אפירוס (Epirus) הוא מחוז בצפון-מערבה של יוון. הוא גובל במערב בים היוני; בדרום – במפרץ ארטה (Arta), הידוע גם כמפרץ האמברקי (Ambracian Gulf); בצפון באלבניה, הכוללת בשטחה מקצת מאפירוס הקדומה; ובמזרח מפרידים הרי הפינדוס בינו לבין תסליה ומקדוניה. זהו מחוז רחב ידיים, ששטחו 9,250 קמ"ר.
לחלק הראשון של הטיול במרכז יוון - הקליקו
לפי "אבי ההיסטוריה" הרודוטוס, מאפירוס יצאו הדורים, אשר כבשו את יוון במאה ה-11 לפני הספירה והכניסו אותה למה שהיסטוריונים של ימינו מכנים "תקופת החושך". הכוונה אינה לליקוי חמה, אלא לתקופה ארוכה שממנה נותר מעט מאוד תיעוד היסטורי. מצפון לאפירוס ישבו האיליריים שהקימו ממלכה באלבניה, מונטנגרו ודרום קרואטיה (דלמטיה) של ימינו. ההיסטוריון היווני תיאופומפוס (Theopompus), בן המאה הרביעית לפני הספירה, מונה באפירוס ארבעה עשר שבטים.
מתוך הידוע שבהם, המולוסים (Molossians), יצאו השליט אלכסנדר השני (מאפירוס), שהצליח לאחד את אפירוס לממלכה אחת, אבל גם זו הייתה למעשה איחוד של שבטים נפרדים, ששמרו על שלטון עצמי מסוים. בראש הברית עמד "מלך האפירוסים", שמדי שנה נשבע לשמור את החוקים. המלך היה למעשה המצביא של הברית, רק בימי מלחמה. הגם שתושבי אפירוס נחשבו ל"ברברים" בעיני היוונים הקדמונים, הם ספגו את התרבות היוונית והיוונים בנו בגבולותיהם ערים, שהחשובות שבהן היו אמברקיה וקורקירה.
בדודונה (Dodona), הסמוכה ליואנינה של ימינו, שכן האורקל של זאוס. הידוע שבשליטי אפירוס היה פירוס, שעלה לשלטון בעזרת חותנו תלמי הראשון, ובימיו נעשתה אפירוס מעצמה. בעקבות תמיכתה של אפירוס במוקדון נגד רומא פרץ עימות אלים בינה לבין האחרונה. בשנת 280 לפני הספירה יצא פירוס לעזרת העיר טרטנום שבדרום איטליה במלחמתה ברומא. בקרב הראשון הוא ניצח אולם אבידותיו היו כבדות, וזכורה אמרתו "עוד ניצחון כזה ואבדנו". הוא סייע ליוונים במלחמתם נגד קרתגו והשתלט על סיציליה, עד שרב עם שותפיו. הוא נחשב למנהיג ומצביא גדול, וכתב חיבורים על אודות טקטיקה ודיפלומטיה. ניצחונותיו הרשימו מאוד את בני דורו, ובעת העתיקה העריכו אותו כשווה לחניבעל ולאלכסנדר מוקדון, אולם לא היתה לו סבלנות לגבש ולבסס את הישגיו ותמיד התפתה להרפתקאות חדשות. כיבושיו בארצות חוץ היו ארעיים, ולזכותו נזקף רק גיבושה מחדש של ממלכת אפירוס.
יצאנו לטיול מאגם פלסטירה (Plastira) צפון-מערבה. נסענו כשלוש שעות בנופים דרמטיים להפליא. חצינו גאיות, טיפסנו במדרונות מפותלים, עצרנו לתצפיות משכרות חושים, טיפסנו על גשרי גיבנת עות'מאניים ושאפנו אוויר פסגות. בכל פעם הכרזתי שזו העצירה האחרונה, וכעבור חמש דקות הפרתי את הבטחתי כשיצאתי לצלם, מנסה לנכס לעצמי את היופי. זוהי ארץ בראשית. במשך שלוש שעות נסיעה ראינו שני כלי רכב בלבד. לא בית קפה ולא תחנת דלק.
באותו ערב, כך הבנו, הוכרז סגר כללי על צפון יוון בעטיה של הקורונה. מבחינת המראות לא השתנה הרבה. ההרים הם אותם הרים והכפרים מצטלמים היטב. על פניו הכול אותו דבר. אבל לא. דומה שהסגר עיקר את יוון מנשמתה. הכנסיות, המוזיאונים, האתרים ההיסטוריים היו סגורים. גם המסעדות, שבאזור זה הן משובחות במיוחד, נסגרו. אכן, טיול אינו רק מראות ומקומות אלא גם אווירה, אבל גמרנו אומר ליהנות ממה שיש - והצלחנו.
