מלון טוליפ נראה מהרבה בחינות מלון שגרתי לחלוטין. 26 חדרים, בר, מסעדה, צוות חייכני וביקורות מפרגנות בטריפ אדוויזר. מבחוץ העניינים נראים מעט פחות שגרתיים. בריכת השחייה הסמוכה, בנייני המגורים, מרכז התרבות, מתקני הספורט - כולם נטושים זה כרבע מאה. טיול ללא ליווי חמוש בפאתי העיר יכול להסתיים בתקיפה רצחנית של דוב קוטב, שזה בעייתי, שכן על פי ציווי הרשויות המקומיות, חל איסור למות בכל המחוז. כן, על פי החוק אסור למות או להיקבר בכל אזורי האי. בקיצור - מקום שאין מצב לא לבקר בו עם מצלמה או רובה קצוץ קנה. או כפי שנוהגים פה לפעמים - עם שניהם.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
את הביקור בעיר הנטושה יזמתי כהחלטה כמעט ספונטנית בקיץ 2018. היות שפירמידן נמצאת בסבאלברד, קבוצת איים בקו הרוחב 78, קרוב מאוד לקוטב הצפוני, זו לא קפיצה קטנה לחו"ל. יצאתי לטיול שמטרתו צילום חיים ארקטיים בספינה באזור, והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת להגיע כמה ימים קודם ללונגיירבין, בירת המחוז, כדי קצת לחקור את האזור. כששמעתי על העיר הסובייטית הנטושה שממוקמת כ-120 קילומטרים משם, היה ברור שזו הזדמנות מצוינת לבקר במקום שנראה כאילו נלקח מסרטי אימה קלאסיים שמתרחשים בקוטב.
נקודת היציאה לפירמידן היא מלונגיירבין. העיר שבה כאלפיים תושבים היא מרכז החיים של כל קבוצת האיים, וגם העיר הצפונית ביותר בעולם. העיר, שהתואר עיירה מתאים לה יותר, בנויה משני רחובות עיקריים שסביבם כמה שלוחות של בתים. ב-1950 אירע אותו מקרה מצער שבעטיו יצא החוק הבלתי אפשרי, האוסר על כל תושב או תייר למות בגבולות האזור. הקיץ באותה שנה היה חמים יחסית לאזור, ושילוב של גשם וטמפרטורה מתאימה חשף כמה גופות בבית הקברות המקומי.
עדים סיפרו לעיתון נורווגי כי המתים נראו כמי שנקברו זה עתה, עובדה מפתיעה שכן היו אלה כורי פחם שנפטרו בתחילת המאה. עד מהרה התברר כי אדמת האי, שנמצאת במצב קפוא תמידית, לא מאפשרת לדבר להירקב בה. גם לא לגופות. כפי שהתברר מאוחר יותר, לא רק הגופות נשמרו במצב מצוין אלא גם הסיבה למותן - נגיפי השפעת הספרדית מ-1918, שהרגו רבים מבני המקום כמו בשאר אירופה, התגלו כפעילים ומוכנים לסיבוב שני של אקשן.
מאז נחקק החוק האוסר על מוות באי או קבורה בו. חולים לא יכולים לבקר בו, תושבים הלוקים במחלה קשה מוטסים לבית חולים ביבשת, ומבתי אבות אפשר לשכוח.
אגב, אם מישהו תוהה איזו סנקציה מוטלת על עבריין שמתעקש למות באי, אז אין ממש. גופתו תישרף או תיארז ותישלח ליבשת, וחשבון גבוה במיוחד יישלח לשארי המנוח.
מלונגיירבין ניתן להגיע לעיר פירמידן רק בשתי דרכים: באופנועי שלג או במעבורת (בחודשי הקיץ בלבד).
בחרתי באופציה השפויה יותר של מעבורת, וביקשתי הוראות הגעה לרציף מפקידת הקבלה במלון שהתאכסנתי בו. "פשוט לך ישר למטה עד הסוף ופנה שמאלה בחוף עד שתגיע לרציפים", עדכנה אותי. "אה, ותיזהר מהשחפים".
מסתבר ששחפית ארקטית היא שילוב בין אמא היסטרית לטייס קמיקזה. ברגע שאדם מתקרב לקן הצנוע שלה, שמחופר לצידי השביל, היא מזנקת כקליע בצווחות קולניות לאוויר, חגה סביבך פעמיים-שלוש, ואם אתה משתהה לתהות מה בדיוק קורה, היא צוללת במהירות בכוונה מוצהרת לנקר את ראשך.
לאחר כמה ניסיונות כושלים לשמור על מראית עין של הליכה מכובדת, הצטרפתי לחבורת תיירים שרצה בפאניקה קלה לכיוון המזח. שם חיכתה אוניית המעבורת לפירמידן.
