להתעורר בקפדוקיה. לשבת על הטרסה, להתבונן במראות ולחלום. החוויה הזאת של הכפר המתעורר, של צבעי הבוקר, של הצללים הארוכים, הצינה הנעימה, קריאת התרנגול, נעירת החמורים, שקשוק של עגלה. מכל עבר ניבטים אלי חרוטים מאבן טוף שצבעה קרם, מחוררים כשובכי יונים. הנוף, שצבעיו נעים על הספקטרום שבין לבן לאדמדם, מנוקד בירוק. כוס תה טורקי בכוס זכוכית קטנה ואני יוצא לסיור רגלי קצר לפני ארוחת הבקר. הכפר מתעורר.
במוצאי ראש השנה, רגע לפני שנכנס לתוקפו הסגר השני, יצאתי להליכה בשביל הליקי שבדרום-מערב טורקיה, המשכתי לאתרים הארכיאולוגיים המרשימים של מישורי פמפיליה, למבצרים הצלבניים של קיליקיה ומשם, באוטובוס מרווח להפליא, עם מסכות על הפנים, אל נבשהיר (Nevşehir) שבלב רמת אנטוליה. הלחות והחום של אזור הים התיכון פינו את מקומם לקרירות נעימה. אנחנו בלב הרמה האנטולית, בגובה של כאלף מטר מעל פני הים.
כשהדרכתי כאן טיולים, לפני שלושים שנה ויותר, התרכזו מרבית בתי המלון במקומות הגדולים כמו נבשהיר ואורגופ (Ürgüp). הכפר גורמה (Göreme) אכלס איכרים בלבד. עם הזמן הבינו התיירים את קסמם של המקומות הקטנים. כיום הכפר הקטן הזה, שמטיילים היו מגיעים אליו פעם רק כדי לבקר בכנסיות החצובות בסלע, הפך לעיירת תיירות שוקקת חיים ובה חנויות, מסעדות וסוכנויות טיולים, שם יזמים מקומיים מארגנים טיולים ברגל, ברכיבה על אופניים, בעגלות רתומות לסוסים ועוד, כיד הדמיון הטובה.
קפדוקיה היא אזור במרכז הרמה האנטולית הצחיחה למחצה. במהלך ההיסטוריה התייחס המונח "קפדוקיה" לתא שטח שממדיו ותיחומו המדויקים השתנו בהתאם לתקופה, ובהתאם לישויות פוליטיות שנשאו שם זה. בכתבי הרודוטוס, "אבי ההיסטוריה" בן המאה החמישית לפני הספירה, כיסה המושג את כל מרכז רמת אנטוליה, מהרי הטאורוס בדרום ועד הרי הפונטוס בצפון, ומהפרת במזרח ועד ימת טוז (Tuz Gölü - "ימת המלח") במערב. סטראבון, שחי במאה הראשונה לפני הספירה וקצת אחריה, מסר בכתביו תיאור רחב עוד יותר. החל בשנת 250 לפני הספירה התקיימה בקפדוקיה ממלכה עצמאית למחצה אשר הייתה לבעלת בריתה של הרפובליקה הרומית, עד שבשנת 17 הפכה טיבריוס לפרובינקיה רומית.
מאז התקופה הרומית אין למושג משמעות מדינית או מנהלית מוגדרת, אך הוא משמש כמותג תיירותי המתייחס בדרך כלל למשולש דמיוני שבין הערים נידה (Niğde), קייסרי (Kayseri), אקסראי (Aksaray) וקרשהיר (Kirşehïr). אזור רב-פלאות, המעורר במבקרים בו התפעלות ועניין רבים.
התעוררתי בטרם שחר לנוף המוכר שהעניק לקפדוקיה את הסופרלטיבים הידועים שלה: "ארץ הפיות", "ארץ האגדות", "ממלכת הפלאות" ומה לא? אין כינוי שיהיה מוגזם עבור המקום הזה.
הנוף הייחודי של קפדוקיה נוצר על ידי הרי הגעש ארג'יס דא(ג) (Erciyes Dağ) שגובהו 3,917 מטרים, חסן דא(ג) (Hasan Daği) שגובהו 3,268 מטרים והרי מלנדיז (Melendiz Daglari) שגובהם 2,963 מטרים. הרים אלו פלטו מלועותיהם כמויות גדולות של טוף במהלך הדורות. הטוף הרך שצבעו קרם מילא את העמקים בגובה של מאות מטרים, התגבש לסלע רך ומיד עבדו עליו כוחות הבליה. המים שזרמו מאז ביובלים שהובילו אל הנהר האדום, קֶיזֵילְֶאירמאק (Kizilirmak), חרצו בו אין-ספור חריצים, גרגירי החול המוסעים ברוח שייפו אותו, יצרו גיאיות ונקיקים, בתהליך שנמשך אלפי שנים ולא חדל עד היום.
