הלביש אותי במיטב בגדיו וכעבור שעה מצאתי את עצמי איתו, עם אשתו ושאר חבריהם, חוגגים יום הולדת לאשתו במסעדה סינית מפוארת ובתיאטרון. אני, נווד שרוב היום אוכל פסטה משומרת וטורטייה עם חמאת בוטנים, נראה זרוק ולא מטופח, יושב במסעדת פאר ובתיאטרון עם אנשים שאין לי שמץ של מושג מיהם... אני רק יודע שהם רוצים לעזור לי, לתת, בלי כל ציפייה לקבל.
וושינגטון
3,400 ק''מ מאחוריי, 800 קילומטרים אחרונים עד לקנדה לפניי - ואותם אעביר בהליכה במדינת וושינגטון, שהכינוי שנתתי לה הוא שווייץ של ארצות הברית. כאילו נלקחה מגלויה. שאריות שלג אחרונות בפסגות ההרים, בלי סוף מרבדים ירוקים והרבה מאוד מים. נהניתי מההליכה, השביל והטבע כבר מזמן נהיו לי לבית, אך בשלב זה של השביל כבר ציפיתי להגיע לקו הסיום, לגבול קנדה וארצות הברית. בכל יום דמיינתי את קו הסיום, בכל יום חשבתי איך ארגיש כשאגיע אליו.
ואז, אחרי 4,300 ק"מ, שלושה חודשים וחצי של לבד, 40 ק"מ כל יום ואין-ספור חוויות, הגעתי לקו הסיום. שם יש מונומנט של ה-PCT, ספר רישום למגיעים והרבה מאוד טבע. ושביל, שיוצא ממקסיקו ומגיע עד לגבול קנדה. כל כך אופייני, רחוק מאור הזרקורים, בהרים המושלגים, בנחלים השוצפים, במדבר החם, הטרייל עובר. מדי פעם סימון הכוונה. שם פסעתי, שם צעדתי. לפעמים עייף ומותש, לפעמים מלא במוטיבציה, לפעמים שמח ולפעמים עצוב עד בכי. היה בו הכול מהכול. שמחתי על הדרך שעברתי, ועל שסיגלתי לעצמי יכולת להתמודד עם כל אתגרי השביל לבד.
הלבד כאן היה שונה. מקשה, מעצים, מקל ועוד הרבה. אך יותר מכל, הלבד נתן לי להרגיש. כל רגש הורגש בעוצמות אדירות. וזה בדיוק מה שחיפשתי.
עתה חדלו צעדיי לפסוע ב-PCT, אך ה-PCT לא יחדל לפסוע בי ובליבי. אני מלא הערכה, גאווה ואושר על ההזדמנות שניתנה לי לטייל, לחוות, להרגיש, לחיות.
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי נדב הטה בעמוד הפייסבוק "מסע ללא גבולות", ובחשבונות האינסטגרם והיוטיוב שלו.