בשעת בוקר מאוחרת יחסית הגענו למלון Liontis שבעיירה פרמנטה (Pramanta). זהו מלון פשוט עם חדרים הפונים אל הכביש. במבט ראשון לא מזמין במיוחד, אולם בחדר האכילה שהוא גם הלובי היו מארחת חביבה ושמה דמיטרה, אווירה נעימה ועוגות טעימות. היה זה יום שטוף שמש, שהיה שינוי מרנין ממזג האוויר הסגרירי של אתמול. ישבתי בחדר האכילה, שכולו בנוי חלונות ענק, מתבונן בשפע הירק שמסביב ונהנה מהמטעמים שרקחה בעלת הבית.
אזור צומרקה (Tzumarka) פחות מוכר מאשר כפרי זגוריה (Zagoria) שמצפון לו, אבל אינו נופל ממנו ביופיו. גם הוא חלק בלתי נפרד מאפירוס (Epirus), שצורף ליוון רק לאחר מלחמת הבלקן הראשונה ב-1912. זהו אזור של טבע מסעיר, משכר חושים ממש ובו נחלים, נהרות, מפלי מים, יער צפוף, אפרים ירוקים, יערות ופסגות הרים מחודדות. בנוף הפרוע הזה זרועים 47 כפרים יפהפיים, שאין אחד מהם דומה למשנהו.
הדרך לכפר מאצוקי (Matsouki) נראתה כמו מעולם הפיות: מדרונות תלולים, ירוקים ומשובצים בכתמי צהוב של שלכת, ערפילים ושקט כה מוחשי עד שדומה וניתן לגעת בו. עצי אלון שסוע, שראשיתה של שלכת אחזה בעליהם, עצי דולב שעליהם הצהיבו מזמן, כמה עצי אדר שעליהם האדימו וממעל, שמיכה רחבה של עצי אשוח שבלטו בצבעי הירוק הכהה שלהם. בדרך עצרנו בגשר מתכת מודרני שנמתח על פני ערוצו של נחל Kalarritiko.
עצרנו לתצפית על הקניון ועל מפל Kamili שנשפך אליו. בפאתי הכפר ניגר מפל מים יפה הפורץ מתוך קיר סלע בשטיח שצבעו ירוק-צהוב. לא הרחק ממנו טחנה המופעלת בכוח המים. את הטחנה מפעיל גלגל אנכי המכונה "גלגל ויטרוביוס" על שמו של ה"ארכיטקטון" הרומי הנודע, שחיבר כרך אנציקלופדי שלם על טחנות המופעלות בכוח המים. מהכפר יוצאים שבילי הליכה רבים. מקומי שפגשנו התגאה בתריסר מפלים השוצפים בקרבת הכפר. הגשם שהתחיל לרדת שכנע אותנו להסתפק באחד.
לא הרחק משם נמצא מנזר קפינס (Kapinas) שנראה תלוי באוויר. קירותיו החיצוניים נראה כהמשך ישיר למצוק. אל המנזר מוביל שביל רחב, שמן הסתם שימש עולי רגל שבאו לחלות את פני הנזירים. תייר אנגלי מסר לנו מפתח גדול עבור דלת העץ של המנזר. סובבתי וסובבתי והמנעול לא נענה. גיל סדגת שהצטרף אלינו הפגין בפנינו את המוטוריקה העדינה שלו, הדלת נענתה לידיו המיומנות ונכנסנו. בפנים – לא הרבה. אפלולית מוכרת, חללים חצובים בסלע וכמה איקונות. ברו מרשים מתוכו.
צמחייה עשירה ועבותה עם הרבה מטפסים, שרכים וכמות נדיבה של טחב, המזכירה יער גשם של האקלים הממוזג. הלכנו לאורך הנחל, משתאים מיופיו של הערוץ ומבריכות המים הכחולות. הקרקע הייתה מרופדת בשכבה עבה של עלי שלכת צהובים ועלה ממנה ריח נעים של רקבובית. מצידו השני של הנחל התפתל שביל מרהיב בתוך היער העבות, בין השרכים והמטפסים, בין עצי הדפנה לקיסוס החורש המטפס, פריחה של מורן החורש ורקפות.
באפיק של קויאסה זורם נחל צלול, שמקורות המים שלו מהפשרת שלגים על הרכס הגבוה שמעליו, מתוגברים במי מעיינות, ומשום כך זורם האפיק כל השנה. בקצה המסלול כמה בריכות מים שצבען כחול-ירוק ומפלים קטנים אך מרשימים. הלאה משם אפשר להמשיך קמעה על אמת מים נטושה, שבעבר הובילה מים לטחנת קמח. מסלול זה נחשב ל"מסלול החובה" בחבל צומרקה. סמוך לבריכות בית קפה שאולתר מהמבנה הנטוש של טחנת הקמח. לצידו נשמר מבנה המגלשה, ועל הקיר תלוי גלגל המים. בית הקפה מופעל על ידי משפחה מיואנינה. בשל הקורונה, הישיבה מוגבלת לשולחנות שבחוץ - תפאורה נהדרת אבל פחות אטרקטיבית בגשם, גם אם הוא דקיק. מסתבר שאנחנו המטיילים האחרונים לעונה. הם החלו לארוז. נראה שהמתיקו את הגעגוע במחיר שתקעו לנו.