במקומות רבים עיצבה הבלייה עמודים זקורים ונחושים, שניצבים בגאון מעל סביבתם. הספרות השמרנית כינתה אותם "עפרונות" או "ארובות", אך בכתבה המיועדת לאנשים מעל גיל 18 אפשר לציין את צורתם הפאלית הברורה - שיר הלל למיניות הזכרית. ריכוז של פאלוסים הזקופים אל על בקריאת תיגר. בכמה מקומות, בשל עלייה נימית של מינרלים, התקשה החלק העליון של העמוד ביחס ליתר חלקיו - דבר שהקשה על כוחות הבליה לשייף אותו וגיבש לו צורה של עטרה, מה שלא מותיר הרבה מקום לדמיון לגבי צורתו. לא נדרש ניחוש פרוע מדוע נקרא אחד הריכוזים שלהם, שם העמודים בולטים במיוחד, בשם "עמק האהבה".
האדם הוסיף את חלקו בעיצוב הנוף, חפר לעצמו משכנות בתוך הסלע ובכמה מקומות חצב מחסנים ומקומות תפילה. מתחת לנוף המבותר ומאחוריו חפורה "קפדוקיה של מטה": הפטריות וקירות הסלע מחוררים בפתחים המרמזים על עולם פנימי מלא חיים, רשת תת-קרקעית שכולה מערות ומחילות שנחפרו בסלע הטוף במשך אלפי שנים. במבט מקרוב נגלים הדלתות, החלונות, המשקופים ופתחי האוורור של המערות, מעוטרים בגילופים ובצבעים.
מתוך האדמה בולטות ארובות פח צרות המשמשות לאוורור ומרמזות על הפעילות הכלכלית המתבצעת מתחת לפני השטח, המנצלת את הבידוד הטבעי של הטוף, שמסייע לשמור על טמפרטורה נמוכה וקבועה. את היין המקומי, למשל, מיישנים בחללים תת-קרקעיים חצובים במקום בחביות. באופן דומה משמשים חדרי הקירור הטבעיים שמתחת לאדמה לאחסון לימונים: ארגזי פרי נשמרים באולמות חצובים בסלע במשך כחצי שנה ללא חומרים משמרים. כך גם המאוכסנים שם, לאחר שיובשו בשמש.
בידודה הגיאוגרפי של קפדוקיה, בספר הארץ הנושבת, משך אליה נזירים משחר הנצרות. תחילה הם נמלטו מכאן מפני השלטון ואחר כך הגיעו בעידודו. קבוצות של נזירים הקימו במבני הסלע יחידות חברתיות ויצרניות ובנו לעצמן חדרי מגורים, אולמות התכנסות וכנסיות. הם חיו לפי תקנון (רֶגוּלָה) שעובדה על ידי בסיליוס הקדוש, אחד מאבות הכנסייה המזרחית במאה הרביעית. מבית מדרש זה יצאו חֲריטוֹן ומר-סבא, שייסדו את נזירוּת מדבר יהודה ברוח קפדוקיה. כך צמחה התנועה הנזירית הצֵנוּבּיטית (ששמה נגזר מהמונח היווני קוֹינוֹבִּיוֹן, שמשמעו "חיים משותפים" ולימים, מנזר), שהתפתחה גם היא בקפדוקיה בימי הקיסרות הביזנטית.
הכנסיות המאולתרות שחפרו הנזירים שודרגו לכנסיות מהודרות ולמנזרים חצובים בהר על ידי השלטון המרכזי, שרצה לאכלס את אזורי הספר. בעלי מקצוע מחוננים עיטרו את הכנסיות החצובות בציורים נאיביים או בתמשיחי קיר מרהיבים.