השיט לעיר המבודדת נמשך כארבע שעות. המעבורת חולפת על פני פיורדים, קרחונים ופסגות הרים צחיחים. בקתות דייגים מנקדות את קו החוף מדי פעם, ואלו הולכים ומתמעטים ככל שהשיט נמשך.
ואז, מאחורי קו רכס גבוה, נפתחת לשון ים. כמה בנייני אבן ורציפים מחלידים מסמנים שאנחנו מתקרבים ליעדנו. עגורן ענק מתרומם מעל המזח כמו שרידיה של חיה פרהיסטורית. מנוף מגושם על זחלילים נטוע לצידו, כמו ממתין לספינת רפאים שתפרוק את מטענה. פירמידן הוקמה כעיירת כורי פחם שוודית ב-1910. 17 שנה אחר כך נמכר השטח לברית המועצות.
המעצמה ממזרח ראתה בעיר פוטנציאל גדול: גם שומרת על נוכחות סובייטית בשער הכניסה לאוקיינוס הארקטי וגם לוקחת בעלות על מרבצי הפחם בשטח. בשנות ה-70 פרחה העיר. כאלף איש חיו, עבדו ויצרו בעיר. הריחוק ממוסקבה אפשר לא רק חלוציות ואת הפרחת השממה הארקטית, אלא בעיקר אווירה צעירה, תוססת ויצירתית. מרכזי תרבות וספורט היו חלק בלתי נפרד מחיי העיר, לא פחות מהבנייה או כריית הפחם.
אבל מה שפגע בעיר לא היו חיידקים מופשרים מהעבר, דובי קוטב רעבים או תנאי האקלים הקשים. היו אלה הפוליטיקה והכלכלה. מחירי הפחם צנחו. ברית המועצות נכנסה לעידן הגלאסנוסט, והתפרקה ממרבית נכסיה. הצורך בעיר כמוצב קדמי פשוט לא היה כלכלי דיו. בסוף שנות ה-90 התרסק מטוס נוסעים שהחזיר משפחות לפירמידן, וכל נוסעיו נהרגו. הייתה זו מכת מוות לקהילה. ב-1998 ננטשה העיר. רבים עזבו את הבתים כפי שהם. לא טרחו לארוז או לקחת איתם חפצים רבים למסע הארוך הביתה. פירמידן הפכה לקפסולת זמן של העידן הקומוניסטי.
המעבורת התקרבה לאיטה למזח. אשת צוות השליכה חבל עגינה לבחורה, שהמתינה ליד שרידיו של טרקטור מחליד. הבחורה ליפפה במיומנות את החבל על יתד ברזל נעוץ בקוביית בטון.
קבוצת תיירים שירדה מהמעבורת התקבצה עם המדריך לצד גוויית המנוף הגדול, ואני ירדתי ללא שום מושג לאן אני ממשיך מכאן. הבחורה שקשרה את חבל הספינה פנתה אליי.
"אתה שייך לקבוצת התיירים?" - "לא", עניתי. "אסור להסתובב לבד בפירמידן", פסקה. "אני טניה, תושבת העיר ומדריכה מוסמכת. אני אלווה אותך בעיר". הטון של הבחורה לא הותיר כל מקום לסירוב, וכמו כל נתין נאמן טניה הובילה, ואני אחריה.
לאחר סקירה מהירה על תולדות המקום עדכנה טניה שב-2007 הבינה רוסיה שאם פירמידן תישאר נטושה רשמית, המקום יוכר כטריטוריה נורווגית - ולזה ידידנו פוטין לא היה מוכן. שלושה אנשים נשלחו לאכלס את העיר, ולאחר זמן הכפילה את עצמה האוכלוסייה בעיר למספר המרשים - שישה. שישה אנשים שחיים בעיר נטושה. "כן," אמרה טניה, "יש פה גרעין של שלושה קבועים ועוד שלושה שלרוב מתחלפים מדי פעם. אני נמצאת פה כתשעה חודשים, ואני מניחה שבאביב הבא אחזור למוסקבה ללמוד".
החבורה מתגוררת במלון, ומתחזקת אותו על פי התפוסה. כאשר יש צפי למספר גדול של אורחים מטיסים עובדים נוספים, אבל לרוב זה טניה ועוד חמישה חברה בעיר רפאים נטושה.
עזבנו את אזור הנמל, מימין על צלע הר טרשי נראו מסדרונות הכניסה למכרות. לצידם, באבנים לבנות, נכתבה ברוסית המילה "מיר" - שלום.
