טיול צלילה באי פובהמולה במלדיביים
(צילום ועריכה: בועז סמוראי)
את המסע לאי פובהמולה תכננתי במשך שנים ביחד עם חברת וויילד דייב, שבאמצעותה אני מוציא טיולי צלילה בעולם, אך רק לאחרונה, לאחר שנת קורונה ללא תיירות, מצאתי את הנוסחה המתאימה כדי להוציא אותו לפועל. פובהמולה, ככל הנראה המיוחד באיים המלדיביים, הוא אחד האיים הדרומיים ביותר בארכיפלג ושוכן במרחק של כ-500 קילומטרים דרומית לאי המרכזי מאלה. האי, שאורכו ארבעה קילומטרים ורוחבו קילומטר אחד בלבד, הוא השלישי בגודלו במלדיביים, והוא שונה מבחינה גיאוגרפית משאר איי האטולים - בכך שהוא מבודד בלב ים, ואינו מוקף בלגונה רדודה כמו שאר האיים. בקצהו הדרומי יש שונית אלמוגים ארוכה המעמיקה אט-אט אל הים ואז נופלת אל קרקעית עמוקה של מאות מטרים, והוא מוקף באוקיינוס פתוח ובמים עמוקים, עובדה שמקשה מאוד על ההגעה אליו ותרמה להיותו מבודד מאוד עד לשנים האחרונות. חיים עליו כ-13 אלף בני אדם. בשנת 2000 נבנה במקום נמל קטן שמספק הגנה לסירות, ובשנת 2011 הוקם שדה תעופה קטן.
תושבי האי הם מוסלמים שדוברים ניב שונה מאשר באיים המלדיביים האחרים, ויש להם כמה מנהגים שייחודיים רק להם. מצד אחד הם מקפידים על מנהגי הדת, אך מצד שני הם מפגינים פתיחות כלפי הקדמה, וראינו שם נשים, עם כיסוי ראש, שמשמשות טייסות, מדריכות צלילה ועוד.
האי הוא אטול אלמוגים המכיל טבעת יבשתית, שבמרכזה לגונה יוצאת דופן. הלגונה נסגרה לים הפתוח במהלך השנים, והמים שבה איבדו את מליחותם והפכו לאגמים של מים מתוקים, היחידים בכל האזור. עובדה זו משכה אל האי ימאים שחיפשו מקורות מים מתוקים במהלך הפלגותיהם הארוכות באוקיינוס. כמו כן, זהו האי היחיד שבו יש צמחייה שדורשת מים מתוקים והרבה מיני ציפורים וצמחים אנדמיים לאי.
מיעוט האדמה על האי וקרבתו המיידית לאוקיינוס פתוח הביאו לכך שהאוכלוסייה המקומית נשענת בעיקר על דיג של דגים פלאגיים - דגי ים פתוח כמו טונה, דגי מרלין וכדומה. מבנה האי הארוך והצר הביא לכך שהדייגים מבלים בכל עונה בצד אחר של האי - הצד המוגן יותר מהרוחות העונתיות - עובדה שתרמה לשימור אוכלוסיות הדגים מסביב לאי, ובזכותה מתקיימים בו עד היום שונית אלמוגים בריאה ומפוארת ושפע דגה עצום.
בשל היותו אי קטן וכדי להימנע ממחלות ומריקבון, הדייגים נוהגים לחתוך את חלקי הדגים שלא ישתמשו בהם ולהשליכם בנקודה הדרומית של האי, סמוך לנמל הפונה אל האוקיינוס הפתוח. מנהג זה שנמשך שנים רבות הביא לכך שכרישים גדולים מגיעים מדי יום בעקבות סירות הדייגים אל חופי האי, כדי לאכול את שאריות הדגים הנזרקות אל המים. הכרישים הם מסוגים שונים, אך בעיקר כרישי טיגריסי. אלו כרישים שקשה מאוד למצוא כיום ברחבי העולם, מה שהפך את האי לנקודה הטובה ביותר כיום למפגש עם כריש זה, ולמקום היחיד שבו הם נמצאים בכל יום לאורך כל ימות השנה. לכן הרגשתי שאני חייב לבקר שם.