כבר בתקופות קדומות הבינו המקומיים שבמקום לבנות עדיף לחצוב לתוך הסלע, והקימו בו משכנות בגדלים שונים. בכמה מקומות נחפרו מתחת לאדמה מערכות גדולות של חדרים, שאליהם מגיעים ברשת של מנהרות היוצרות מבוך ענק. במרכזן של העיירות קיימקלה (Kaymaklı) ודרינקויו (Derinkuyu) ניתן לגלות מכלולים עמוקים של מערות, שנועדו לשמש כמערכת מסתור ליום פקודה. במשך דורות עמלו התושבים, ביוזמת השלטון המרכזי, ליצור מערכת מגורים אלטרנטיבית לעת צרה. אבני גולל מבודדות בין המפלסים, שבהם חצובים תאים צפופים למגורים ולאחסון, מטבחים, כנסיות, בתי בד ויקבים. במלאכה הזאת התחילו כבר הפריגים, תושבי אנטוליה במאה ה-8 לפני הספירה. המערות הללו מילטו אליהן אנשים במהלך הדורות - למשל התושבים היוונים, שסבלו לעיתים מנגישות השליטים העות'מאנים.
מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 עודדה ממשלת טורקיה את מעבר התושבים ממערות לבתים בנויים. הסיבה היא בטיחותית: מבני הטוף מתבלים עם השנים ועלולים לקרוס, בין היתר בשל רעידות אדמה. עם הגיעו של גל התיירות בשנות ה-80 של המאה ה-20, הוסבו רבים מהמבנים החצובים בסלע לבתי הארחה ולמקומות בילוי לתיירים, ואפילו למועדוני לילה המעלים מופעי פולקלור. חדרי האירוח עושים מאמץ לשחזר את הגרעין העתיק של העיירה אוּרגוּפ (Űrgűp), למשל, הזרוע בתים חצובים ציוריים, שחלקם הפכו לפנסיונים משוקמים בעיצוב כפרי המשחזרים במידת מה את ההווי של מערות בעת העתיקה. האורח נהנה מחוויה כפולה: מגורים במערה מאובזרת בצורה מודרנית, בתוך "גלויה" של כפר מסורתי מימים עברו. בשנים האחרונות פתחו איכרים רבים בתי קפה בתוך קירות הסלע או בין העמודים, כך שניתן לשתות תה תוך התבוננות בצבעי הנוף המתחלפים ככל שעולה השחר.
השם קַטפַטוּקַה (Katpatuka) מופיע לראשונה בסוף המאה ה-6 לפני הספירה, בכתובת תלת-לשונית של המלכים האח'מנים דריווש הראשון (Darius) וכורש (Xerxes), כאחת מארצות האימפריה הפרסית. מקור השם בשפה הלווית (Luwian), ומשמעו "ארץ נמוכה". מאידך, ייתכן שהשם נובע מהמונח הפרסי "ארץ הסוסים הטובים".
מרבית התושבים משוטטים ללא מסכות, כאילו אין קורונה בעולם. מעת לעת חולפים שוטרים או פקידי עירייה המזכירים לעוברים ושבים לעטות מסכות, אולם החנויות והמסעדות, המסגדים והאתרים ההיסטוריים פועלים כרגיל. עולם כמנהגו נוהג. למרות הקורונה ולמרות שאנו בסוף העונה, האזור עמוס לעייפה.
בשעת בוקר מוקדמת, עם אור ראשון, יצאתי נרגש לשוטט מעל העיירה, כדי להתפעל מהמראה של השדות המעובדים ושל הגפנים השרועות למרגלות העמודים. לקרקע הטוף יש כנראה סגולות טובות לגידול ענביי יין, והייצור נודע כבר בתקופה העתיקה. על אף שהאיסלאם נוכח כאן כבר אלף שנה, ייצור היין ממשיך.
לאחר ארוחת הבוקר נסעתי למבצר אוצ'יסר (Uçhisar) הנמצא בקרבת מקום. זהו גוש סלע ענקי הדומה בצורתו לשן טוחנת, בולט מעל האזור וצופה על ליבה הפועם של קפדוקיה. הוראת המילה "היסאר" היא מצודה, ובמקרה זה מצודה משולשת. אף שהמקום מוזכר בכתובים רק החל מהמאה ה-14, כבר החיתים, במאה ה-16 לפני הספירה, עמדו על היתרונות האסטרטגיים של המקום - וכך עשו גם הכובשים הרבים שבאו אחריהם. תוכו של הסלע נחצב כדי ליצור חללים למגורים.
