זו ארץ קטנה, נקייה להפליא, מסודרת, מפתיעה במושגים אפריקניים. אומנם נופיה מרשימים פחות מאלו של שכנתה אוגנדה, עולם החי שלה אינו עשיר ומגוון כמו של קניה ושל טנזניה והעולם האנושי אינו ססגוני כמו זה של אתיופיה – ובכל זאת, יש בה חן ולא מעט קסם. רואנדה (Rwanda), שמכונה לעיתים קרובות גם "טיבט של אפריקה", היא ארץ יפה והררית שנופיה חריגים באפריקה. זו מדינה קטנה שאין לה מוצא לים. חיים בה 12.3 מיליון נפש, וצפיפות האוכלוסין בה היא מהגבוהות באפריקה: 473 נפש לקילומטר רבוע.
רואנדה ממוקמת בליבה של אפריקה, מעט מדרום לקו המשווה, בין ימות השבר המזרח-אפריקני לימות הגדולות של אפריקה. היא גובלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במערב, באוגנדה בצפון, בטנזניה במזרח ובבורונדי מדרום. אוגנדה מכונה "טיבט של אפריקה", ולא רק בשל הריה הגבוהים אלא בשל המבנה החברתי שלה, המבדיל אותה מארצות היבשת. מדינות אפריקה הן חברות רב-שבטיות, ואילו תושבי רואנדה הם למעשה בני עם אחד, בניארואנדה (Banyarwanda).
יוצאים לדרך
10 בדצמבר, נמל התעופה בן גוריון המה אדם, דבר ששם ללעג את כל הנחיות הקורונה לשמירה על ריחוק חברתי. טיסת שכר, שש שעות מתישות, הליך כניסה קצר יחסית למדינה. פקידים אדיבים להפליא. הניקיון שולט. ללא ריח הזיעה החמוץ, המוכר כל כך באפריקה.
נסיעה קצרה ואנו במלון מריוט שבקיגאלי הבירה. כמה שעות להתאוששות מהטיסה ולבדיקת קורונה שמתבצעת בסדר וביעילות, באופן שמפתיע את המנוסים בדרכי אפריקה. לאחר שעתיים מתוחות התבשרנו כי נמצאנו כולנו שליליים לנגיף הקורונה, ויצאנו לדרך.
הבירה קיגאלי (Kigali) היא העיר הגדולה היחידה במדינה. זהו מרכז העצבים הכלכלי, הפוליטי והחברתי של המדינה. קיגאלי נמצאת בגובה של 1,560 מ' מעל פני הים, ונהנית מאקלים נוח יחסית. היא רחוקה מלהיות עיר יפה. צפיפות, המולה. אבל הכול יותר מסודר מכפי שאנו רגילים לראות באפריקה. המוני קטנועים, אך כל רוכביהם חבושי קסדות, דבר שאינו חיזיון נפרץ בארצות אפריקה. חלק גדול מהם צבועים בירוק. אלו מוניות על שני גלגלים. צפוף, אך לא רועש מדי ובוודאי שלא מלוכלך.
הביקור הראשון הוא באתר ההנצחה לרצח העם הנורא, שבוצע כאן ב-1994. במשך שלושה חודשים נטבחו למעלה ממיליון בני טוּטסִי (Tutsi), על ידי שכניהם בני הוּטוּ (Hutu).
מעצבי המוזיאון לא ריחמו על עצביהם של המבקרים. ההסברים מלווים בתמונות קשות לצפייה, והבטן מתהפכת. מרכז המבקרים מקדיש חדרים נוספים להשמדות עם במקומות אחרים - מתוכננות כמו כאן או ספונטניות למחצה כפי שעוללו הטורקים לארמנים - וטבח שנעשה על ידי שליט מטורף, כפי שביצע פול פוט בקמבודיה. לא שכחו כאן את השואה היהודית, על זוועותיה, אך לא הציגו אותה כשיאה של אנטישמיות בת אלפיים שנה, דבר המבחין בינה לבין השמדות עם אחרות.
הזיכרון האנושי קצר. מרבית המבקרים אינם מודעים כלל לרצח העם המכוון והשיטתי שביצע השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה) כנגד בני שבטי ההררו (Herero), ההימבה (Himba) והנאמה (Namaqua) בין השנים 1907-1904. זהו רצח העם הראשון במאה ה-20, והוא כלל מעשי טבח, כליאה במחנות ריכוז, הרעבה למוות והרעלה של בארות מים. בטבח השיטתי הזה נספו כ-80% מאוכלוסיית ההררו ו-50% מאוכלוסיית הנאמה. אפשר וצריך להזכיר בהקשר זה את השמדת ה"אינדיאנים" בארצות הברית על ידי המתורבתים האירופאים, ועוד קודם להם על ידי הספרדים באמריקה התיכונה והדרומית. יצאנו משם, בחזרה לשגרת הטיול, כשאני תוהה על אודות הבנאליה של הרוע.
נסיעה ארוכה מזרחה. טורים ארוכים של משאיות שמשנעות סחורה. בהיעדר גישה לים עוברות שיירות ארוכות של סחורות מהנמל שבדאר א-סלאם (טנזניה) אל קונגו. בנוף אין רגע דל: שטחים חקלאיים של קנה סוכר מתחלפים בנופים של הרים ירוקים, שעל מדרונותיהם בנויות טראסות. ירוק של תירס, ירוק של אגבות, ירוק של עצי מנגו, חמישים גוונים של ירוק.