קבוצת הצוללים שהתלוותה אליי למסע כללה אנשים בגילים שבין שנות ה-30 לשנות ה-60 לחייהם, חובבי טבע וטיולים ברחבי העולם. ביקור באי פובהמולה התאפשר עד לאחרונה רק בהפלגה שיצאה מאחד האיים הדרומיים האחרים, ועקב תנאי הים הקשים וחוסר היכולת לעגון באי, משך זמן הביקור הוגבל ליום אחד בלבד. בנוסף, עד לשנים האחרונות אפשר היה לבקר רק בריזורטים מפוארים ויפים שהופרדו מהאוכלוסייה המקומית, אך לאחרונה נפתחה האפשרות לבקר ולשהות בבתי הארחה מקומיים בלב איים מיושבים. השהייה בקונספט זה היא בסיסית מאוד ושונה מבית מלון מפנק, אך היא מאפשרת הצצה לאורח חייהם של המקומיים ומעניינת יותר מבחינה תרבותית וחווייתית. יש לזכור כי האוכלוסייה המקומית היא מוסלמית אדוקה, וחל איסור מוחלט על שתיית אלכוהול או על לבוש חשוף כמו ביקיני, אפילו בחופי הים. החוויה בקרב המקומיים הייתה ממלאת מאוד ומעניינת, אך אינה מתאימה לכל אחד ובמיוחד לא לאלו המחפשים חופשה מפנקת.
מצב הכרישים בעולם כיום הוא הגרוע ביותר אי פעם - רוב מיני הכרישים נמצאים בסכנת הכחדה, וחלקם בסכנה מיידית. נוכחות הכרישים באוקיינוס חשובה מאוד, מפני שכטורף-על הם משמשים כמווסת למינים אחרים, כמו בכל מערכת אקולוגית, ושומרים על איזון בין גודל האוכלוסיות של דגים ושל בעלי חיים אחרים.
הכרישים טורפים את הפרטים החלשים או הפגומים, וכך דואגים ל"השבחת" המינים הקיימים. על הכרישים אין איום טבעי מלבד בני האדם, שבמאה השנים האחרונות דלדלו את אוכלוסייתם בכ-90%. הכרישים, שרובם חייבים לשמור על תנועה במשך כל חייהם, מתים תוך שעות ספורות אם הם נתפסים ברשתות או בחוטי דיג - עובדה שגורמת לכך שעל אף שהם מין מוגן ברוב חלקי העולם, גם אם ישוחררו לאחר שייתפסו הם לא ישרדו לרוב.
הדייגים באי פובהמולה למדו לחיות לצד הכרישים, ונהנים מכך שהם מסלקים במהירות את שאריות הדגים ועוזרים להם לשמור על סביבה אקולוגית נקייה ככל שאפשר. בשנים האחרונות המקום נחשף לקהילת הצוללים, שהחלו להגיע אל האי ולבקש מהדייגים שישליכו את שאריות הדגים סמוך לזמן הצלילה שלהם, כדי שיוכלו לצפות בענקי הים מגיחים מהמעמקים לנשנוש קל ללא מאמץ, וללא התנהגות אגרסיבית, במים רדודים וצלולים. הנקודה זכתה לכינוי Tiger zoo - חוויית צלילה שאין כמוה באף מקום אחר בעולם.
"זה כמו לדשן את האוקיינוס בחזרה", הסבירה לי רמזי. "המשמעות של מה שהם עושים היא לתת בחזרה מזון לטורפים, לכרישים, והתופעה נמשכת כל כך הרבה שנים שאם ישנו אותה, זה יהיה כמו לשנות שלב באבולוציה של המקום. אם המנהג הזה ייפסק, יצוצו בעיות. מה שצריך לקרות ברמה העולמית הוא שעלינו לתמוך באיים מהסוג הזה ולבנות תיירות מקיימת מסביב לזה, ואז התושבים יוכלו ליהנות משני העולמות יחד.