גרם מדרגות תלול החצוב בסלע מוליך אל ראש המבצר, ומשם נשקף חיזיון משכר חושים ממש: סביב-סביב ניצבות בגאון "ארובות הפיות" - כינוי רומנטי לחרוטים ולפטריות אבן עצומים, בודדים או מחוברים, בגוונים שבין לבן לוורוד, שהפולקלור המקומי מסביר שהן ארובות שנוצרו למגורי פיות. בשולי העמקים ניצבים סלעים מעוגלים הנראים כמו גושי קצף אווריריים, וביניהם מתרוממות גבעות בשלל צבעים חמים. בכל מקום כמעט עוצבו מרפסות תצפית ובתי קפה הצופים על הנוף, מכל זווית נשקף מראה אחר ובכל שעה משעות היום משנה את העמק את גווניו.
לאחר תצפית סביב-סביב ירדתי ברגל אל עמק היונים, שקיבל את שמו מכוכים דמויי קולומבריום החצובים בסלע. שגני ירק וגינות נוי מעטרים את תצורות הסלע, שאין מוזרות וייחודיות מהן.
למרבית הבתים שני מפלסים או יותר, שניתן לעלות ולרדת ביניהם בסולמות או במדרגות פנימיות חצובות. כבר כסנופון, שכיר החרב היווני שהוביל את אנשיו מפרס הביתה ליוון, עבר בקפדוקיה בשנת 401 לפני הספירה וכתב בספרו הנודע "מסע הרבבה": "יש מנהרות לבעלי חיים, ואנשים יורדים בסולמות". לצד הפתחים אדניות של גרניום הפורח באדום, או של בזיליקום שריחו נישא למרחוק. מעל לגגות תלויים ליבוש פלפלים על גבי חוטים. על הגגות פרוסים תאנים, צימוקים ודלועים לחסדי השמש, שקרניה יהפכו אותם למזון בעל חיי מדף ארוכים.
לבתים רבים צמוד אגף חצוב המשמש כמחסן ופעמים גם קוֹלוּמְבַּרְיוּם (מלשון קוֹלוּמְבָּה, יונה בלטינית) - מבנה בעל חללים רבים הנקרא כך על שום דמיונו לשובך יונים. על תפקידו בעת העתיקה חלוקות הדעות.
הנוף הקפדוקי נראה כמו פנטזיה שיצר אמן אחוז פרץ של יצירה. אפשר להנציח אותו בתמונה או בציור, אך ספק אם בן אנוש יכול היה ליצור אותו. זהו מסלול הליכה יפהפה, המשלב נוף משכר חושים, צמחייה, בתים חצובים בסלע, חקלאות, תרבות חומרית ואנשים. הכול כלול.
בעמק הגרמה (Göreme) יש ריכוז של עשרות כנסיות חצובות בסלע, המעוטרות בתמשיחי קיר מן מהמאות 13-9 לספירה. היתה זו תקופה של רנסאנס ביזנטי, שבא לאחר המחלוקת האיקונוקלסטית של המאה השמינית והמחצית הראשונה של המאה התשיעית, עת הושמדו בצו קיסרי דמויות הקדושים שצוירו במנזרים ובכנסיות מחשש לעבודת אלילים. בתור הזהב הזה התחדשה האמנות הביזנטית, אך הדמויות תוארו כבר אחרת: שטוחות יותר, נאיביות יותר, מרוחקות יותר. כיום פועלות רבות מהכנסיות כמוזיאון פתוח בחסות אונסק"ו.
המוזיאון הקטור (Open air museum) בגורמה הוא אחד המפורסמים בטורקיה ובעולם, כולו כנסיות חצובות בסלע, שבמהלך השנים עוטרו בתמשיחי קיר צבעוניים. בתקופה הרומית נמלטו לכאן נזירים רבים. ניתן לומר שהורתה של הנזירות במצרים וינקותה בקפדוקיה. נזירים אלו חצבו לעצמם כנסיות קטנות, חבויות, שבהן יכלו להתפלל בסתר. במאה הרביעית השתנו פני העולם של אז. הנצרות הפכה לדת מותרת, ואחר כך גם לדת המדינה. לא די שהממלכה לא רדפה את המאמינים, היא אף עודדה אותם. באזור נחצבו מאות כנסיות. מספרן הרב, המאמץ שהושקע בבנייתן והאומנים שנשכרו כדי לעטרן מלמדים שתנופת הנזירות כאן הייתה אינטרס של הממלכה הביזנטית. מדוע? החוקר יזהר הירשפלד היה טוען שהסיבה היא דתית, ואילו עמיתו מאיר בן דב היה טוען שהסיבה היא אסטרטגית. קנאת סופרים תרבה חוכמה.
