ארבעה אנשים שרגילים לחום וללחות אורזים מזוודה עם גטקס, חולצה תרמית, שלל צעיפים וכובעים, סוודרים ומעילי ענק. היעד: אירופה הקפואה. המועד: כריסמס. הסיבה: לא הרצון הישראלי לדלג על חנוכה ולקחת חלק בחג הכי היפה של הנוצרים, אלא לחגוג יום הולדת עגול לאחת מחברות הקבוצה.
כיאה לאנשי המזרח-התיכון, תחילה שקלנו לטוס בכלל לזנזיבר לחופשת בטן-גב. אבל בעוד שנשות החבורה מורגלות בנופשי שיזוף (בעיקר אצל השכנה יוון), הגברים שבה הם "על קוצים" - לא ממש אוהבים לבלות את זמנם בשכיבה על חולות רכים מול מים תכולים (אלוהים יודע למה), ומעדיפים לעמוד על הרגליים בחופשה שלהם. לא מדובר בטיילנים גדולים, אבל הם לא יתנגדו ל"טרק" אורבני קצר. אז במקום טיול יקר במיוחד, החלטנו ללכת על האופציה הזולה - בודפשט, שהתגלתה כמשתלמת במיוחד.
תחנה ראשונה: הרובע היהודי במזרח בודפשט
בירת הונגריה היא ממש לא יעד חדש. לא הגענו לשם כי חברת תעופה מוזלת כלשהי פתחה לשם קו טרי מישראל (למרות שאכן טסנו בלואו קוסט ואף שהמחיר היה נמוך, שילמנו בגדול על היעדר הנוחות), ולא כי קיבלנו המלצות מיוחדות. זאת הייתה החלטה ספונטנית עבור ארבעה תיירים שעדיין לא הגיעו למדינת הגולאש, אבל שמעו שיוקר המחייה דיי פסח עליה והחליטו לקפוץ על ההזדמנות.
כשבחוץ קור אירופי של 3 מעלות והשעה כמעט אחת בלילה, יצאנו משדה התעופה הבינלאומי של הונגריה, פרנץ ליסט, הממוקם כ-16 ק"מ מזרחית מבודפשט. תוך שניות ספורות סייעה לנו עובדת צעירה ואדיבה בשדה, והובילה אותנו אל האוטובוס האחרון לאותו הלילה (היה לנו מזל) שלקח אותנו תמורת 900 פורינט (כ-10 שקלים) עבור כרטיס בודד, לרובע היהודי בפשט - החלק המזרחי של העיר. כן, מסתבר שהשכונה השווה ביותר בפשט היא הרובע היהודי, שם שכרנו דירת Airbnb נעימה וזולה במיוחד, במחיר שעמד על כ-135 שקלים ללילה בלבד. הנסיעה באוטובוס הייתה האופציה המשתלמת ביותר, אבל אפשר להגיע לבירה גם במוניות או בשאטלים אותם כדאי לסגור עוד לפני היציאה מהארץ. הרכבת, כבר לא פעלה בשעה הזאת.
כשירדנו מהאוטובוס (בגשם היחיד שליווה אותנו לאורך הביקור) הזמנו את ה"גט" המקומי - בולט (BOLT). הנהג זרק לנו כמה מילים בעברית (יש המון ישראלים בבודפשט, המון!), והסיע אותנו לדירה תמורת סכום מופקע עבור כמה דקות נסיעה. בכל זאת, תיירים. אחרי שלל מנעולים וקודים, שגרמו לנו להרגיש כאילו אנחנו במינימום חדר בריחה - הגענו בשלום לדירה. אגב רובע יהודי, אם אתם רוצים סיור בבית הכנסת בשכונה - זה יעלה לכם 4,500 פורינט לאדם (כ-52 שקלים).
תחנה שנייה: טירת בודה, דוכני כריסמס והרבה אלכוהול
את הבוקר פתחנו במסעדת ארוחות בוקר, עליה קיבלנו המלצה מקבוצת ווטסאפ של ישראלים בבודפשט הנקראת "לונדון קופי סוסייטי", שנמצאת לא רחוק משכונת המגורים בה שהינו. מקום קטן, חביב ואדיב, אבל אי אפשר להגיד שעפנו. אחרי ארבע מנות קטנות אך משביעות של אגס בנדיקט (בלי סלט כמובן, בכל זאת אנחנו באירופה), התחלנו לצעוד במטרה לאתר את האוטובוס האמפיבי, שהובטח לנו כי חוץ מלסייר ברחבי העיר - הוא גם הופך למעין סירה ושט בדנובה.
