(צפו באי המבודד פלמרסטון)
אי שם, באמצע הפסיפיק, בלב הפועם של האוקיינוס השקט, בנקודה המבודדת ביותר על הכדור, ממש בקצה של העולם, נמצא ה"ביץ' האוס" הפרטי של אלוהים. חלקת גן עדן שנקרעה לחלוטין מהמפה, והפכה למעין נווה מדבר באמצע הים. תופעת טבע, אם תרצו, שנקראת פלמרסטון.
פלמרסטון הוא האי המבודד ביותר בעולם. אי קטנטן שנעלם בין שיפולי המפה, במרחק של 3,500 ק"מ צפון-מזרחית לניו-זילנד.
כמה האי קטן? עד כדי כך עד שלא ניתן לראות אותו על המפה בעין בלתי מזוינת. הוא שייך למשפחת איי קוק שבדרום האוקיינוס השקט, אך מנותק לחלוטין מ"משפחתו" ונמצא במרחק גדול מאוד משאר האיים.
הקומונה המבודדת בעולם
עד לפני מספר שנים, האנשים היחידים שביקרו בפלמרסטון היו סוחרים שהגיעו אליו פעמיים בשנה באמצעות ספינות, כדי להביא לתושבי האי ציוד ואספקה.
כיום, מבקרים בו מדי פעם תיירים מזדמנים, אך לרוב שוכנים על האי 70 תושבים, כולם בני משפחה אחת - הצאצאים של ויליאם מרסטרס, הרפתקן ונגר אנגלי, שהגיע אל האי לפני 155 שנים יחד עם שלוש נשותיו הפולינזיות והתיישב בו. בני המשפחה הם, למעשה, הקומונה המבודדת ביותר בעולם.
בשל המיקום המרוחק שלו, ומשום שמלבד ים אין כלום סביבו ברדיוס של אלפי קילומטרים - האי חשוף לגמרי, הלכה למעשה. הוא שוכן באמצע האוקיינוס כמו ברווז במטווח, וחשוף לסופות החולפות במקום לעתים קרובות. בניסיון למנוע הרס ולמזער נזקים, התושבים נוהגים לקשור את בתיהם לעצים כל העת. ליתר ביטחון, אתם יודעים.
האי המבודד לכוד בתוך שונית אלמוגים גבוהה במיוחד, שמכתרת אותו ויוצרת מעין עיגול כחול שבמרכזו מי טורקיז צלולים. השונית, היא גם אחת הסיבות העיקריות לבידודו של האי, שכן בשל גובהה הרב לא מתאפשרת גישה של מטוסים אליו.
בלתי אפשרי להגיע אליו גם במסוק, משום שהמרחק בינו לבין היישובים הקרובים אליו רב מדי - והטיסה עצמה עלולה להימשך בין יומיים לשלושה.
הדרך היחידה להגיע אל האי היא באמצעות סירה דרך הים. וכן, מדובר במסע אמיתי. כזה שאורך בין שמונה לעשרה ימים, ובתנאים לא פשוטים.
אפילו הכניסה אליו אינה פשוטה. בעיקר בשל גובהו הרב שאינו מאפשר להבחין בו מרחוק. למעשה, הסיכוי היחיד לראותו הוא ביום בהיר וממרחק של שניים עד שלושה ק"מ. מזג אוויר סגרירי וערפילי, לא יאפשר לכם להבחין בו גם אם תהיו במרחק של כמה מטרים ממנו.
אם יש גן עדן - הוא נמצא בפלמרסטון
על פלמרסטון שמעתי לראשונה לפני כ-12 שנה. באותה תקופה טיילתי בין המדינות שבחגורת איי הפסיפיק. ואז הגיע הרגע שבו הבנתי כי אם לא אעבור לשלב הביצוע - לעולם לא אגשים את חלומי להגיע למקום, שלפחות למיטב ידיעתי, אף ישראלי לא הגיע אליו קודם.
וכך, אחרי יותר משבוע ימים של שיט בסירה שכלל טלטולים, בחילות והקאות ומזג אוויר לא צפוי - הגעתי יחד עם ארבעה הרפתקנים נוספים לאי המנותק והמבודד ביותר שביקרתי בו בחיי. זה היה מסע אל קצה העולם, אל מקום שבו בדידות היא לא מילה גסה.
במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף, במקום שבו ניתן לראות את האי בבירור - התגלה בפנינו סוף סוף אותו גן עדן עלי אדמות עליו חלמנו במשך זמן כה רב.
מים כחולים שהחליפו את צבעם לגוון טורקיז בהיר וצלול, חוף לבן ונקי, מאות עצי קוקוס שכיסו כמעט את כל האי, וכמה תושבים שהביטו עלינו כשחיוך גדול מרוח על פניהם. אם יש גן עדן - אז הוא חייב להיות כאן, בפלמרסטון.
על אף יופיו המרשים, האי נותר בתולי להפליא. אין בו מלונות או גסטהאוסים, לא תמצאו בו גם חנויות או מכולות, ודאי שלא בנקים או דואר. למעשה, מלבד שני תאי שירותים שנמצאים ברחוב הראשי - אין כאן כל זכר לציביליזציה המודרנית והמערבית אותה אנחנו מכירים.
אפילו מים זורמים אין שם. תושבי פלמרסטון מנקזים את מי הגשמים, ומשתמשים בהם לשתייה ולמקלחת. ובנוגע לחשמל - ממנו ניתן ליהנות כאן במשך מספר שעות מועטות במהלך היום.