בכל כפר ובכל גיא כמעט נראות כנסיות נטושות, המהוות עדות אילמת לפריחת הנצרות באזור - כך למשל בכפר מוסטפא פאשה (Mustafapaşa), שבמשך מאות שנים נקרא סינסוס (Sinassos), שבליבו כנסיית בזילאוס הקדוש (Ayos Vasilios), או בכנסיות ניקולה הקדוש (Aya Nicola) וסטפנוס הקדוש (Ayos Stefanos), החצובות בערוצים שלצידו. כך בכנסייה הגדולה של הכפר איברהים פאשה, שהיא ספק בנויה, ספק חפורה, ובמהלך השנים נקרעה בה גומחת תפילה לכיוון מכה והוצמד לה צריח. גם בכפר היווני זורופאסוס (Zoropassos) ננטשו הכנסיות.
חלק ניכר מהאזור היה מיושב ביוונים עד לראשית המאה ה-20. חילופי האוכלוסין הכפויים של 1923 גרמו לא רק לטרגדיות ברמה האישית, אלא גם להידרדרות במלאכות רבות שהיו בידי היוונים ולנזקים כלכליים למדינה הצעירה. מכל מקום, הטרנספר ההדדי קטע בְּאִבְחַת חֶרֶב מסורת רבת ימים של חיים משותפים וחיסל את התרבות הקפדוקית הנוצרית.
ב-1984 הגעתי לכאן לראשונה, ומאז הקפדתי לחזור פעמיים או שלוש בשנה. מאז 1993 לא פקדתי את המקום, ולכן חוויתי תחושה המשלבת ריגוש של מקום חדש עם חמימות של מקום מוכר. בטיולים שהדרכתי היינו מקציבים לקפדוקיה יום וחצי בלבד: היינו מראים הרבה, מסבירים הרבה, אבל לא היה די פנאי שיאפשר למטיילים לחוש, "ללכת לאיבוד" בכפרים ובגיאיות. פשוט להיות.
חוויה מיוחדת הייתה טיול בטרקטורונים דרך בקעות מרהיבות כמו "בקעת החרב", הבקעה הלבנה", "בקעת הוורדים" ואולי עוד בקעה שקופירייטרים מקומיים העניקו לה שם רומנטי. ראוי לציון הוא הכפר צ'אוושין (Çavuşin), שבתיו חפורים בתוך צוק גדול ומעניקים לו מראה של ספוג. בכל רגע תופש את העין מראה אחר: צריח של מסגד הבולט בין ה"עפרונות", כנסייה חצובה בסלע, ציורים ששרדו בכנסייה שחזיתה התמוטטה, איכרים מעבדים את אדמתם, עצים של אגוז מלך, שמוסיפים ירוק מרענן לשפע הצבעים החמימים בקשת שבין קרם לאדום, ובונוס מיוחד - עצים בשלכת המוסיפים גוני צהוב לכל הספקטרום.
אומנם יש משהו מסעיר בדילוג הפרוע על פני המכשולים, אבל כבר כתבתי כאן שתוך כדי "דהרה", כשאני נהנה מהרוח המלטפת את פניי, התבוננתי בשורת הטרקטורונים אשר נמניתי עימם. כיף לדלג על המכשולים עם טרקטורון ולהרגיש בתוך הטבע, אבל במחשבה שנייה יש משהו פולשני וכוחני מאוד בדהירה הרועשת של עשרות רבות של טרקטורונים ה"קורעים" ברעש את המרחבים שאמורים להיות שקטים. בטיולי הטרקטורונים מעלי האבק אנחנו מייתרים את הסיבה שבגינה באנו.
השיא היה תצפית לקראת שקיעה על "העמק האדום": העמק נצבע בגוונים של צהוב, כתום ואדום. העמודים והחריצים הצעירים בגיאיות היו יפים להפליא, דומים ולא דומים לכל מקום אחר באזור. השתדלתי להתעלם מהקקופוניה ומהמוזיקה הרעשנית, שהיתה מבחינת חילול קודש. כדור השמש הבוער ירד במהירות, לרגע התחכך בעמודים החדים שברקע, והשמיים נצבעו כתום עז. עוד רגע ופג הקסם. גם מחר יום.