ובכן, לא אמפיבי ולא נעליים: מצאנו את עצמנו בגשר השלשלאות המחבר בין שני חלקיה של העיר, כך שבמקום לטפס על אוטובוס תיירים אדום וסטנדרטי, החלטנו לחצות אותו היישר לבודה. זאת הייתה החלטה נבונה, כי מי יזכור לטייל בצד השני והפחות מרגש של העיר החצויה לשניים בהמשך השבוע הצפוף? אחרי הליכה קפואה בגשר עם נוף מדהים לנהר ולעיר, שכללה לא מעט ניסיונות סלפי ברוח, הגענו לחלק המערבי והפחות מעניין. אבל היי, יש בו רכבל ומונומנטים.
אז רכשנו כרטיסים לרכבל טירת בודה (Budavári Sikló), ממש כאילו היינו בחיפה. קיבלנו גם הצעה ממוכר מקומי נחוש, שתיאר לנו לפרטי פרטים כמה משתלם יהיה לנו לרכוש כרטיס לאוטובוס תיירים שמקיף את ההר שבו ממוקמים ארמון בודה ומצודת הדייגים, אבל העדפנו טיול רגלי (בעיקר רצינו לצלם סטורי ברכבל).
אחרי סימון וי בכמה אתרים וצפייה בחילופי משמרות של חיילי הארמון (כן גם כאן זה קורה), עצרנו לשתות את היין החם החמישי שלנו לאותו בוקר קר (זה התחיל בהליכה מפשט - לאורך כל העיר ניצבים דוכני כריסמס כיפיים ומזמינים שמציעים יין חם, רום חם ועוד שלל משקאות אלכוהוליים חמים עם תבלינים - למה בארץ יש רק סנגריה?).
אחרי שהתחממנו עם אקסטרה רום באדיבות בעלת בית קפה קטן שזיהתה שמדובר בקבוצה של אנשים רציניים, תפסנו אוטובוס בחזרה לפשט. זה היה קו 5, אז הרגשנו לרגע כמו בתל אביב. וכמו בעיר ללא הפסקה - אחרי התארגנות ומנוחה, שמנו פעמנו למועדון המגניב ביותר בו בילינו מזה הרבה זמן (או כך לפחות חשבנו, כי יומיים אחרי כן הגענו למועדון שווה עוד יותר).
שוק איכרים ביום - מועדון ריקודים בלילה
מועדון Szimple Kert, המשמש במהלך היום כשוק איכרים, הוא מתחם ענק הממוקם בתוך בניין מגורים שהוסב כולו לטובת בלייני העיר וחולק למתחמים מעוצבים, כל אחד מהם מציג קונספט שונה: מתחם אחד לחובבי הקוקטיילים, אחר לאנשי הטראנס ועוד שלל פינות ישיבה הזויות כמו אמבטיה לזוג או חדרון מיני קולנוע, הבנתם את הרעיון.
הצמחוניים שבחבורה קפצו לאכול בפוד קורט הסמוך (Street Food Karavan), שכלל גם מזון טבעוני. האווירה הייתה מקומית וחתרנית, אבל היו המון תיירים וגם כמה ישראלים.
בבוקר למחרת, התמזל מזלם של הגברים שהעדיפו להמשיך לישון, ולא נאלצו לבזבז את זמנם במוזיאון הסלפי (Museum of Sweets & Selfies) אליו הגענו - ילדת יום ההולדת ואנוכי. תמורת לא פחות מ-3,000 פורינט (כ-35 שקלים) לכרטיס הרגשנו לכמה שעות כמו ילדות בנות 12, אבל הסטורי התמלא - אז היינו מרוצות. כדי לחזור ולהרגיש בוגרות, פגשנו את חברינו והגענו לארוחת צהריים עסקית של גדולים במסעדת המישלן (כוכב אחד) Costes downtown, שהייתה נעימה וחביבה להפליא. היה גם טעים וגם משתלם כלכלית, אם כי ייתכן שבשעות הערב "המישלן" מורגש אפילו יותר.