הדרך היחידה למצוא מקום לינה באי, היא רק אם התושבים מזמינים אותך להתארח אצלם. ובנוגע לזה - אין צורך לדאוג, שכן תושבי האי חמים מאוד ומסבירי פנים.
וכך, מיד עם העגינה באי, קפצו עלינו כמה מהמקומיים, חטפו את תרמילי הגב שלנו ולפני שהספקנו לומר מילה - תפסו את ידינו ומשכו אותנו לביתם. מודה, בהכנסת אורחים כזו טרם נתקלתי.
מיץ קוקוס במקום אלכוהול
אז מה עושים בפלמרסטון? לא הרבה. בעצם, פחות מלא הרבה. ולמעשה, אם נהיה כנים, לא עושים כאן כלום מלבד לנוח על החוף, לשחות בים, לעשות מדיטציה, לשוחח עם המקומיים ולהתפנק עם קוקוס ודגים - המזון העיקרי באי.
אגב, למרות העובדה שהקולינריה המקומית לא ניחנה ברזומה רחב מדי - האוכל מהווה חלק גדול מאוד בחיי התושבים. במשך רוב היום הם עוסקים בדיג, וכשמגיע הערב - הם יושבים יחד סביב מדורה, עליה הם צולים את הדגים.
הדבר היחיד שהיה חסר לי באי היא בירה טובה. בפלמרסטון יש מעט מאוד אלכוהול, ולמעשה נראה כי הוא משחק תפקיד קטן מאוד בקולינריה המקומית. הסיבה היא, כך התברר לי בהמשך, שהסוחרים אשר מגיעים לאי פעמיים בשנה, מביאים עמם כמות קטנה של אלכוהול שמספיקה למעט מאוד זמן.
ומה עושים כשהאספקה של האלכוהול נגמרת? ממתינים במשך חצי שנה לפעימה הבאה. אולם, גם ללא אלכוהול החיים באי טובים, אפילו טובים מאוד. הימים באי ארוכים במיוחד, והתושבים חופשיים להעביר אותם כרצונם.
14 צפייה בגלריה
שי זדה: "אחרי כמה ימים הבנתי שהגעתי לשיא של המסע, ומכאן אין יותר לאן לעלות"
(צילום עצמי)
סדר יומי על האי חזר על עצמו לאורך כל השהיה שלי במקום; את הבוקר נהגתי לפתוח בטבילה בים, בהמשך הגיע זמנה של ארוחת הבוקר שהייתה מורכבת בעיקרה מקוקוס ודגים, כמובן, ובהמשך נהגתי להתלוות למקומיים למסע הדייג היומי שלהם.
אחרי ארוחת הצהריים הייתי מתיישב על החוף לבדי, ונהנה מהשקט ומהשלווה עד לשקיעת השמש. עם חשכה הייתי חוזר לבלות עם המקומיים, שמדי ערב נוהגים לשיר ולנגן.
אחרי כמה ימים כאלה שחזרו על עצמם, נפל האסימון ואיתו גם הגיעה ההבנה שהנה, הגעתי ל"פיק" של המסע שלי (לפחות לזמן הקרוב), ואני נמצא במקום שהוא לא פחות מאשר גן עדן עלי אדמות - ומכאן אין יותר לאן לעלות.
"ליהנות ממגרש המשחקים שאלוהים העניק לנו"
דבר אחד שיש בשפע באי הוא זמן. כזה שמאפשר ליהנות מכל אותם דברים שרובנו חולמים עליהם ביומיום, אבל לא מצליחים להגיע אליהם כמעט אף פעם. כמו מדיטציה למשל, אשר משתלבת נפלא עם חוף הים ועם הדממה האבסולוטית ששוררת מסביב.
ובכלל, השהות על האי ואווירת החופש של התושבים המתגוררים בו - גרמה לי להרגיש משוחרר ממועקות ומאושר כמו המקומיים. אין ספק כי הם הבינו איך נכון לחיות את החיים.
באופן לא מפתיע, תושבי פלמרסטון הם גם פציפיסטים ומתנגדים לאלימות מכל סוג שהיא. למעשה, הכי נכון יהיה לתאר אותם כחסידים גדולים של החיים, שפועלים לפי המוטו שטוען: "נועדנו ליהנות מהעולם; מהאוכל, מהשמש, מהאוויר הנקי ומכול הדברים הקטנים שאלוהים שם במגרש המשחקים שלנו".
השהות באי הזכירה לי מונח הודי יפה שנקרא "ברהמאצ'אריה", שפירושו המילולי הוא "לחיות כמו אל". לא במובן הכלכלי, אלא במובן של סיפוק עצמי ושל מינימליזם. וכך, גם פלח מקוקוס יכול להפוך לשלהבת טהורה של אושר, אם רק יודעים לתת לו את הכבוד הראוי.
ושם, בצמיחה המנטלית הזו של האי, מגולמות תחושות ההנאה והאושר. ואת זה תושבי פלמרסטון כבר הבינו מזמן. ולמעשה, אם יש משפט אחד שבאמצעותו ניתן לסכם את אורח חייהם, זה "קארפה דיאם" - "נצל את היום", או במילים אחרות - אכול ושתה, כי מחר נמות. וכך גם אני בחרתי לנהל את חיי מאותו ביקור באי המבודד.
רוצים עוד ממסעותיו של שי זדה בעולם? הקליקו כאן