בבוקר אחר נסעתי למבצר אורטהיסאר (Ortahisar), גוש נוקשה שבולט מעל סביבתו. כמו במקרה של אוצ'יסר, הדרך לפסגתו עוברת בפרוזדורים, בחדרים ובגרמי מדרגות חצובים, שיוצרו יחד רב-קומות בסטנדרטים של העת העתיקה. גם הוא משמר בין קירותיו וחלליו את תולדות אנטוליה. המראה מלמעלה מסחרר ממש. אלפי "ארובות" מטוף מזדקרות מאזור מחורץ בנקיקים דקים, פסים ירוקים של חקלאות בתוך טבע פראי.
לעתים נדמה כי הנוף, מרהיב ככל שיהיה, הוא רק תפאורה למפגשים האנושיים. למרגלות המבצר פגשתי את איידר שמכר לי והטעים אותי בפירות יבשים. בחנות הענתיקות הסמוכה פגשתי את עלי, מוכר קשיש, שהכין לי קפה טורקי ושר לי בליווי נגינה על רבאב. הוא שולט בטורקית, אנגלית וגרמנית וגם משורר לעת מצוא. שר שירי הלל לטבע, בעיקר להר אריג'יס שממנו התחיל הכול. כמובן שכותב הרבה אודות האהבה. בן 73 וכולו מלא תשוקה לחיים. שתינו קפה יחד וקראתי משיריו... דיברנו על החיים. בדרכי למטה הצצתי. דמותו הצבעונית נודעה ברחבי טורקיה כולה, והוא מכונה בפי כל "עלי המשוגע".
עלי ניסה לשכנע אותי שלא ללכת לבקעת גומדה (Gomeda), מחוז חפצי. הוא צדק. ראשית כל, קשה היה למצוא את הדרך. המקומיים לא הכירו בדיוק את המקום, וכל מי ששאלתי מסר לי מידע שונה. המשותף לכולם, שהיו שגויים. בשלב מסוים הצלחתי לשכנע אב ובנו להראות לי את הדרך. מטורף ככל שזה יישמע, הבן ביקש מאביו להמתין בצל אחד מעצי המשמש והחלנו לרכוב על גבי האופנוע, צמודים מכורח הנסיבות, כשאני מנסה לגרש את ההרהור הנוגה על אודות הריחוק החברתי המתבקש בימי מגפה.
לבקשתי התחלפנו בנהיגה ומצאתי עצמי נוהג בדרכי עפר, מוקף בנוף, מבלי לאמץ את הרגליים. נזכר במשפט שאבי נוהג היה לומר, שבמכונית נוסעים כדי להגיע; באופנוע נוסעים כדי לנסוע. הרוח מלטפת את הפנים, ואני משתדל להאט את הנסיעה לבל תיגמר. אבל עונג זה תם. אחמט, כך נקרא ידידי החדש, הוריד אותי בדרך עפר, התחלתי ללכת, עד שקרה מה שקורה הרבה בקפדוקיה: הדרך הלכה וצרה, הפכה לשביל, שהפך למשעול, עד שפשוט נעלם.
למרבה המזל זיהיתי את הערוץ שאותו ביקשתי. המדרון היה תלול, החלקתי על אחוריי ומצאת עצמי בערוץ יפהפה שהוראת שמו "קן יונים". זהו נחל ובו זרימה דקיקה של מים, מעיינות של מים מינרליים בעלי מרקם של סודה שצורבים את הלשון, כנסיות חצובות בקירות, מצוקים מחוררים וגפנים נושאות אשכולות מתוקים. הלכתי לבדי. כל כך רחוק מההמונים הגודשים את החנויות בעיירה הסמוכה, יכולתי להקשיב לשקט של הטבע. וגם לעצמי. יש מחשבות שהטבע יפה להן. פסעתי שיכור מיופי, מתבונן סביב-סביב, עד שהגיע לפתע הכביש והקסם פג. אפשר לספר סיפור נוסף, דומה ושונה, על טיולים בבקעות נוספות. כולן דומות וכולן שונות.
בעודי נוסע באוטובוס, צדה עיני כמה עמודי סלע זקורים כמו... נאמר עפרונות... לא יכולתי להתאפק וירדתי מהרכב, רק כדי לצאת למסלול הליכה בעמק שלמטה כדי ליהנות מהצבעים בשעה זאת וכדי לכפר על הזלילה. מתי יגיע האוטובוס הבא? לא ידוע. לחופש נולד. בינתיים הגיע זוג לפני חתונתו, מנציח את כלולותיו על רקע הנוף. מצידי שהאוטובוס יתעכב.
