לפני הרבה שנים עבדתי בדיג שרימפס באלסקה. ביום הראשון יצאנו מהנמל של עיירה קטנה בשם קצ'יקן, והפלגנו צפונה לכיוון אזורי הדיג. היינו שניים בספינה - קורט, הקפטן, ואני - הצוות. שטנו במשך שש שעות, רוב הזמן בגשם, והגענו בחושך. קורט הטיל עוגן במפרץ, ואחרי ארוחת הערב הלכנו לישון - אני בחדרון בחרטום, והוא למעלה בבית ההגה.
קמנו לבוקר מדהים, של שמש ושמיים כחולים. היינו בקצה זרוע ים צרה ומשני צידיה מצוקי גרניט אדירים. זה היה ליבה של שמורת טבע בשם Misty Fyord. עליתי לבית ההגה. קורט ישב עם הרגליים על ההגה, עישן מקטרת, והאזין לדיווחים ברדיו על פקקי תנועה באזור סיאטל.
חשבתי שנפלתי על משוגע, מתבודד שיצא קצת מדעתו וזו דרכו להתחבר לעולם. האמת, קצת נבהלתי: אנחנו תקועים יחד שלושה שבועות, מה אני יודע מה עוד ייצא ממנו?
בסוף עבדתי עם קורט שלוש עונות דיג מלאות - העבודה הכי מהנה שעשיתי. אחרי יומיים, גם אני התחלתי להקשיב איתו לשידור מסיאטל. הבנתי: זו לא הייתה הדרך שלו להתחבר לעולם, אלא ניסיון להבין אותו.
הוא נולד באלסקה, ובגיל 18 החליט לצאת לטיול ברחבי ארה"ב. הוא לקח מעבורת לסיאטל, ירד בנמל, הביט ימינה ושמאלה - ועלה מיד על המעבורת חזרה.
והוא גם התגלה כאיש חכם שחושב מחוץ לקופסה, רגיש, חרוץ ודייג מעולה. הוא גר לבדו בבקתה צפה, שעה הפלגה מקבוצת הבקתות הקרובה ביותר ושש שעות הפלגה מהעיר, שם הוא עורך קניות ומוכר את השרימפס עליהם פרנסתו. את הבקתה, כמו המזח שמחבר אותה לחוף, בנה לבד. ברצפתה, 40 ס"מ מעל המים, יש פתח קטן, שאפשר להרים כדי לדוג או להטיל את מימיך.
מחוויית הדיג הזו לקחתי איתי הרבה זיכרונות חזקים ויפים, וגם כמה דברים שלמדתי מקורט, על העולם ועל עצמי. עבדנו קשה, טיילנו כשמזג האוויר היה יפה, דיברנו הרבה על החיים. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי למישהו שחי לגמרי לבד, מסביבו רק טבע, והרעיון קסם לי.
שנים אחר כך, כשהתחלתי לחפש לעצמי בית בהרים, עמדו לנגד עיניי הרבה דברים שלמדתי מקורט ומהתקופה הזו. על חיים באזור מרוחק מציביליזציה, על בדידות וחברות, וגם עצה: לגור מספיק רחוק, כך שהשכן הכי קרוב לא ישמע אם אתה מפעיל מסור שרשרת.
גם בחיי מסע סובלים ממשבר אמצע החיים
כמו לרבים וטובים, בעשור החמישי של חיי היה לי משבר אמצע החיים. מתברר שגם אם אתה עושה את מה שאתה אוהב, ואפילו מצליח, השגרה מכרסמת. עדיין אהבתי את מה שעשיתי, מסעות ברחבי העולם, אבל ההתרגשות נעלמה והאנרגיות לפרויקטים חדשים פחתו.
גם מטפסי הרים סובלים ממשבר כזה, אולי אפילו יותר מורכב - אחרי כל כך הרבה הרפתקאות, במשך 30 שנה, לא הייתי בטוח שיש מטרה שתצית בי את האש מחדש. החיפוש לקח לי שנים. כבר היה לי ניסיון עם חלומות. ידעתי כמה אנרגיה ועבודה צריך כדי להגשים אותם, וידעתי שעליי למצוא משהו שילהיב אותי מספיק.
יש משפט בודהיסטי לפיו עולה הרגל יוצא לדרך, לא יודע בדיוק לאן הוא הולך, אבל המטרה כבר נמצאת בתוכו. זה היה נכון גם אצלי, וכנראה שאצל כולנו. האמת נמצאת בתוכנו - רק קשה לזהות אותה עם הרעש מסביב. ההרים תמיד היו עבורי מקור משיכה והשראה, הייתי רק צריך למצוא אליהם דרך חדשה. אם עד כה הייתי בהם הרפתקן, אורח לרגע, כעת רציתי לבנות בהם בית.
התנאים שלי לבית בהרים
נדל"ן הוא עניין מסובך, בעיקר כשאינך יודע מה בדיוק אתה מחפש ולא מכיר את השוק. הגבלתי את עצמי לצפון מערב יבשת אמריקה, מאלסקה דרך טריטוריית יוקון ובריטיש קולומביה שבקנדה. הגדרתי ארבעה תנאים הכרחיים: מקום בהרים, מאוד יפה, מבודד, ותחושת בטן שמציתה את הדמיון.
לקחו לי שבע שנים למצוא את המקום הנכון. יצאתי למסעות באלסקה, והכרתי כל אתר נדל"ן באזורים נידחים. למרות השטח העצום, לא היה פשוט למצוא מקום שיקיים את כל התנאים. היו מקומות יפהפיים, אבל עם בקתות אחרות מסביב; שטחים באזורים מבודדים לגמרי, אבל רחוק מההרים. גיליתי שיש מעט מאוד אדמה פרטית בהרים, ושככל שתעלה לאזורים הגבוהים, הסיכוי למצוא משהו פוחת.