זוהי ארץ קטנה, המרחקים אינם גדולים, אך התנועה בכבישי רואנדה מוגבלת ל-60 קמ"ש, ועד מהרה מתבררת הסיבה – מעטים הם קטעי הכביש במדינה שבהם אין אנשים שצועדים בשוליים. בשולי הדרך מתאספים צעירים למפגשים חברתיים, ויזמים זעירים מקימים דוכני פירות ארעיים ובתי ממכר לבננות מטוגנות ולקפה מקומי. בדרך מראות אפריקניים של פרצופים תמימים וסקרנים, של מרכז מאולתר למכירת לבנים שרופות, שבו הצבע האדמדם מתערבב בשחור של העור ובגוני המלבושים. במקום אחר ילד גורר עז. אפשר להתבונן במראות הללו מבלי לשבוע. בדרך עצרנו מעל ראשו של מפל מים, ובעמק שלמרגלותיו נוף חקלאי מרהיב של טראסות מטופחות.
זהו אזור הררי מרהיב. קופירייטרים חרוצים העניקו לו את הכינוי "שווייץ של אפריקה". בעיניי היופי הוא ייחודי, בלי קשר לפסגות המושלגות של שווייץ. ימת קיוו (Kivu) היא אחת היפות בימות השבר המזרח-אפריקני. צבעה כחול עז, לחופיה גדלים עצי אלמוגן שפרחיהם אדומים, וכל מפרץ שלה הוא לשון מים שונה בגודלה ובצורתה. הרושם הכללי הוא של גוף מים מרהיב, מוקף במדרונות מעובדים.
זו הימה הגדולה ביותר מבין 23 ימות הפזורות ברחבי במדינה. אורכה 90 ק"מ, רוחבה המקסימלי 50 קילומטרים ועומקה המרבי 480 מטרים. היא אחת מ-20 הימות העמוקות בעולם.
ארוחת צהריים מול הנוף. גם העין זוללת ולא יודעת שובעה. בירידה לנחל ראינו צופית יפהפייה, שנוצותיה בוהקות בצבעים מתכתיים. הפעם אנחנו מתבוננים בגבעות הירוקות מלמטה למעלה. הסירות משתקפות במים, דבר המוסיף משנה צבע לגוני הכחול והירוק. הסירות הקשורות זו לזו גוררות רשתות גדולות. דייגים חותרים במרץ, מכים במים בעוז, בתנועות משוט מתואמות. מעודדים את עצמם בשירה. גופם השרירי השחום משתקף אף הוא במים. דרמה רב-חושית.
"אי הקופים" כשמו כן הוא. לעיתים הם ממש מתנפלים על סירות תיירים עמוסות באשכולות של בננות. אנחנו לא מתערבים בטבע, ולדאבוני ראינו רק קוף אחד, אבל שמענו צרחות רמות של פטישנים, שקניהם הענקיים נראו על העצים. גם מגלנים נראו מרחוק. חלפנו ליד "אי הבנות", לשם היו מגרשים את הנערות שהרו טרם שנישאו; מופקרות למוות, או לחסדי הגברים המגיעים מקונגו. השמש יורדת מהר באפריקה. כמעט שאין דמדומים באזור הטרופי. העננים באופק נראים כמו הרים בציור סיני. השמיים מצטבעים באדום.
באור אחרון טיפסנו להר נפוליאון, שקיבל את שמו בשל צורת הכובע המפורסמת של המצביא הצרפתי. לאחר שפילסנו את דרכנו ביער צפוף, צפינו בלהקות ענק של עטלפים שמילאו את השמיים בצרחותיהם. העפלנו לנקודת תצפית, מבט אחרון על האיים הפזורים באגם והעלטה משתררת.
בוקר לחוף האגם. קרני שמש אלכסוניות משרות על הצבעים אופי רך. תוך כמה שעות יכו בהן מרום השמיים ויהפכו אותם לזוהרים. לאורך הדרך פזורות כנסיות. בימי קורונה הן כמעט ריקות, ונבצר מאיתנו לשמוע את השירה העולה מהן.
הדת השלטת במדינה היא נצרות, בעיקר נצרות קתולית. מיעוט זעיר מאמין באמונות אנימיסטיות. קיימות טענות ששיעור המוסלמים עלה במידה ניכרת לאחר רצח העם, בעקבות המרות דת של נוצרים שהתאכזבו מהתנהגות הכנסייה בזמן הטבח.
יום המחרת הוקדש אף הוא לימת קיוו (Kivu). רגעי קסם. להתעורר בבקר על הכחול של האגם, להתבונן בשורת העצים היפים של דקל השמן. להתבונן בבתים הצהבהבים המשתקפים במים. לספוג את שפע הירק סביב סביב. לשאוף אוויר הרים. נסענו כשלוש שעות צפונה לאורך הימה, ששטחה כ-2,700 קמ"ר. היא אומנם פסיק לעומת ימת ויקטוריה המפורסמת, אבל בחישוב גס מצאנו שאם נסכור אותה ונעלה את מפלס המים במטר אחד בלבד, נקבל שני מיליארד מטרים מעוקבים, שזה יותר מצריכת המים של מדינת ישראל והגדה המערבית גם יחד.