קפדוקיה מלאה בפינות קסם: שלושה עמודים הנראים כנערות חבושות במגבעת, הכפר מוסטפא פאשה ובו חצובה בסלע כנסיית ענק, זכר לימים אחרים, ועוד. מלון בוטיק שעוצב באדמה, ביד אמן. בנוסף למראות מציעה קפדוקיה אין-ספור חוויות: רכיבה על סוסים בבקעה הלבנה, יותר שקט ויותר שלו מאשר הטרקטורונים. אבל עדיין, אין תחליף להליכה ברגל. פעם זו הליכה לאורך בקעת האהבה, שם העמודים מגיעים לשיאם הזקור, ופעם זו הליכה בבקעת הוורדים, שם השביל עובר במנהרות חצובות בסלע, נעזר בסולמות, חוצה בוסתנים. קשה להכיל את היופי הזה. דוגמה לכך הייתה ירידה ספונטנית מהאוטובוס מול נוף מרהיב, הליכה בעקבות השביל, מבלי לדעת לאן. יש משהו במראות הללו שמזמין, מחבק. קפדוקיה היא מפגש עם איכר המעבד את שדהו, כוס תה בבית קפה מאולתר ושיחות עם אנשים. הדרכתי כאן לא מעט פעמים, התאהבתי פעם במי שהקמתי איתה משפחה ובכל זאת, מבחינות רבות זו לי הפעם הראשונה.
התבשיל המיוחד בקפדוקיה הוא צלי בקר הנאפה בכד חרס אישי, אבל יש כאן אין-ספור של אפשרויות. המטבח הטורקי מספק חוויות קולינריות רבות. בצוהרי יום, אחרי כמה שעות הליכה, נכנסתי לקונדיטוריה באורגופ, שם פינקתי את השרירים ואת כפות הרגליים (גם את הבטן...) בעוגת קדאיף שעליה מוגש בכמות נדיבה קאימאק, השומן של החלב. רעל לאניני טעם. סוכר, שומן, פחמימות, קלוריות, כולסטרול. יופיו של החטא.
זכור במיוחד המפגש עם נאדין - צלמת שהגיעה מאיסטנבול. שיחה על אודות עדשת המצלמה הובילה להחלפת רשמים, לכוס תה ולעוד כוס. בשלב מסוים השם "ישראל" הוליד רק הנהון מנומס, בניגוד להבעה השמחה שבה נתקלתי בדרך כלל. אינני שליח, ולא בא לי להסביר עמדה פוליטית זו או אחרת. במקום זה התחלנו לשוחח על אודות הציביליזציות העתיקות של אנטוליה. התחלנו במטמון של תרבות הברונזה הקדומה באלאג'הויוק (Alacahöyük), והתעכבנו על החיתים. הם למדו עליהם רבות בבתי הספר, משום שהסוציאליזציה הטורקית מעצבת את ההיסטוריה באמצעות ניסיון להוכיח שעמי הערבות שהגיעו מאסיה התיכונה הם בעצם צאצאי החיתים. החיתים הפשירו את הקרח, והחאתים שקדמו להם הובילו לידידות.
בשיחה הבאה, אחרי טיול רגלי קצר, כבר עסקנו ביוונים שגרו כאן 1,900 שנה. שוחחנו על הנזירים שנמלטו לכאן, על הנצרות שפרחה כאן, על החקלאות והמלאכות שטופחו על אדמת אנטוליה, הרבה לפני שהגיעו הטורקים הראשונים. הם חיו כאן מאות רבות של שנים, סיגלו את השפה והמנהגים הטורקיים, עד מלחמת העולם הראשונה והחלטתו של מוסטפא כמאל על יצירת אומה הומוגנית.
למרבה ההפתעה, הייתה לה ביקורת קשה על הגירוש שזכה לשם המכובס "חילופי אוכלוסין". את טבח הארמנים עקפנו. הצלחנו. דיברנו על טורקיה של היום, מבלי להזכיר את "הפיל שבחדר", לפחות לא בשמו. כמו מרבית האינטליגנציה, היא חוששת מאוד מהתהליכים שעוברים על טורקיה. כשעצרנו להחלפת מילות נימוסין עם איכר מקומי, הם לא ניסו להסתיר את פליאתם נוכח "הזוג" המוזר. אבל זה לא רק לגבינו. קשה להם לראות זוגות צעירים, שאינם נשואים, מטיילים יחד - קל וחומר אישה טורקייה עם גבר זר. כעבור יומיים נאדין שבה לאנקרה והמשכתי לבדי, "מוצ'ילר" כמו פעם.