עוד נסיעה קצרה ואנו בכפר קלריטס (Kalarites), שמשמש נקודת מוצא למסלולי הליכה באזור. את הכפר חוצה שביל מסומן החוצה את אפירוס (Epirus Trail) וכמה רכסי הרים, ועובר בלא מעט כפרים. הכפר נראה כמו בציור, סוריאליסטי כמעט. בתים בנויים על המדרון, גגות צפחה הנראים כדפי אבן ענקיים. שבילים מרוצפים ומטופחים, שפע של ירק. עלינו לפלטיאה (כיכר מרכזית), הנמצאת בראש הכפר. בליבה, לצד עץ הדולב הענק, כנסייה מרשימה ולצידה מגדל שעון המראה את השעה בדיוק רק פעמיים ביום. לא ידענו שובע מהקסם. לא היה בית שדמה למשנהו. כל פינה נראתה כמו ציור. הגשם שהלך והתחזק אפשר לנו לטייל, אבל לא עודד אותנו לצאת מכאן למסלול הליכה, מה גם שהיום ממהר לרדת בעונה זו של השנה ועננים כבדים כיסו את העמק. למרבה ההפתעה הכפר היה ריק לגמרי. אף ארובה לא העלתה עשן. הבטחנו לעצמנו לחזור.
אזור צומרקה (Tzoumerka) הוא אחד האזורים המובהקים של יוון ההררית. זה המקום להזכיר כי יוון היא ארץ הררית. 40% משטחה הם מעל רום של 500 מטרים. כמה פסגות נישאות לרום של יותר מ-2,000 מטרים (אולימפוס - 2,917 מטרים). ההרים עוצבו ברובם בשלישון - 60 מיליון שנה לפני זמננו - ונופם דרמטי.
השמיים הכחולים היו שינוי מרענן מהמזג הקודר של אמש. יצאנו מפרמנטה (Pramanta), עיירת ההרים שבה שכנו, למרגלות רכס Strogoula. התחלנו את היום בניסיון להפוך את הג'יפון שלנו לרכב שטח. הניסוי כי הזכיר לנו כי הרכב שלנו הוא למעשה סופר-ג'יפ, היינו ג'יפ שנועד לשמש רק לנסיעה לסופר. לאחר שהבנו את המגבלות המוטוריות, נסענו דרומה אל גשר פלקה (Plaka) המפורסם, שנמתח מעל פני נהר ארחתוס (Arachtus), שהוראת שמו היא "לנפץ" או "להלום". יש לציין כי הנהרות העיקריים של צפון-מערב יוון זורמים בעוצמה וניזונים מכמויות מים גדולות. שמותיהם יעידו על כך – נחל אחר נקרא "תיאמיס", שהוראת שמו "לרוץ". הקטעים שבהם האפיקים ישרים מקבילים בכיוונם זה לזה ולמגמה העיקרית של ההרים.
גשר פלקה הוא גשר "גיבנת" עות'מאני, שאורכו 52 מטרים. גשר זה מבוסס על קשת ענקית שאורכה 40 מטרים וגובהה 17.6 מטרים. הגשר נתמך על ידי שתי קשתות נוספות, שאורכן שישה מטרים כל אחת. הוא נבנה בשנת 1866 על ידי האדריכל היווני קוסטאס בקאס (Kostas Bekas), יליד פרמנטה, על פי פקודתו של השולטן העות'מאני עבדול-עזיז, ונחשב לארוך ביותר בבלקן. בין 1881 למלחמת הבלקן הראשונה (1912) שימש הגשר כגבול בין ממלכת יוון לבין האימפריה העות'מאנית. אחרי המלחמה, שבה נאבקו בולגריה, יוון וסרביה עם טורקיה, קיבלה יוון שטחים גדולים נוספים. לגשר זה היה תפקיד חשוב על דרך הסחר שבין צומרקה, אפירוס ותסליה. הוא נהרס בשיטפון ב-1915 ועמד חרב, עד שנבנה מחדש השנה.
האפשרויות באזור רבות: טיולי רגל למפל Kefalovriso, מסלולי הליכה בין כפרים, ראפטינג או שיט בקיאקים. מסרון מעמית הכריע את הכף לטובת טיול רגלי בין הכפר קלריטס (Kalarites) לכפר סיראקו (Sirako). אכן, ביקרנו כאן אמש כשהכפר היה אפוף ערפילים וקסם, אלא שביום יפה זהו כפר אחר לחלוטין. יצאנו למסלול הליכה על פני דרך אבן מרוצפת, הלכנו על שפת הקניון של נחל Kallaritiko, ירדנו אל ערוצו בגרם מדרגות ארוך ונפשנו לגדת הנחל, שנראתה כגן עדן של עצי דולב, קיסוס החורש ובריכות מים מכוסות בעלים. עלינו בשביל מרוצף, שהיה מכוסה במרבד של עלי שדר עגולים ועלי אדר קטן עלים, שנראים ככוכבים צהובים.