"מצד אחד הדייגים ימשיכו לדוג ולהוציא שלל מהאוקיינוס, ומהצד השני הם ימשיכו לדשן אותו ולהחזיר לו את מה שהם לא צריכים. ככה האוכלוסייה המקומית תוכל להתקיים גם מתיירות ולא להתבסס רק על דיג, וכשאוכלוסיות הדגים יידלדלו, תהיה להם עוד אופציה לפרנסה מהכרישים במקום שיתחילו לדוג אותם מחוסר ברירה. כל זה לא קרה כאן, כי המערכת האקולוגית פה פועלת באופן מושלם וזה יפהפה, והלוואי שכל העולם יהיה ככה".
התרגשות חברי הקבוצה שהצטרפה אליי והמבט בעיניהם כשיצאו מהמים הספיקו כדי להבין שככל שיותר אנשים ייחשפו לאופיים האמיתי של הכרישים, נוכל לתרום מעט למאמצי השימור - ואולי להציל את חלקם מההכחדה הקרובה והבלתי נמנעת, שתגיע תוך כמה עשורים אם אופן הדיג והקצב שלו לא ישתנו. אין מה לחשוש מכרישים, יש לחשוש מאוקיינוס ללא כרישים.
את הצלילות שלנו ביצענו יחד עם אחמד אינה, מדריך צלילה מקומי שנולד באי ומכיר היטב את הכרישים, ויחד עם זוג חוקרי כרישים בשם אושן רמזי וחואן אוליפנט. אינה לימד אותנו לזהות את הפריטים השונים ואת אופיים הייחודי: לדוגמה "קרלי", כרישה בוגרת שסנפיריה מעוקמים קלות בקצותיהם; או "פיראט", כרישה שנפגעה מקרס דיג שנכנס מתוך פיה ופצע את עינה, ולמרות זאת שרדה והגיעה לבגרות. זוהי הכרישה האהובה על רוב המבקרים, מפני שלמרות גודלה העצום היא נהנית מקרבה לצוללים וממש מטיילת ביניהם בעדינות.
"זה מדהים בעיניי שלכל כריש יש התנהגות ייחודית ואופי משלו, ממש כמו בני אדם", אמר לי אינה. "במשך השנים חלק מהם פיתחו מערכת יחסים איתי, והתחילו לסמוך עליי ולהתקרב יותר ויותר. הכרישה 'פיראט' היא זו שהכי נקשרתי אליה, והיא נותנת לי הרגשה שזה הדדי".
שני חוקרי הכרישים המפורסמים מהוואי, אושן רמזי וחואן אוליפנט, הם תופעה עולמית - זוג אנשים שמקדישים את חייהם לשימור הכרישים. יש להם מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות שנרתמים לפעולות השימור שהם מקדמים. רוב פועלם הוא תיעוד כרישים וחשיפת הציבור לחשיבותם האקולוגית. אושן וחואן הצטרפו אלינו לצלילות, ולימדו אותנו רבות על דפוסי ההתנהגות של הכרישים ועל חשיבותם לסביבה הימית. אני חייב לציין שמעולם לא ראיתי אנשים שצוללים באופן כל כך רגוע וטבעי, ועוד בחברת כרישים.
בצלילה הראשונה שלנו באתר "נמל הכרישים" הגיעו כשישה פריטים גדולים מאוד, ובאחד מרגעי הצלילה אחת הכרישות הבוגרות - הגדולה ביותר באותה הצלילה - שחתה היישר אל הקבוצה ועברה סנטימטרים בודדים מעל לראשה של אורלי, אחת מחברות הקבוצה. זה היה המפגש הראשון של רובנו עם כריש טיגריסי, ואפשר לומר שאפילו נבהלנו, אבל מהר מאוד הבנו שהכרישים מחפשים מזון ספציפי וחוששים מאיתנו, ואפילו נמנעים מלחלוף קרוב מדי אלינו.