האגם נמצא על השבר האלברטיני, שהוא ענף של השבר המזרח-אפריקני, זה שקראנו לו פעם "השבר הסורי-אפריקני". כיום ידוע שמדובר בשלושה שברים גיאולוגיים שונים. זה שלנו נקרא "בקע ים המלח". מ"השבר הסורי-אפריקני" נותר רק ספר השירים של אבות ישורון. אנחנו בגובה של 1,500 מ' מעל פני הים. חם, אבל לא חם מדי. לאורך הדרך נראים מטעי תה נטועים על הגבעות, כמעשה רקמה. הקמליה הסינית היא עץ שיכול לגדול לגובה של כמה מטרים, אבל מקפידים לקצוץ אותו לגובה שיקל על קטיף סלקטיבי. המקור הוא בסין, ואלו מעדיפים את התה המקורי, הירוק, כפי ששתה הקיסר הסיני שעלי התה נפלו במקרה לכוסו. את התה שהתחמצן הם מכרו לרוסים ואחר כך לאנגלים, ואלו התרגלו לשתות אותו כך.
נהנינו מהפסים הירוקים ששרטטו עצי התה הגזומים בהקפדה על המדרונות, והמשכנו לנסוע אל "קונגו טרייל" (Congo Trail). זהו שביל משולט על רכס הררי, העובר סמוך לקו פרשת המים שבין אגני הניקוז של נהרות הנילוס והקונגו. הרכס משתפל בשיפוע חד לכיוון ימת קיוו והנהר רוסיזי (Rusizi), המתנקז אל הקונגו.
היו אלה שעתיים וחצי של הליכה בדרכי עפר שהתפתלו בין כפרים, מטעים וגני ירק, מעל לזרועות הכחולות של האגם. מכל מקום נשקף נוף אחר של האגם. זהו אחד ממראות הנוף היפים של אפריקה. הסדר הרואנדי ניכר גם כאן. יש שילוט מסודר לאורך הדרך, ואין כמעט לכלוך. מעת לעת עצרנו ליד גידולי קפה שפירותיהם טרם הבשילו, שיחי לנטנה שפרחיהם הצבעוניים הפיצו ריח עז, אננס וגני ירק מסודרים. עצרנו לראות ממכר של סרדינים מיובשים והתבוננו בפרצופים הסקרנים שחייכו אלינו. ביקרנו משפחה של קדרים, שקיבלו את פנינו במחול סוער ואחר כך הדגימו לנו כיצד הם מכיירים כלים ביד, ללא אובניים.
לאחר מנוחה קצרה במלון חביב הצופה אל האגם, ולאחר "טקס" הגשם שמקפיד להגיע אחר הצהריים, יצאנו לדיג באגם, כששירת הדייגים מלווה אותנו ברקע. קרני שמש אלכסוניות צבעו את הבתים ואת העצים שלגדת האגם בצבעים זוהרים. עוד רגע ושקיעה, שמיים כתומים, כדור שמש בוער ודמויות הדייגים על הרקע הלוהט. כמה מהם מפתיעים אותנו בהילוך גמיש, עם יכולות אקרובטיות מרשימות.
אחד מטפס על גבי מוט המחבר בין סירה לסירה. אחר מדלג על מוט שנכנס לסירה שלנו ומצליח להזיז אותו, תוך כדי טלטולים עזים, מתנודד בין שמיים ומים, כלוליין בקרקס. עוד רגע ויורד היום. כהרף עין העלטה משתררת. אנו שטים למלון Palm Beach. ארוחה חגיגית ואחריה מופע יפה של ריקודים. תלבושות צבעוניות, מחול סוער. תופים. ישראלים מאבדים עניין די מהר... גם אני לא משתגע אחרי מופעים לתיירים, אבל זהו בהחלט מופע מלא צבע, תנועה וקצב.
אחד משיאי הטיול לרואנדה הוא ביקור בשמורת לוס וולקנוס (Lov Vulcanos) שבהרי וירונגה (Virunga). שיא גובהו של הרכס הוא בהר הגעש קריסמבי (Mount Karisimbi), בגובה 4,519 מטר. בצידו המזרחי של הרכס השיפוע מתון, ושטח המדינה שמזרחה לו מורכב מרמה זרועה בגבעות משתפלות, שנתנו למדינה את כינויה "ארץ אלף הגבעות".
הרכס משתפל בשיפוע חד לכיוון ימת קיוו (Kivu), שממנה באנו. הגענו למרכז המבקרים של השמורה.
כאן ניכרים היטב סימני הזמן: שלטים הקוראים לשמור על בריאותן של הגורילות, הנחיות לשמירת מרחק ושטיפת ידיים ועוד. סביבת מגוריהן הטבעית של גורילות ההרים היא יערות הגשם ההרריים של אפריקה הטרופית. אולי היה ראוי שהיו נקראות "גורילות העננים", כי אלה רובצים עליהן כל בוקר וכעבור כחצי יום אף ממטירים עליהן גשם, מה שהקנה לאזור את שמו – "יער גשם הררי". אחרי כשעה של נסיעה הגענו לפתח השמורה, שנשקף ממנה נוף רב-עוצמה של הרי געש מיוערים. אחרי מילוי טפסים והצגה של תוצאות בדיקת הקורונה (כל כך שמחתי להימצא שלילי) קיבלנו חותלות כדי להגן על הגרביים מבוץ, דבר שרימז לנו על אופי ההליכה המצפה לנו. התחלקנו לשלוש קבוצות.