הכפר סיראקו שמור ומטופח להפליא. מלוקק משהו, עד שדומה למוזיאון. משהו בו מסודר היטב, שמור להפליא, כמעט בלתי טבעי אבל מלא חן. המשכנו לרכס הגבוה שמדרום לפרמנטה, לאזור יערות האשוחים. במקום, בגובה של 1,300 מטר מעל פני הים, נמצאת בקתה מהודרת. הבקתה בנויה בקרחת יער ומעליה מתנשא בגאון רכס Kefalovriso, לגובה של 2,393 מטר. השביל מטפס מכאן אל מפל Kefalovriso, שנופל מגובה של 350 מטר ונחשב לגבוה ביותר ביוון. המהדרים גולשים לבקתה שמעל לכפר מליסורג'י (Melissourgi), שמצידו השני של הרכס. לאחר ארוחת הערב לגמנו מהמשקה המקומי, שעשוי מחליטת צמח שנקרא Brasilian ומכונה בפיהם "תה הרים".
למחרת התעוררנו שוב לבוקר מלא אור. חצינו את הרכס הראשי של חבל צומרקה, על כפריו שקיבלו גוונים שונים באור של בוקר. לאחר כשעה וחצי של נסיעה הגענו לעיר המחוז יואנינה (Ioannina), שהיתה מקום מושבו של עלי פאשה, מושל ממוצא אלבני, ששלט במחוז בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 והיה ידוע באכזריותו ובשיגעונותיו. עלי פאשא היה בן למשפחה עשירה מהכפר בצ'ישט, הסמוך לעיר טפלנה בדרום אלבניה של ימינו, שבו אביו היה הביי. המשפחה ירדה מנכסיה ואיבדה את מעמדה בעקבות הירצחו של אביו ב-1758, ועלי היה לשודד דרכים שהטיל אימה על האזור, וצד את עיניהם של השלטונות העות'מאניים.
ב-1768 נישא לבתו של הפאשא של דלווינה, והשניים היו לבעלי ברית. מעמדו של עלי באימפריה העות'מאנית התחזק בהדרגה, וב-1787 העניק לו הסולטאן עבדול-חמיד הראשון את פשאליק (מחוז) טריקלה (Trikala), כהוקרה על תמיכתו בו במלחמתו באוסטרים. ב-1788 השתלט על יואנינה, שהייתה למקום מושבו, ובהמשך ניצל את חולשתה של האימפריה העות'מאנית באותה העת כדי להשתלט על שטחים נוספים באלבניה, במערב יוון ובפלופונסוס. כפאשא של יואנינה הנהיג עלי פאשא מדיניות עצמאית, שלא תמיד תאמה את רצונותיה של האימפריה העות'מאנית אך שירתה היטב את האינטרסים שלו. השלטון באיסטנבול העדיף מצב זה על פני הפיכתו של עלי לאויב, וגם היה חלש מכדי לכפות עליו את רצונו. בין המבקרים בחצרו היה לא אחר מהסופר האנגלי לורד ג'ורג' ביירון, שהתפעל במיוחד מתחיית התרבות היוונית תחת עלי פאשה, שכן באופן מפתיע עלי פאשה ניהל את האדמיניסטרציה שלו לא בשפה הטורקית של האימפריה או בשפת אימו האלבנית אלא דווקא בשפה היוונית.
מאידך, ביירון לא אהב את שלטונו האכזרי. יחסו ליוונים היה אמביוולנטי: מצד אחד ניהל את חצרו ביוונית ותמך ביוונים, ולכן זכה באהדה מצד רבים מנתיניו היוונים, ומצד שני דיכא לאומנים יוונים. מעשי האכזריות שעליהם מדבר לורד ביירון היו רבים. כך למשל הוציא להורג 739 קרובי משפחה של רוצחי אביו. בשנת 1808 הוציא להורג את המורד היווני אנטוניס קצנטוניס במכות פטיש. בנוסף הוציא להורג בהטבעה נערות יווניות שנתפסו באקראי ביואנינה, והואשמו בניאוף. ידוע שהטביע באגם את פילגשו של בנו בשל "פרובוקציה", היינו סירובה לשכב עימו.
כעבור כמה ק"מ מצפון לעיר קידם את פנינו שלט המבשר שהגענו לחבל zagorochoria, הנקרא גם זגוריה (Zagori), על כפריו המיוחדים שזכו להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הגבוה שבהרי אפירוס הוא הר Smolikas, שגובהו 2,637 מטר מעל פני הים. הרי הפינדוס, שבלב הרכס, מפרידים את אפירוס ממקדוניה ומתסליה.