באחד הבקרים השכמתי בשעה 05:00 כדי לצאת למסע בכדור פורח, שנחשב לגולת הכותרת של החוויה הקפדוקית. נסענו במיניבוס למקום שבחשכת הלילה נראה רחוק. כולם מתאספים סקרנים ונרגשים סביב הכדורים, הצוות המקומי פועל בקדחתנות. באופק מתגלה פס אפרפר, שעוד רגע יהפוך לכחול. מבער מפריע לרגע את השקט, להבה מפלחת את העלטה, לשחור-אפור של השמים נוספים צבעיו הרועשים של הכדור. הנה כדור פורח מואר לרגע, כמו פנס כחול ענק. נכבה ונדלק בלון אחר. הפעם בצבעי אדום ולבן זוהרים. לפתע נשמע רעש, כמו לחישה רועשת. כן, לחישה יכולה להיות רועשת. כולם מרותקים ללשון האש השורקת.
כבר אור ראשון. אנחנו נדחסים לסל של הכדור הפורח. תחושה של מגלי עולם. אני נזכר בסיורו האווירי של רוברט פלקון סקוט מעל אנטארקטיקה, טרם שיצא למסע שממנו לא שב. מהרהר גם במניה וילבושביץ (לימים שוחט), שהכדור שבו ריחפה נסחף להרי אורל, למרחק של אלף ק"מ מהמקום שאליו כיוונה. התרגשות מוכרת שחוויתי כבר בקניה, במצרים, בבורמה וכעת כאן. אנו ממריאים לאט, בעצלתיים. אמריקנית חייכנית לצידי פולטת בחיוך "כמה נהדר". הכדור מתרומם לאיטו, כמעט מגלח את ראשי העמודים המחודדים, עובר מעל בקעת החרב, מרחף מעל עמק האהבה, הנה בקעת הוורדים. ה"טייס" מצביע על הבקעות, אני משנן אותן בזיכרוני. קצת מתערבבות בראשי.
הכפרים עדיין נמים. אכן, הכדורים אינם נראים כחלק מהטבע, אבל להבדיל מהטרקטורונים אינם פולשים אליו אלא מתערבים בו בשקט. ה"טייס" מפנה את תשומת ליבנו להר הגעש ארג'יס דאג, שענן מוארך מעניק אשליה שעשן מיתמר מלועו. שם התחיל הכול. כדור השמש מעצים את המראה הנשגב מלכתחילה. השמיים כתומים במיוחד שם, סביב ההר. זה היה מראה רב-עוצמה: קפדוקיה מתעוררת. התצורות המיוחדות מקבלות צבעים חמים יותר ויותר, השמיים מכוסים כדורים פורחים בשלל צבעים. בלונים למעלה, בלונים למטה, בלונים ממול. הנוף נראה כמו שטיח מנוקד בצבעים רעשניים. אנחנו עולים ויורדים, מגובה 700 מ' ל-30, מרחפים מעל בתי המלון, מנופפים לשלום לצופים בנו מעל הגגות, מלטפים את צמרות העצים. רציתי עוד.
האתר האחרון שבו ביקרתי היה הכפר אוונוס (Ananos), לגדתו של "הנהר האדום" - קיזיל אירמק (Kizil Irmak). הנהר משנע את החומר בפיתוליו והוא נזרק אל הגדה, אלסטי מחד ופלסטי מאידך. אידיאלי לקדרות. בבתי המלאכה הם מייצרים את הכלים החיתיים ויוצרים קשר תרבותי אל התרבויות העתיקות של אנטוליה. זה המקום להתבונן בידיהם האמונות של הקדרים, הנוטלים את "ביצת היוצר", בועטים בעדינות בגלגל הריחיים וכהרף עין מוציאים תחת ידיהם קנקן "חיתי" ארוך צוואר. זה המקום לשבת בחנות שטיחים ולשמוע הסברים על המוטיבים השונים משטיח לשטיח, מאזור לאזור.
חזרה למלון, לגורמה, שהיה ביתי לשבוע ימים. מחר צריך להמשיך.
כאשר סיימתי את היום הראשון לטיולי כאן, נראה היה לי ש"הבנתי את הפרינציפ", כפי שממהרים להכריז חלק מהטיילים שלי. כביכול טעמתי מהכול: הליכה, מבצר, מערות, טרקטורון. לכאורה נשאר רק כדור פורח ואפשר להמשיך הלאה. אבל אז התחלתי פשוט לספוג את המקום. ככל שאני מטייל יותר, אני מתקשה לעזוב.