לכל קבוצה צוות מדריך מקומי, שנתן לה תדריך מפורט. זה שלנו היטיב לחקות קולות של גורילה, שעשע אותנו ובעיקר שעשע את עצמו. כל קבוצה נשלחה למקום אחר, לראות משפחת גורילות אחרת. אחר כך למדנו שהמזל משחק תפקיד מכריע בכל הקשור למיקומן של הגורילות ולאופי המסלול הנגזר מכך. "צפייה בגורילות תלויה במזל", מזכירים ומשננים ספרי ההדרכה ועלוני ההסברה, אבל סביר להניח שהריינג'רים ידאגו לכך שמי ששילם אלף דולר טבין וטקילין, עבור מפגש של שעה, אכן יראה את הגורילות. מתי? זה כבר עניין של מזל. "Nature is Nature", הכריז הריינג'ר הראשי.
הלכנו כחצי שעה בנוף חקלאי של שדות המעובדים בצפיפות. של משטחי פריחה של צמח ממשפחת המורכביים הדומה לקחוון, שעליו המיובשים משמשים לתעשיית תכשירים דוחי חרקים. הקרקע שהתרוחחה מסלעי הבזלת עשירה להפליא, והדבר ניכר בצמחייה. פה ושם ראינו כמה כבשים. הכול שלו וירוק להפליא. אחרי כחצי שעה של הליכה קיבלנו הודעה במכשיר קשר שהגורילות נמצאות במקום אחר. שבנו על עקבותינו ונסענו לשם. גילינו שבזבזנו שעה, פרק זמן שבסיומו מן הסתם יכולים היינו להגיע לגורילות.
הליכה בסבך, שוב הודעה בקשר, שוב שינוי כיוון. גשם החל לרדת. הלך והתחזק. מרוב שחרדתי לגורל המטיילים, שכחתי לכסות גם את תרמיל הגב בכיסוי נגד גשם וכל הציוד נרטב. החלנו לטפס במעלה הבוצי. היה לא קל, והמטיילים עמדו במאמץ בגבורה. לכמה מהם היה ממש קשה. לא פלא. פילסנו את דרכנו בתוך סבך הבמבוק, נדקרנו מקוצים, נצרבנו מעלי סרפדים, החלקנו ללא הרף. באותם רגעים לא חשבתי על יופיים של הרי וירונגה, לא על הדרו של יער העננים ואפילו לא על היצורים הענקיים השעירים שאנו אמורים לפגוש, אלא רק על המטיילים. אחד מהם נפל, ומצלמתו היקרה כוסתה בבוץ. חרדתי מדברים גרועים בהרבה. לנגד עיניי הזיתי במטייל שבור רגל, בריינג'רים האצים להביא אלונקה, בהליקופטר ובצרות.
מעת לעת ראינו גללי גורילה, המלאים בזרעים שטרם עוכלו וכך מסייעים להפיץ את היער. ראינו סרפד מיוחד, שהגורילות יודעות לקלף את עליו ולסחוט מים מגבעולו. ראינו גם פירות שהגורילות נוהגות לאכול. טיפסנו, החלקנו, נפלנו, נחבלנו, עד שהגענו לתצפית מעל הקלדרה, אותו לוע התמוטטות ענק המאפיין הרי געש רבים. הריינג'ר ניהל שיחה ערה עם הגששים, ואלו דיווחו שעלינו לרדת לתוך הלוע. קשיי העלייה התחלפו בתלאות הירידה. גלשנו מטה, כשאנו מחשבים את המאמץ שניאלץ לעשות בדרך חזרה.
אחרי ארבע שעות מתישות, זה הגיע. הגשש המתין לנו שם, והצביע על גורילה זכר שפרצופו הציץ מבעד לעשב שאותו זלל במרץ. ככל שהדבר יישמע מטורף, הוא ישב שם במרחק של מטר אחד מאיתנו. בעודי מנסה לכוון את המצלמה, הוא יצא היישר אלינו. התבונן בנו בעיניים סקרניות שניתן היה לראות בהן מבט מזרה אימה. הוא הזדקף, נעץ מבט, התרומם כשכתפיו הענקיות מולי. ברור היה שהוא יכול לקמט אדם ברגע. הגשש הזכיר לנו שאסור לברוח. החסרתי פעימה. הגורילה ירד בינינו, מראה לנו את גבו הרחב והכסוף.
הגורילה הוא הגדול שבקופים והשני בדמיונו לאדם, מבחינה התנהגותית וגנטית, אחרי השימפנזה. הולך בדרך כלל על ארבע, אבל מסוגל יותר מקופי האדם האחרים להליכה על שתיים. הגורילה הולך על ארבע, רגליו דורכות על הקרקע בכף הרגל ואילו ידיו בגבן, כשהצד העליון של הפרקים השני והשלישי של האצבעות נוגע בקרקע. עוד כמה עשרות מטרים ואנו עומדים על המורד התלול, מנסים להיאחז במשהו ותוך כדי כך לצלם את המשפחה שחנתה מולנו. עוד שני זכרים, גדולים וחזקים אבל לא כמו המנהיג שזה עתה פגשנו, כמה נקבות ולא מעט צאצאים.