המחוז היווני אפירוס הוא רק חלק ממחוז נרחב יותר בשם זה, שכלל גם חלק מאלבניה של ימינו. גם אפירוס עברה לרשות יוון רק ב-1912, לאחר מלחמת הבלקן הראשונה. מרבית התושבים אינם יוונים במקור אלא וולאכים הקרובים לרומנים, ולצידם חיים כאן בני לאומים בלקניים אחרים.
פרוש השם "זגוריה" בשפות הסלאביות הוא "מעבר להרים". זהו אזור הררי מיוער בצפיפות ששטחו כ-1,000 קמ"ר ובו 46 כפרים קטנים, בנויים אבן ומקורים ברעפים מצפחה. השלכת בוערת עכשיו בכפרים של זגוריה, ובכל מקום ניתן לצפות בעצים שעליהם כאילו נצבעו בגוני צהוב, כתום וזהוב. זוהי תקופת חסד מצומצמת. בעוד חודש וחצי ישתלט גנרל חורף על האזור. תחילה יכוסו הרי הפינדוס בכסות לבנה של שלג, ואחריהם גם הכפרים שלמרגלותיהם.
שמנו פעמינו לעבר הכפר קיפי (Kipi). הכביש מתפתל עשרות פעמים במעברי הרים קטנים. הזיגזג האינסופי הזה לא הכי קל לנהיגה, אבל מעניין. גשר האבן קוקורי (gefiri kokkorou) נמתח בקשת מושלמת מעל ערוץ אחד הנחלים, ומעורר השתאות בכל פעם מחדש. גשר זה הוא הראשון בסדרה ארוכה של גשרים שנבנו לאורך הערוץ, וכיום נמצאים במקביל לכביש. ספרתי שמונה גשרים יפהפיים פזורים סביב הכפר. ידוע לי שקיימים כאן לפחות עשרה גשרים כאלו. הם נמתחו מעל ערוצי הנחלים, ושביל הליכה מרופד עלים מוביל אליהם. תחת הגשרים זורמים מי פלגים צלולים שעלי שלכת צפים בהם, והוסיפו להם נופך רומנטי. אלו החומרים שהמשוררים נוהגים לעשות בהם להטים. כאשר גשרים אלו הוקמו על ידי העות'מאנים במאה ה-18, עברו דרכם השיירות שחצו את ההרים.
חלפנו על פני כפר קיפי המטופח, שבתיו האפרפרים משתלבים בנוף ואף גג לא חוצה בשחצנות את קו הרקיע. ספרנו עוד גשר, ובגשר שלאחריו (Petsiony) החנינו את הרכב והחלנו ללכת ברגל. ההליכה במקביל לנחל היא ביער מצהיב של עצי אדר ושדר, שעליהם הזהובים מכסים את השביל. הקשת של גשר Mylos, שאותו לא חצינו, השתקפה היטב במים והפכה אותו לעיגול מושלם. המפורסם מבין הגשרים הוא פיקידאס (Plkidas), המוכנה גם קאלוגריקו (Kalogeriko). זה גשר מיוחד, הבנוי משלוש קשתות אבן. משם הלכנו ברגל בתוך הערוץ ממש, עד לגשר הענק שממנו פתחנו את הסיור. התכנון המדויק והבנייה היפה של גשרי האבן העות'מאניים מצדיקים את המוניטין שנקשר בהם.
חלק מן הקסם העכשווי של גשרי האבן טמון בפראיות שלהם, ובכך שהם דווקא אינם מטופחים. בסדקים שבין האבנים גדלה צמחייה, והאבנים עצמן מכוסות בטחב. חיפשנו דרך לחזור לגשר הראשון, מרחק שעתיים של הליכה. הרמתי את הבוהן בבקשת טרמפ, והמכונית השלישית או הרביעית עצרה לנו. ביקשתי להגיע לרכב. זוג חביב מתסלוניקי, דובר אנגלית רהוטה, האיר לי את פניו ולאחר כרבע שעה העביר אותי לרכב. לתדהמתי הם הסתובבו, והתברר לי שהיו צריכים לפנות מיד בצומת הראשון שלאחר הנקודה שבה אספו אותי, ולמעשה לקחו אותי במיוחד.
משם נסענו בנוף של צפחות. הסלעים נראו כבנויים מלוחות אבן, בצורה כמעט בלתי טבעית. מהכפר Vradeto יוצאת דרך עפר שאורכה כשני ק"מ. בסופה יוצא שביל מסודר המתפתל בין עצים וסלעים, עד ל-Beloi - תצפית מופלאה על קניון הוויקוס (Vicus). זהו אחד הקניונים המרשימים באירופה, ודומה כי ענק בעל יד נעלמה פילח אותו בגרזינו. התושבים טוענים שהוא הגדול באירופה. אל דאגה, תושבי כרתים, סרדיניה וקרואטיה טוענים דבר דומה. לא בטוח אם הוא הקניון הגדול ביותר, אבל לבטח הוא ענק וכליל יופי. זה המקום לשבת על הסלע, לשתות קפה שחור (כמו זה שגיל הכין), להגות במי שאתם אוהבים ולהתפעם מצוקים היורדים מהדרגש שלכם עד למעמקים.