העיר בנויה כמעט כולה בגוני אדום. בין חלק מן המבנים מתפתל מסדרון שירות מעץ סדוק מקור, לטובת מעבר בטוח בתקופת החורף הקשה. במרחק, בודד ברחבה בוצית, מתנשא בית החולים של העיר. לא רחוק ממנו מחסן קירור לאחסון מזון ובית ספר, שלבנים רבות נפלו מקירותיו. באופן מפתיע שרדו על הגדר המקיפה אותו לוחות העץ המעוטרים ביד אומן, מתארים אגדות ילדים עממיות. לא רחוק משם נשמעה המולה צווחנית. "בית המשוגעים", כך טניה. "המקום שימש את המשפחות, וזה היה המקום הרועש ביותר בעיר. ילדים היו משחקים בחצר למטה בכל חודשי הקיץ, ללא השגחה של מבוגרים. החברים הרווקים קראו לו 'בית המשוגעים'. כיום המקום מאוכלס במאות שחפים שבחרו באדני החלונות כבסיס לקיניהם, כך שבאופן מוזר, הכינוי של המקום נשאר מתאים גם כיום".
בניין בצבע פסטל תכלת תפס את עיני. זוהי הקנטינה של פירמידן. המקום שבו יכולת לאכול משהו, לשתות בבר, לראות ולהיראות. שני גרמי מדרגות, אדומים כמובן, מוליכים לקומה השנייה. מוזאיקה ענקית בצבעי תכלת ולבן תפסה את מקומו של הקיר הצפוני, מתארת בחן סצנות אופייניות לחיים בקוטב הארקטי.
יצאנו מהמטבח הענקי של הבניין, שמיקסרים ודוודים מחלידים נותרו בו עדיין במקומם. ניצלתי את העובדה שטניה נעצרה לענות לצרצור במכשיר הקשר, ופניתי לכיוון בניין לבנים (אדום, אלא מה) שתבליט אזמרגד היה מוטבע על חזיתו. כשלושים שניות אחר כך מצאתי את עצמי בוהה ביצור שנראה כמו הכלאה של זאב בלהות וספינקס שעיר. כלב זאב ענקי, שרוע על ארגז עץ גדול, חשף שיניים חדות במיוחד. למזלי הוא היה קשור בשלשלת, שנלקחה כנראה מאחת הספינות באזור. "אה, פגשת את מלוש", שמעתי את טניה מאחוריי. "מה הוא עושה כאן, ולמה הוא קשור?" שאלתי. "סשה עובד כל השבוע על איזה פרויקט פרטי פה בקומה השנייה. מלוש פה כדי להזהיר אם יש דוב באזור".
"הוא קשור", תמהתי, "מה הוא כבר יכול לעשות?". טניה פנתה אליי כמו שמסבירים לילד קשה הבנה במיוחד: "אם דוב מתקרב, מלוש נובח כמו משוגע. אם דוב לא בורח ותוקף - מלוש מת ושותק".
נכנעתי בפני ההיגיון הסובייטי והמשכנו למרכז התרבות, שפסל גרניט של לנין מתנשא מעל הבאים בשעריו.
אם פירמידן היא דוגמה לעיר רפאים, מרכז התרבות שלה נראה כיום כמו סט של משחק מחשב לקרבות יום הדין. אולם כדורסל שנראה כאילו ננטש זה עתה, גרם מדרגות חורקות מצופות בשרידי שטיח, אולם חזרות עם כלי נגינה שמונחים עדיין על רצפתו ואולם קולנוע. בחדר ההקרנה, למרגלות מקרן המתכת הגדול, מתפתלות רצועות פילם של הסרט האחרון שהוקרן כאן - "ספרטקוס" של סטנלי קובריק.
סוגרים את הסיור במלון. לובי אדום מקבל את פני הבאים, ומוביל דרך מסדרון המעוטר בתמונות מעברו של המקום היישר לבר. קבוצת התיירים כבר ישבה שם על כוסות בירה. אלכס הברמן מזג לטינה כוס תה מסמובר שעמד על הדלפק, ולי שוט של וודקה, שלגביה נשבע שהיא הטובה ביותר ששתה.
צפירה ארוכה נשמעה מכיוון הנמל. המעבורת עומדת לצאת לדרכה. טניה ואלכס, או ליתר דיוק שליש מאוכלוסיית העיר, נפרדו ממני לשלום. ממרחק שמעתי את מלוש נובח בחוזקה ומשתתק. הגיע הזמן לעזוב את העיר הסובייטית האחרונה ולהמשיך במסע צפונה.
עדו למפרט עובד בחברת קריאייטיב וכצלם טבע. אתם מוזמנים להתרשם מצילומים נוספים באתר האינטרנט ובעמוד האינסטגרם שלו.