זה היה מחזה מצמרר, מרגש, רב-עוצמה ורב-הוד. הריינג'רים הקפידו שנחבוש מסכות, לבל יחלו הגורילות בקורונה. נזכרתי במגפת האבולה שהפילה עשרות רבות מהן. הנקבות שכבו על גבן בפיסוק איברים, מתבוננות בשמיים בשלווה, לועסות עלים, והקטנים השתובבו. אחד מהם, קטן ושובב במיוחד, התאמן בחבטה באגרופיו על חזהו הקטן. 40% מהגורים מתים בחצי השנה הראשונה. אני מקווה שהגורים עברו את השלב הקריטי.
הפקחים עשו כמיטב יכולתם כדי שנוכל לצלם היטב. הנחו אותי לרדת לנקודה שבה אוכל להתבונן בעיניהם. עד שהגורילות מאסו בנו, אולי הוטרדו מהחלקתו הרועשת של מישהו והסתלקו. נותרו לנו עוד 20 דקות לצפות ביצורים הנפלאים הללו. ירדנו הלאה לתוך הקלדרה, בצמחייה צפופה להפליא, ראינו מקרוב זכר שלא חדל לאכול עלים, עוד שני גורים והתחלנו את הדרך הארוכה אל שפת הלוע. אחרי מנוחה קצרה, החלנו לרדת בשביל המבוצץ. גם שם החלקנו לא אחת. גם שם טבלנו בבוץ, אבל בניגוד לשירו המפורסם של אבי טולדנו, ההרים אינם גבוהים יותר בדרך חזרה והמשעול אינו תלול יותר. כאשר יצאנו מהיער נשקף לעינינו נוף מרשים של הרי געש חרוטים להפליא, שדות מעובדים ואקליפטוסים כחלחלי עלים.
בשעות הערב התכנסנו בבית החולים המקומי לבדיקת קורונה נוספת, לקראת הטיסה ארצה. צריך להתרגל לאופי אחר של טיולים כל עוד הקורונה כאן.
קצת קשה היה להמשיך בטיול אחרי הפסגה של הרי וירונגה. אחרי שעמדנו מול הגורילות, הבטנו בעיני הזכר הגדול, התמוגגנו נוכח שעשועי הקטנים, חמודים כל כך, אנושיים כל כך, כל דבר ייראה כאנטי-קליימקס. אבל צריך להמשיך. פתחנו את יום אתמול בצילום של עץ מלא בקיני ציפורים אורגות, שנוצותיהן צהובות, שרפרפו ליד קניהן התלויים ובלטו בצבעיהן הצהובים הזוהרים. הזכר אורג את הקן כמתנת כלולות. פתחו מופנה כלפי מטה, כדי להגן על דייריו מפני נחשים. מסתבר שאם הנקבה לא מעוניינת באדריכל הנלהב וביצירתו הארוגה ומעדיפה זכר אחר, רחמנא לצלן, המחזר המתוסכל הורס את אשר בנה, לבל יוכל יריבו ליהנות ממנו.
המשכנו לביקור בכפר פולקלוריסטי, שניסה לשחזר את הימים שבהם רואנדה הייתה ממלכה עצמאית. קיבלנו הסבר על הרפואה המסורתית, ועל עבודתם של הנפח, הקדר וכותשת הזרעים. למדנו על שיטות הציד ועל הריקודים השונים. קצת מוזר לצלם רקדנים, צייד ורופא אליל כשהם חבושים במסכה, בעטיה של קורונה. מי שמחפש כאן חוויה אותנטית, אחת דינו להתאכזב. המקום תיירותי להפליא, אבל נכון יותר להתייחס אליו כאל מוזיאון חי, ובתור שכזה הוא עושה את העבודה. אני לא מתלהב בלשון המעטה, אבל מצאתי נחמה פורתא בכך שרוב המופיעים כאן היו בעברם ציידי גורילות, שנמצאה להם פרנסה חליפית.
השוק הגדול של מוסנזה (Musanze) היה חוויה של צבעים, עם שפע של פירות, כלי בית ואפילו מלאכות מקומיות, כמו נשים שכתשו צמחים בתוך מכתש גדול בעזרת עלי ענק, שאותו הניפו בכוח בשני ידיהן. ערימות של בטטות, בצל, עגבניות, גושים של סגול, ירוק, צהוב ואדום. ערבוביה קולנית אפריקנית. הצעקנות של הצבעים עומדת כאילו בסתירה לכך שבפתח השוק עמדה ברזייה עם מים זורמים וסבון, וכל מי שנכנס נטל את ידיו בקפדנות ועבר בדיקת חום.
כל הרוכלים חבשו מסכות. הקורונה נלקחת כאן מאוד ברצינות. בשוק מסתובב פקח, המשגיח על שמירת הסדר ובין היתר מקפיד שלא נצלם את הרוכלים מקרוב.
בחלקו השני של היום עברנו ליד שדות אורז ירוקים, מנומרים בצבעיהם של הפועלים. המשכנו לשיט בקאנו בנחל לא עוצמתי במיוחד, אבל עברתי את השלב שבו אני משווה מקומות על סרגל יופי. אם אבחן כל נחל בהשוואה לנהר הצבעים שבקולומביה, או להיפופוטמים ששחו לצד הקאנו שבו חתרתי בזמבזי, לא אגיע רחוק. משני צידי הנחל ראינו צמחייה צפופה, עופות מים, להקה של מגלנים שחורי ראש, פרפור שעמד כמו דוגמן במרחק של מטר, שלדגים צבעוניים ואפילו שני פטישנים ענקיים, שהתהדרו בראש המסיבי שנתן להם את שמם.