היום נטה לערוב ולא המשכנו הלאה. מסיורים קודמים אני יכול לספר כי לא הרחק מכאן נמצא הכפר צפלובו (Tsepelovo), שבמרכזו ניצבת כנסייה ובה ציורי קיר נאים בני 300 שנה. לאחר מכן מגיעים לסקאמנלי (Skamneli), שבו עמדו בעבר בתים שקירותיהם מצוירים.
המטבח האזורי נחשב לאחד הטובים והמיוחדים ביותר של יוון. ישיבה בערבים בטברנה המקומית, מתחת לעצי הדולב הענקיים בכפר, היא חלק אינטגרלי מהחוויה של כפרי זגוריה. היא כוללת תבשילי כבש או חזיר ציד עם בצלצלים, או חצילים, בליווי משקה "ציפורו" המקומי. הקינוח הטוב ביותר בעיניי הוא יוגורט כבשים, מועשר באגוזים, בענבים ובדבש. לעיתים גם בקונפיטורת חבושים. התחברתי פחות ל-Ravan, שהיא עוגת סולת עם דבש. תחליף ראוי הוא הגלאקטובוריקו (Galaktoboureko), מעדן מבצק עלים וגבינה מקומית.
בעטיה של הקורונה, מרבית המסעדות סגורות ויש בכפרים השוממים תחושה של "בית קברות". לא אידיאלי לטיול, אבל מכיוון שאנחנו כאן אנו זורמים, כמו הנחלים. מצאנו מלון יוקרתי שהסכים להאכיל אותנו, כאילו היינו אורחיו. המחירים היו בהתאם, אבל האוכל היה טעים. בימים ללא קורונה, המסעדות הומות במבקרים ואת הארוחה מלווים צלילי מוזיקה. נראה שעדיף ללא קורונה.
את יומנו הגדוש סיימנו בכפר מונודנדרי (Monodendri), המפורסם בחבל. זהו כפר ציורי, מצועצע משהו, שניצב על שפת קניון ויקוס (Vikos) אשר בשמורת הטבע ויקוס-אאוס (Eeos), שהיא אחת הגדולות ביוון. חלק גדול מבתיו נהפכו בשנים האחרונות לבתי מלון קטנים, פנסיונים משפחתיים, מסעדות ובתי קפה. למרות זאת, אפשר עדיין להתרשם ולהתפעל מהאדריכלות המקומית. הבתים בנויים אבן אפורה, וגגותיהם עשויים לוחות צפחה כהים. בתים אלה ערוכים היטב לחורף הקר, עם מחסני עצים ובתוכם אח מבוערת בכל חדר. על הרקע האפור והמעט קודר הזה בולטים צבעי העצים הכתומים.
את יום השבת התחלנו במלון ויקוס (Vicos) שבכפר מונודנדרי (Monodendri). בגובה של 1,100 מטר מעל פני הים השתררה בחוץ קרירות נעימה. ליד המלון ניצב עץ ענק של אגוז מלך, המעיד על טמפרטורה נוחה יותר מאשר בנקודות התצפית של אמש. לצערי הגענו מאוחר אמש, ולא הספקנו לראות את הנשים המקומיות לבושות בבגדים בלקניים ססגוניים.
לפני הירידה לקניון ויקוס יצאנו אל המנזר הבנוי על מדף סלע בקצה הכפר. המנזר היה כמעט ריק, למעט נזירה זעופת פנים ששפת הגוף שלה הקרינה עד כמה תשמח לראות את המנזר נקי מנוכחותנו. המנזרים הפזורים פה ושם מזכירים לנו כי החל משנת 395 הייתה אפירוס חלק מהאימפריה הביזנטית. לאחר כיבושה של זו בידי הלטינים, ב-1204, יסד מיכאל אנגלוס קומננוס, קרובו של הקיסר אלכסיוס השלישי אנג'לוס, את הדספוטיה (ממלכה) של אפירוס שהשתרעה לאורך החוף של הים היוני והאדריאטי, ממפרץ קורינתוס ועד דורצ'ו שבאלבניה.
המראה היה מרהיב, כמעט כמו התצפית של אמש. זהו אחד הקניונים העמוקים בעולם. אינני מתרגש משלטים המבשרים על השיא העולמי שלו. די לי ביופי המרהיב. לקניון קירות סלע אנכיים, שבגובה של אלף מטר כמעט הזדקרו מעל הבולדרים הלבנים שכיסו את הערוץ. חלקים מהקניון היו מוארים באור עז של בוקר וחלקים אחרים היו מוצלים, דבר שהוסיף דרמה ליופי. זה המקום להתבונן, להרהר ולחלום.