אחרי בירות וארוחת גורמה, החלטנו שהגיע הזמן לנסות את ה"בודפשט איי". מרחק הליכה קצר הוביל אותנו לגלגל הענק של הבירה ההונגרית, שהמחיר עבורו היה גבוה כמו הסלפי (3,000 פורינט). למרות זאת, היה בהחלט נחמד לראות את העיר מלמעלה, ועל הדרך לפתור לאחד מחברי הקבוצה אישיו של פחד גבהים. ואם כבר ילדים במוזיאון סלפי ובגלגל ענק, מדוכן כריסמס אחד למשנהו התגלגלנו למשחקיית הענק Gozsdu Udvar שבסמטת גוז'דו (Gozsdu Court), בה אפשר לבלות במשך שעות ולחזור לילדות.
אך מכיוון שהיינו צריכים לחגוג את התאריך המיוחד של יום ההולדת, חטפנו פיצה בסניף של ג'יימי אוליבר הסמוך וצעדנו לעבר הטיקי בר, עליו קיבלנו המלצות מהקבוצה הישראלית. במקום היו קוקטיילים ששווים סטורי הישר מהוואי, אבל לא הצלחנו להתמודד עם החום (המלצרים הסתובבו עם גופיות בזמן שבחוץ היו 4 מעלות בלבד).
משם, עברנו ליד ביסטרו בעל שם ישראלי משהו -"ויקי ברצלונה", שמסתבר שאכן נמצא בבעלות ישראלי ואף השמיע ברקע את עומר אדם. בסוף, מצאנו את עצמנו בבר בריטי לא רחוק משם, עמוק מתחת לאדמה, עם זמרים מקומיים ומזון בינוני - אבל מבחר של בירות שסגר לנו את הפינה של יום ההולדת, כולל שני משחקי כדורגל שולחן (הפסדתי) שכיפרו על היעדר זמן מספק במשחקייה.
מרחצאות חמים וסאונה פינית
ואחרי יום עמוס שכזה, חייבים לנוח: הלכנו למרחצאות סאצ'יני (Szechenyi). הגענו עם בגדי ים, שכרנו לוקר וחלוקים תמורת כ-5,500 פורינט לאדם (כ-64 שקלים) וצעדנו ב-3 מעלות לעבר בריכה תרמית מחוממת ל-28 מעלות. לטעמנו זה לא היה מספיק חם, אז החלטנו להיכנס גם לסאונה הפינית הסמוכה, שבה המעלות נעו בין 100-80 מעלות צלסיוס. כשיצאנו ממנה, כבר היינו גיבורים מספיק כדי לצעוד בקור ולהרגיש כאילו אנחנו מינימום מסתובבים בחופי אילת. אחרי שתי דקות, כשהתחלנו להתקרר בחזרה, מצאנו בריכה חמה אפילו יותר - 38 מעלות, והיה לנו קשה מאוד לעזוב אותה. בלית ברירה יצאנו ממנה, ואת הדרך ללוקר עשינו בריצה מהירה. ציניות בצד, זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת ושווה כל רגע.
הגענו ליום האחרון, אותו תכננו להקדיש לשופינג ולמאכלי רחוב. הגענו לרחוב הראשי ואצי אוצה ( Vaci utca) שבשלב מסוים מתחבר לרחוב האופנה (Fashion Street). משם, אפשר להגיע גם לקתדרלת אישטון הקדוש. הרחובות יפים, מוארים, מלאים באנשים יפים עם מעילים יפים ומגפיים יפים, והדוכנים מלאים בכל טוב. בילינו שם כמה שעות (למרות שלא מצאנו כל כך מה לקנות מלבד מזכרות), ואת הערב האחרון בילינו במועדון Instant-Fogas Kompexum, הנמצא גם הוא בשכונה בה שהינו. מדובר במקום ענק, הכולל שפע מתחמים עם סגנונות מוזיקה שונים. שם, אגב, היו פחות ישראלים.
ביום שלמחרת נפרדנו לשלום מהדירה המקומית, שתינו מילקשייק עם דונאטס של חד קרן בבית הקפה המתוק Mr. Funk ותפסנו את האוטובוס שלקח אותנו בחזרה לשדה התעופה. ילדת יום ההולדת המשיכה ליעד נוסף, כיאה למי שחוגגת יום הולדת עגול, ואנחנו חזרנו לארץ הקודש עם ארנק ממש לא ריק, והחלטה נחושה לחזור לעיר מהיפות שהיינו בהן.