ראינו דייגים שהציבו חכות בגדת הנחל, נערים שחומים שהתבוננו בנו בסקרנות, והקינוח, חבורות צעקניות של נערים שהתגרו בנו וניסו להפוך את הסירה, עד שנאלצתי לגרשם בחבטות משוט. עוד עצירה נחמדה בשוק פירות בדרך, לטעימה של אננסים שכל ביס מהם הוא זריקה אגרסיבית של סוכר... עוד שעתיים של נסיעה וסיימנו את היום במלון מריוט שבקיגאלי. זהו לא לודג' אפריקני, אבל אף אחד לא מת מקצת פינוק.
קצת קשה לכסות את כל האטרקציות של המדינה בשבוע אחד. חלק מהמטיילים נוסעים מהרי וירונגה דרומה, בדרך עוצרת נשימה העוברת בין גידולי התה והגבעות החקלאיות שמאפיינות את רואנדה, אל הפארק הלאומי ניונגווה (Nyungwe National Park), אחד מיערות הגשם העתיקים ביותר באפריקה. גם הרכס העובר בליבו של הפארק מפריד בין אגני הניקוז של הקונגו והנילוס.
טוענים כי מעיין הנובע על מורדות הר ביגוגו (Mt Bigugu) הוא המקור המרוחק ביותר של הנילוס, הארוך בנהרות תבל. במשך דורות ניסו חוקרים וסקרנים לגלות את מקורותיו. מכל מקום, זהו אזור גשום להפליא, והמים הזורמים כאן מולכים למאגרים ומספקים 70% מתצרוכת המים של המדינה.
זהו תא שטח שונה משל יער העננים של הרי וירונגה. יער גשם של ממש, עם אפיריון של עצים היוצר גג ירוק, כמעט בלתי חדיר לאור. גם טיפות הגשם ברובן אינן מגיעות כלל לקרקע, אלא נשארות על העצים ומעלות את הלחות היחסית. מכיוון שהקרקע של יער הגשם הטרופי ענייה, מקור המזון הוא דווקא בעלים שנשרו מהעצים. השורשים מתפשטים על פני הקרקע. גזעי העצים ישרים, לא מבזבזים אנרגיה בדרכם לאור שנמצא מעל לצמרות. עצים מכוסים בטחב, מטפסים, צמחים אפיפיטיים השולחים שורשי אוויר, שחלקם מגיעים לקרקע וחלקם מזכירים את קפיצותיו המרשימות של טרזן.
מעריכים שבשמורה זו גדלים 1,068 מיני צמחים, מתוכם כ-140 מיני סחלבים. המקום מושך אליו אורניתולוגים וסתם חובבי טבע, כדי לצפות ולו בחלק קטן מ-322 מיני העופות החיים כאן, בהם זנבן אדום ועוד 29 מינים האנדמיים למקום. כמו כן חיים כאן 120 מיני פרפרים, הבולטים בכנפיהם הצבעוניות. במקום חיים 75 מיני יונקים, בהם נמיות וחזירי סבך.
עם הרבה מזל אפשר לצפות בסרוול (cerval), מין של חתול בר יפהפה, או בנמר. כמו כן חיים כאן 13 מיני פרימטים, בהם קוף ההרים (L’Hoest’s monkey) האנדמי לאזור השבר האלברטיני. שמורה זו מאפשרת למטיילים בה לחוות את הממלכה הירוקה של יער הגשם לא רק מלמטה, מהשורשים העיליים, דרך הגזע המאורך ועד לפיסות האור המבצבצות מבעד לעלים, אלא גם מלמעלה, על גשרים התלויים מעל האפיריון, תוך התבוננות ביער ממעוף הציפור ובעצי "המטרייה" רחבי הנוף שהצליחו להעפיל מעל האפיריון אל האור.
גולת הכותרת של המקום היא הצפייה בשימפנזים. מדובר במסלול הליכה ארוך, אפילו מתיש, עד למקום שבו ניתן לצפות בקופים האנושיים כל כך. אלו היצורים הקרובים ביותר לאדם מכל שאר בעלי החיים הקיימים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בהם. גם כאן יש להקפיד על כללי זהירות כדי לשמור על בריאותם של היצורים המופלאים הללו. מעריכים כי רק מאה אלף עד מאתיים אלף פרטים חיים כיום בטבע, ומספרם הולך ומתמעט. השימפנזים סובלים מציד בידי האדם (פעם למאכל, כיום עבור אוספים פרטיים בלתי חוקיים), מבירוא יערות שהם בית הגידול שלהם וממחלות זיהומיות המועברות ככל הנראה מבני אדם.
השימפנזה מטפס על עצים, אך חי חלק ניכר מזמנו על הקרקע. ניכר שהסתגל אל הסביבה הקרקעית טוב יותר מן הגורילה. הוא הולך על ארבע תוך הישענות על החלק החיצוני של פרקי אצבעות ידיו, ולעיתים מזדקף על רגליו האחוריות. משקל גופו מעט קטן בממוצע משל האדם. לעומת זאת, זרועותיו ארוכות מזרועות אדם, וכוחו הפיזי גדול בהרבה - יש הטוענים שפי תשעה. ואכן, כשמתבוננים בחזהו הגדול, בשרירי הקיבורת שלו ובאופן שבו הוא מטפס על עצים, מזנק לעץ אחר או גולש על ליאנה שאותה הוא אוחז ביד אחת בלבד, מבינים מדוע.