עצרנו במעדניה של המלון, שם הצטיידנו בדברי מאפה עבור הטיול. צעירה נאה בשם אליס החליפה חיוכים עם גיל, ותוך דקה הזמין אותה להצטרף אלינו. ההליכה בתוך מנהרה ירוקה של עצים, שקרקעיתה מרופדת בעלים צהובים. אין בנחל מים זורמים דרך קבע, אבל נותרו בו כמה גבים שההרים השתקפו בהם. גיל הכין קפה טורקי, שאותו שתינו אגב בהייה בנוף. השביל ירד ועלה, רוב הזמן מעל הערוץ, כשמעת לעת נפתח מסך היער ולנגד עינינו ניבט יופיו רב ההוד של הקניון. זהו מסלול יפהפה, באורך של 13.5 ק"מ בקו אווירי ובדרגת קושי נמוכה.
בקצה המסלול פיצול: שביל אחד מוביל לכפר פפינגו (Papingo) ושביל אחר לכפר ויקוס. בהמשך הערוץ מעיינות המזינים בריכות כחולות יפהפיות, טובלות ביער של עצי דולב שכמותם לא ראינו מאז שהגענו לאזור הזה, הצפוני, גבוה וקריר יחסית. בחרנו בשביל לכפר ויקוס, הקרוב יותר, משום שהוא קצר יותר. בשעת אחר הצהריים, כשהקור החל לתת את אותותיו, נראה היה נכון יותר לחתוך לשם.
התקשרנו למונית במונודנדרי, אלא שכללים חדשים שנוסחו היום אוסרים על נהגים להסיע למעלה מנוסע אחד. למזלנו, שני גרמנים בקמפר ואן הסיעו אותנו לכפר פפינגו (Papingo), הנמצא למרגלות הר אסטרקה (Astraka), הבולט מעל הסביבה ככרבולת זקופה. ההר קיבל גוון זהוב מקרניים אחרונות, נדיבות של שמש. חלפתי על פני הפלטיאה, אל הכנסייה וממנה, דרך הרחובות המתפתלים, אל מלון Papaevangelou שבקצה הכפר. כבר הייתי כאן כמה פעמים, ואני זוכר את המטיילים נכבשים בקסם החיוך של יורגוס, בעל המלון, שמנהל אותו לא רק בכישרון אלא גם באהבה גדולה.
את חלקו הראשון של יום המחרת הקדשנו לנחל ויומאדיטיס (Viomaditis). החלנו את הטיול בגשר פפינגו, אחד מני רבים הפזורים באזור. ידידי דני ינאי בדק ומצא שיש באזור 48 גשרים עתיקים. כולם דומים וכולם שונים, מה שבטוח שכולם יפהפיים. מראש הגשר נשקפת תצפית מרהיבה על הנחל, על הבריכות ובעיקר תצפית ממעוף הציפור על צמרות עצי הדולב, שניכרים בעליהם המאוצבעים ובקליפתם המתקלפת. אולי זו הסיבה לכך שחז"לינו כינו את הדולב "בשם "ערמון". להבדיל מאזורים דרומיים יותר, כאן מוגבלת תפוצת הדולב לערוצים, שם הם נהנים ממים זמינים ומהגנה מפני הרוח.
זהו טיול של כמה שעות לאורך נחל, ובו בריכות גדולות שצבען טורקיז, עם מספר עצום ורב של עצים. לא רק דולב, אלא גם עצי שדר, אדר ואלון, שכולם מכסים את השביל בשכבה עבה של עלים צהובים. השמיים הכחולים הוסיפו יופי לנוף הדרמטי בלאו הכי.
במקום מסוים חלפו על פנינו שתי סירות זודיאק, של צעירים לבושים בחליפות צלילה להגנה מפני הקור. לא היה זה ראפטינג סוער או מסעיר, אלא שליו, מרגיע ומאפשר מבט שונה על היופי של הנחל והצוקים הנישאים מעליו.
לצד הדרך נראו פטריות ענק שצבען אדמדם, קיסוס החורש שהוסיף חוטים ירוקים לשפע הצהוב, חלמוניות שצבען צהוב עז ומכאן שמן ובעיקר מאות רקפות שניקדו את המסלול בגוני ורוד. מעת לעת, קרני שמש אלכסוניות האירו את הנחל וצבעו את הבריכות בגוון זהוב, לא אמיתי כמעט. השתדלנו לפנות לנקודות תצפית כדי להאריך את התענוג, אך הסיום היה בלתי נמנע. סיימנו בגשר קליידוניה (Kleidonia), בתחושה שהיה לנו קצר מדי.