בקיץ 2010, ראיתי באינטרנט מודעה קטנה של אישה מבוגרת המחזיקה שלט: Nuk Tessli for sale. תחושת בטן טובה החלה לפרפר בפנים. קראתי פעם על המקום הזה, נאק טסלי ("רוח מערבית" בניב האינדיאני באזור) שבבריטיש קולומביה - המחוז הכי מערבי של קנדה - ועל האישה שהקימה אותו. זכרתי גם כמה תמונות שמאוד הרשימו אותי בזמנו.
אחרי שבועיים טסתי. קודם לוונקובר, משם טיסה של שעה עד כפר אינדיאני קרוב, ואת החלק האחרון עשיתי באמצעות מטוס ימי. 20 דקות טיסה, והוא הנמיך לעבר אגם כחול מוקף הרים. בחוף הצפוני היו שלוש בקתות, ובמזח חיכתה לנו כריס צ'יקובסקי, בעלת המקום. היא הגיעה לשם ב-1991, בנתה את הבקתות, וחיה כל השנים לבדה.
שלושה ימים הייתי שם. טיילתי, חתרתי באגם, וגם הסתובבתי שעות בין הבקתות. האם זה הבית שחיפשתי?ובכן, המקום בהחלט היה שונה מכל מה שראיתי עד אז. נדיר ביופיו, בלב הרכס הכי פראי בצפון אמריקה, 50 ק"מ מהשכן הקרוב, והכי חשוב - אותה תחושת "התרגשות שלפני הרפתקה" בבטן.
אבל כמו תמיד, בהתחלה יש יותר שאלות מתשובות. הפער בין הסכום שכריס ביקשה למה שהייתי מוכן לשלם - היה גדול. אלה היו אדמות מדינה, שגם לאינדיאנים יש בהן זכויות, מה שיצר מצב לא ברור. אבל יותר מהכול, הייתי צריך זמן כדי לקבל את ההחלטה שזהו, הולכים על זה.
נפרדתי מכריס, והבטחנו להישאר בקשר. שנה וחצי אחר כך, נָחַתִּי שם עם אשתי ושניים מבניי (השלישי היה בצבא), והגענו לבית השני שלנו. לצד קבוצת מתנדבים צעירים השקענו בו אלפי שעות עבודה. שדרוג הבקתות, בניית בקתות נוספות, ופריצת שבילי הליכה בהרים סביב. אלה היו ארבעה חודשים מוטרפים לחלוטין של עשייה והתרגשות מדבר חדש. החשש שהמקום יהפוך לסוג של כלא, נמוג. כשעזבתי בסוף ספטמבר, התחלתי לספור את הימים עד שאחזור.
חוויית טבע מושלמת - מהבקתה המחוממת
עבר כמעט עשור מאז הצעד הזה, והוא היה אחת ההחלטות המוצלחות שקיבלתי בחיי. בכל שנה אני גר במקום הזה ארבעה חודשים. אני ובני הבכור, סלע, הקמנו עסק לטיולים, וכיום אנחנו המקום היחיד ברדיוס של מאות ק"מ שנמצא ממש בלב ההרים, ומאפשר חוויית טבע מלאה - מבקתה מחוממת.
בשטח עומדות שש בקתות, פרצנו עשרות ק"מ שבילי הליכה בהרים, וגם פיזרנו סירות קאנו באגמי האזור. לרשותנו עומדת ממלכת הרים שלמה. רק פעם אחת הופתענו מזרים - שני אינדיאנים שרכבו על סוסים חמישה ימים כדי להגיע.
המקום מתאים לכולם - מכאלה שמחפשים רק ניקוי ראש על ערסל לצד האגם, דרך משפחות עם ילדים בכושר סביר, ועד לגרעין הקשה של מיטיבי לכת. ועדיין, יש לא מעט ימים שבהם אני נמצא במקום הזה לגמרי לבד. לפעמים עם חלק מהמשפחה, ולפעמים גם זה לא.
בחיים מבודדים כאלה, הרחק-הרחק מכל מקום יישוב, הכל הפוך - מה שתמיד נחשב למובן מאליו, כמו חשמל או מים - הופך למסובך, ומה שבדרך כלל מסובך וקשה - ברור ופשוט.
דברים בסיסיים דורשים המון עבודה - חשמל אנחנו מייצרים לבד, ואת המים מביאים בצינור באורך קילומטר, שהדובים בסביבה לועסים מדי פעם; אם אנחנו רוצים לבנות משהו, עלינו ללכת ליער, לכרות עץ, לגרור אותו, לפרוס ולשייף; צריך לטפל במים האפורים, בשפכים ובזבל. אבל מבחינת מה שחשוב - כמו פרנסה, עניין, ושאלות על החיים - הכל בעצם כל כך פשוט.
בשלוש השנים האחרונות, ליוותה אותי שם כלבתי האהובה, סוֹסה. אפילו הייתה עליה כתבה ב"מסלול". בסתיו האחרון, מיד אחרי שחזרנו לארץ מנאק טסלי, איבדנו אותה. נחש הכיש אותה בחצר והיא מתה.
ודבר אחרון: תמיד ראיתי בנאק טסלי סוג של עיר מקלט. מקום להתבצר ולשרוד כשמסביב ייהום הסער. יש שם דיג, ציד, המון אוכל יבש, ואפילו יכולת לגדל קצת ירקות. בימים אלו, כשבחוץ סוערת הקורונה, זה המקום המושלם. אבל הסערה הזו תפסה אותנו בישראל, ועכשיו אני בארץ, כמו כולם. מסתתר מפני הנגיף, וחולם על הקיץ בנאק טסלי, שהולך ומתרחק.