בניגוד לשמורת השימפנזים ביער בווינדי שבאוגנדה השכנה, קשה מאוד לצפות כאן בשימפנזים במהלך היום, בוודאי שלא מקרוב. מטיילים בני מזל יכולים לעיתים לפגוש שימפנזים שבחרו לגלוש לקרקע סמוך אליהם. במקרה כזה ניתן להבחין שגפיו של השימפנזה ארוכות וגמישות. חמש האצבעות שבכל גפה ארוכות ומפותחות, ומצוידות בציפורניים שטוחות בדומה לאדם, במקום בטפרים כמו אצל מרבית היונקים. כף הרגל דומה במבנה שלה לכף היד, כמו גם למבנה של כף יד אנושית, עם בוהן מנוגדת לשאר האצבעות, ומותאמת ללפיתת ענפים ולא להליכה. לשימפנזה המצוי אפרכסות אוזניים דמויות קונכייה בצידי הראש, עיניים גדולות מכוונות קדימה ועור פנים חלק יחסית.
המפגש עם השימפנזים מוגבל לשעה, ובני מזל יכולים לצפות בהם מסרקים זה את זה, כחלק מהחברות שבתוך הלהקה, או מפהקים תוך חשיפת שיניים. בניגוד לאדם (ובדומה לשאר קופי האדם), ניבי השימפנזה המצוי ארוכים וחדים, בעיקר אצל זכרים. גם במקרה של השימפנזים, העולם חייב חלק מהידע שלו לאישה בעלת השראה, שפעלה ביערות של טנזניה ושמה ג'יין גודול (ושימפנזים רבים חבים לה את חייהם), שמחקרה, שהושתת על קשר אישי עם הקופים, העניק השראה לחוקרת הגורילות דיאן פוסי.
את חלקו הראשון של יום המחרת הקדשנו לביקור במטעי קפה, צמח שהתגלה כנראה במחוז קאפה שבאתיופיה, ומכאן אולי נובע שמו - אם כי אגדה נפוצה טוענת שסגולותיו של הפרי התגלו על ידי רועה צאן תימני, שהבחין שעזיו מפזזות לאחר שאכלו מעלי הצמח. העובדות קיבלו אותנו במחול, ואחריו למדנו את כל שלבי הגידול, מהזריעה, דרך הטיפוח בצל וההעברה למשתלה וכך הלאה. אצל חלק מהאנשים, העבודה הקשה שבה חזינו תעורר נקיפות מצפון קלות בכל פעם שישתו כוס אספרסו. הקטיף יתחיל עוד כחודשיים לערך, כשהפירות יקבלו צבע אדום. נסענו משם בנוף יפה של בתים הבנויים ממסגרת במבוק ומכוסים בבוץ, חלקם משוחים בצבעים זוהרים. המשכנו למפעל קטן הנמצא בלב גבעות מוריקות, שבו עקבנו אחרי תהליך העיבוד, היינו מיון, השריה במים, קילוף וייבוש. כמה מאיתנו מצאו שעדר פרות, גדולות קרניים , ששוטטו בשוליה שדה, מעניינות יותר. סיפורן של הפרות האפריקאיות, החל מהגעתן מהודו ועד להתבססותן בלב הכלכלה הכפרית, הינו עניין מרתק.
המשכנו לנסוע מזרחה, לא הרחק מאגם מוהאזי (Muhazi), ששלח לשונות כחולות לחמוקי הגבעות הירוקות. עוד שעה של נסיעה ואנו בפארק אקגרה (Akagera) שבמזרח המדינה. הספקנו לראות פיל יפה, עדר של זברות וטופי, שנחשב לאנטילופה המהירה ביותר ברואנדה ואולי בסוואנה בכלל. סיימנו את היום בלודג' יפהפה מול האגם. זרזירים הדורים על הדשא, אורגים מצייצים על העץ. שמורת אקגרה נקראת כך על שם הנהר המפריד בין רואנדה לבין טנזניה. שטח השמורה כיום כ-1,400 קמ"ר, לעג לרש במושגים אפריקניים. עד 1994 הייתה גדולה פי שניים, אלא שהיה צריך לפנות מקום עבור פליטי הטוטסי, שנמלטו לארצות השכנות במשך דור של התנגשויות דמים בינם לבין ההוטו.
היום התחיל בכדור שמש אדמדם ששלח קרני אור מהוססות, ואחר כך בתדריך בפתח השמורה. ההתחלה לא הייתה מבטיחה, אבל ככל שחלף הזמן ראינו יותר ויותר בעלי חיים. בתחילה עץ מכוסה כולו בקיני אוגרים והמוני ציפורים צהובות, ציפורים שונות כגון כחל לילכי שבלט בנוצותיו הכחולות, שרקרקים שצבעיהם ירוקים צהובים, קוקייה שנוצותיה אדומות, שלדג פרפור, זרזירים הדורים שכשמם כן הם וציפורי שיר נוספות. היו גם גדולים יותר כמו למשל עיט דגים שהצלחנו להנציח אותו אוחז בטפריו עכבר, ופטישנים שתמיד מושכים את תשומת הלב בראשם המוזר. ראינו עדרים גדולים של אימפלות, לעיתים זכר משגיח על הרמונו, לעיתים עדר של זכרים שבלטו בקרניהם דמויות הנבל. היו שם לא מעט אנטילופות טופי, שבלטו במבנה גופן החזק וברגליהן הקדמיות, הגדולות מן האחוריות. ראינו אנטילופות סבך, אנטילופות מים, מינים שכל אחד מהם קיבל את שמו מן הסביבה שבה הוא חי. ראינו חזירי יבלות שנראו כנקודות חומות על העשב הירוק, אפיהם תחובים בקרקע, ניביהם הגדולים בולטים למרחוק וזנבם נראה כאנטנה.