את ארוחת הצהריים אכלנו למרגלות הפלטיאה של הכפר אריסטי. מהרחבה נשקפה תצפית יפה על הכפר עם בתי הצפחה שלו שצבעם קרם על הרכס שממול, ועל הכביש העולה במדרון מפותל, ספירלי כמעט, אל פפינגו. בשל מגבלות הקורונה, מותר היה לקחת ארוחה ארוזה בלבד. התלבטנו כיצד לנצל את שעות החסד המעטות יחסית שמעניקים ימי הסתיו הקצרים. שקלנו לנסוע לשוטטות באחד הכפרים המרוחקים או לתצפית מאחת הנקודות המרוחקות יותר, אבל יורגוס השביע אותנו להגיע למלון לפני שקיעה. לכן נסענו לכיוון הכפר הסמוך מיקרו פפינגו (מילולית: פפינגו הקטן). בדרך ירדנו לקניון Rogovo, שמפלס את דרכו בין דפי הצפחה ומעצב בריכות בגדלים שונים ובצורות שונות. במהלך השנים עיצבו המים בערוץ מכתשות שהתמלאו במים שצבעם טורקיז. במקום לא היה שביל מסודר. נאלצנו לדלג מעל הבריכות, עד שהגענו לאין מוצא.
המשכנו לכפר, ירדנו בשביל האבן שהוביל למיקרו פפינגו טרם שנסלל הכביש, אל גשר עות'מאני קטן, הפעם מעוגל, והגענו לכפר פפינגו הקטן. הכנסייה מרהיבה, הפלטיאה יפהפייה והתפאורה, הרכס השולחני הדרמטי, יוצרת תמונה מושלמת. המדרון הצבוע בגוני השלכת יוצר פנטזיה צבעונית פסיכדלית משהו. מעלינו הזדקר במלוא תפארתו הר אסטרקה. התבוננתי בכרבולת האבן, הרהרתי הרהור עגום באגם הדרקון שבקתת המטיילים שלצידו נסגרה בגין הקורונה ושבנו לסיבוב בכפר מגאלו פפינגו, היינו פפינגו הגדול, הכפר "שלנו". התנחמנו בבקבוק בירה ששתינו בפלטיאה, שתינו קפוצ'ינו ואכלנו עוגות בחצר הכנסייה, כשאנו מתפלאים באיזו מהירות מזהים אותנו כישראלים ופונים אלינו בעברית. שבנו למלון. קרני השמש נתקלו בכמה עננים ולא צבעו את ההר באדמדם המוכר, אבל עדיין, החיזיון מרהיב.
ביום המחרת יצאנו מפפינגו (Papingo) בשעה מוקדמת יחסית ועברנו על פני כפרי זגוריה המנומנמים, כשאנו מסמנים לעצמנו מקומות לשוב אליהם. סמוך לעיר קוניצה (Konitsa) עצרנו בגשר העות'מאני המפורסם, המתוח על פני נחל אאוס (Aoos). נחל זה פחות דרמטי בנופו מאשר הוויקוס (Vicus), שבו פסענו שלשום, אבל לאורכו זורמים מים רבים ועצי הדולב שעליהם הזהיבו מעניקים לו תפאורה מרהיבה. מטיילים רבים היורדים מפסגת רכס אסטרקה (Astraka) עושים זאת בנתיב הזה. אחרים מסתפקים בהליכה של כשעתיים עד למנזר Moni Panagias Stomiou, הנמצא במרחק של שעתיים מכאן. על אף שהלכתי לאורך הנחל הזה כמה פעמים, המראה של המים ועצי הדולב היה מפתה להפליא. אורכו של האאוס כ-270 ק"מ, שמתוכם רק 80 הם בשטח יוון והיתר באלבניה. בשנת 198 לפני הספירה התחולל "הקרב על האאוס" , בין הרפובליקה הרומאית העולה לבין ממלכת מוקדון.
העיר קוניצה (Koniza) בנויה כתיאטרון על מדרונו של רכס פינדוס, ומשקיפה על העמק שנוצר מהצטברות בסחף של האאוס והויומדיטיס. קוניצה היא עיר מחוז על הדרך לאלבניה. בתקופתו של המלך פירוס (297-272 לפני הספירה) נבנו באזור כמה מצודות כדי לשמור על הדרך. לא זה המקום לסקור את ההיסטוריה הענפה של המקום, רק אציין שרבים מתושבי העיר היו טורקים או אלבנים, והם נאלצו לעזוב אותה בעת חילופי האוכלוסין הטראומטיים המכונים "טרנספר מרצון". החליפו אותם יוונים שגורשו מקפדוקיה. טרגדיה דו-ראשית.
מכאן ואילך נסענו צפונה בנוף נהדר, זרוע אתרים ארכיאולוגיים מהתקופה הקלאסית ומנזרים ביזנטיים. עוד נסיעה קצרה ואנו בקסטוריה אשר במקדוניה היוונית, אבל על כך נספר בכתבה אחרת.