מלבד צלילות הכרישים, ניתן לצלול בשני צידי האי בהתאם למזג האוויר. צידו המזרחי של האי מתאפיין בקיר אלמוגים תלול ועמוק, שמזכיר במעט את קירות האלמוגים בחופי סיני. בחלקו העמוק של הקיר ניתן למצוא אלמוגי מניפה ענקיים, ובנקודה מסוימת ניתן לפגוש בכרישי השועל, שמגיעים כל בוקר לביקור בתחנות הניקוי אצל דגי הנקאי החיים בין האלמוגים.
בצידו המערבי של האי הקרקעית מעמיקה באופן מתון, ומשובצת במושבות אלמוגי אבן ענקיים ובקרקע חולית ביניהם, מה שמושך לאזור את שוכני הקרקעית המישורית יותר כמו צבי ים, חתולי ים גדולים וכרישים לבני קצוות, ודגי שונית טרופיים כמו שרביטן, פרפרון ותוכינון.
בקצהו הדרומי של האי יש מעין שלוחת אלמוגים ארוכה שנמשכת לאורך של כשלושה קילומטרים בעומק של 40-20 מטר, מה שמושך לאזור להקות דגים ענקיות, כרישי פטיש ואפילו מאנטות אושיאניות – זן מאנטות ענק שאותן קשה מאוד למצוא באיים האחרים באזור, וכמעט בכל מקום אחר בעולם.
בסיומו של כל יום, לאחר הצלילות, יצאנו לטייל באי, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בנסיעה על קטנוע. הקפה מלאה של האי אורכת כשעה בלבד. החופים, כצפוי, יפים מאוד. חוף טונדו נמצא בעברו הצפון-מזרחי של האי, ויש בו חול גס וחלוקי נחל לבנים שכמוהם לא ניתן למצוא באף אי אחר במלדיביים. אגמי הענק במרכז האי מושכים אליהם ציפורים רבות, שמקננות בצמחייה הצפופה שבאזור. ביום שישי בשעת הצהריים כל האי עוצר מלכת, רוב התושבים יוצאים לתפילה באחד משלושת המסגדים הגדולים, וניתן לשמוע את קריאת המואזין מכל חלקי האי המיושבים.
אחת הבעיות המרכזיות באי היא ההתמודדות עם פסולת, ובעיקר עם פלסטיק. עם העלייה ברמת החיים, הגידול באוכלוסייה וכעת גם מעט התיירים שמגיעים, פסולת רבה מצטברת - בעיקר בקבוקי מים מינרליים שנצרכים במספרים גדולים משום שלא ניתן לשתות את המים הזורמים באי. "אנחנו מעריכים שהאוכלוסיה על האי מייצרת כ-200 אלף בקבוקי שתייה חד-פעמיים בחודש", אמר לי אינה, שיחד עם זוג החוקרים חנך פרויקט מימון להטמעת מערכת פילטרים בכל בית באי. המהלך צפוי להפחית במידה ניכרת את הזיהום הסביבתי שמצטבר במקום, לצד חינוך האוכלוסייה לשמירה על הטבע.
"אם נוכל להצליח לגייס כ-200 אלף דולר, נוכל להיפטר מחצי מהפסולת שמצטברת באי", העריך אינה. שמחתי מאוד לשמוע על הפרויקט הסביבתי, וחברת וויילד דייב שבה אני עובד, ושאותה אני מייצג, נרתמה למאמץ - ותתרום חלק מכל ההכנסות העתידיות של תיירות הצלילה לאי לטובת הפרויקט המדהים הזה. כן ירבו כמותו.
בועז סמוראי, 42, מתגורר באילת, נשוי ואב לשלושה ילדים. בועז עובד עם חברת וויילד דייב ומלווה משלחות ברחבי העולם ליעדים שבהם מתרחשות תופעות טבע ייחודיות, שם הוא מתעד את בעלי החיים מעל ומתחת לפני המים. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם.