היו שם קבוצות של בבונים, שמנהיגם התהדר בעכוזו האדום, אות לכך שהוא מוכן להזדווגות. היו שם תאואים ענקיים בעלי מבנה גוף מוצק, שאפילו כדור של רובה לא יכול לחדור את מצחם. עדרי זברות, גם הם להקות של רווקים או נקבות המלוות בזכר. שוב החלנו בדיון, מדוע לובשת הזברה פיז'מה? האם הפסים נועדו להקשות על האריות להבחין בסייחים? אולי כדי להסתיר אותן מזבוב הצה-צה, שעיניו מתקשות להבחין בצורות המפוספסות. הרבה הסברים אפשריים, והשאלה עודה נשאלת.
היו שם ג'ירפות, שמספרן בפארק שולש תוך שלושה עשורים. הן בלטו בצווארן הענק ובהילוכן המוזר. במקום מסוים עצרנו להפסקה קלה לשירותים, אך מראה של גונונים שדילגו על העצים הפך עצירה מנהלית לחוויה זואולוגית. במקום אחר ראינו אותם, מתהדרים באשכיהם הכחולים. עצרנו בחוף ההיפופוטמים, כשמו כן הוא. היצורים המגושמים הללו השפריצו סילונות מים, פערו את פיותיהם והתגוששו זה עם זה. היו שם גם תנין ענקי שרבץ באפס מעשה, תנין זעיר ששחה במי אפסיים, אווזים שרקניים לבני פנים, אווזים פרושי כנפיים, יאוריות ועוד. לא רק ציפורי שיר ועדרים של יונקים. התפעלנו ממרבדי פרחים כחלחלים, מלהקות של פרפרים צהובים, מסייפן שגונו כתום ומדקלים לחוף האגם. היו עוד נקודות עניין, כמו בז על ענפי העץ ומאוחר יותר ינשוף.
גולות הכותרת של המסע היו עדר של ג'ירפות, על רקע מישור ירוק מנוקד בצבאים חומים ובזברות מפוספסות, ואריה זכר ענק, כנראה ליש בודד שגורש מלהקתו על ידי שחל חזק ממנו. המראה של החתול המלכותי הזה, עטור ברעמה ענקית, היה רב-הוד ומטיל מורא. ראינו עדר של פילים שחסם את הדרך, מעוף של מגלנים על רקע שמיים אדומים ועוד. עדות לאטרקטיביות של הספארי הייתה בקשתם המפורשת של המטיילים שלא לצאת מהפארק אחרי עשר שעות תמימות של נסיעה על דרך מקרטעת, אלא לשוב ולחפש בעלי חיים בשעה יפה של שקיעה.
שיבה לקיגאלי. אנטי-קליימקס.
ביקרנו בקולקטיב של נשים, שיזמית עתירת מוטיבציה אספה אותן מהכפרים שסביב קיגאלי, ולימדה אותן קרוא וכתוב ומלאכה. ניתן לראות שם קבוצה של נשים, תופרות במכונות תפירה ישנות. עבודת כפיים, כמו פעם.
תחנה אחרונה בסיור היא השוק, שהוא פנטזיה של בדים בצבעים רועשים, עבודות יד, סלים קלועים ופסלונים. אפשר לשוטט בין הדוכנים, למשש את הסחורות. כבר מזמן חדלתי להתעניין במזכרות. עניין רב יותר מצאתי בשיחות קצרות עם הרוכלים, כמו עם זו שתפרה לי מסכת קורונה מבד אופנתי. גם כאן אפשר לשמוע שרואנדה מיישמת פרויקט פיוס שאין לו אח ורע בעולם. עונש המוות בוטל, רובם המכריע של מבצעי הטבח שוחררו והשתלבו בחברה, ומאות אלפים מהם חיים ועובדים כיום יחד עם המשפחות של קורבנותיהם.
במקום תאוות נקם וטינה הוחלה על המדינה אינטגרציה בכוח. אלפי יתומים שנותרו מאחור נאספו לבתי יתומים, לבתי קרובים או לבתי זרים. לא נדיר לשמוע על צעירים שגדלו עם שלושה אחים שאין להם שום קרבת דם אליהם, אלא שההורים פשוט החליטו לאסוף אותם לביתם ולגדל אותם כשלהם. הספקנות שלי מנקרת. בניגוד לעמיתים רבים, הרואים בנשיא קגאמה דמות מופת, אני לא שוכח את דיכוי זכויות האדם על ידי קגאמה, את השתקתם של יריבים פוליטיים ואת העלמתם. אני תוהה על האנשים הפשוטים הללו, שקמו איש על רעהו. מסרב להטיל את האחריות לשדים שיצאו מתוכם על המעצמות הקולוניאליות. גם להם יש אחריות למה שקרה פה. אני מתבונן בהישגים של הפיתוח ושל הפיוס הקשור בו, ותוהה אם זה יימשך לעד.
