(צילום: משי בן עמי)
אלינור סבג (37) המתגוררת בנחלאות בירושלים, לקחה פוס מעבודתה, ארזה בגד ים, מגבת חוף, ספר טוב ודרכון ירוק והדרימה לסיני לכמה ימים של חופשה בחופים הקסומים שכה התגעגעה אליהם. אלינור היא אחת מאותם ישראלים שהמזל היה לצידם, והצליחו להירשם בזמן, להנפיק אגרת מעבר ולקבל את האישור הנכסף המאפשר לחצות את מעבר הגבול טאבה. כך הייתה בין ראשוני התיירים שעברו את מסוף הגבול עם מצרים שהיה סגור למעלה משנה, מאז מרץ 2020, בעקבות מגפת הקורונה. אלינור כמובן לא שכחה לתעד בזמן אמת את החופשה, לחלוק טיפים וגם לגרום לנו קצת לקנא.
המרוץ לאגרה
כבר זמן רב שאנחנו מחכים לפתיחת הגבול. עד עכשיו היו מלא פרסומים שעוד מעט זה קורה, אבל הפעם סוף-סוף הגיע רגע האמת וההתרגשות בשיאה. שנייה לפני כניסת השבת (שלפני ליל הסדר) הודיעו שהגבול עומד להיפתח. קיוותי שזה יקרה כבר ביום שני של חול המועד, ולמען האמת הימרתי בגדול, נרשמתי מיד באתר ורכשתי אגרת מעבר שעולה 405 שקלים. ההימור שלקחתי השתלם וכך הצלחתי להשתחל לרשימה המצומצמת והיוקרתית של 300 הישראלים הראשונים שיעברו במעבר הגבול ביום הפתיחה. ביום שני, כשידעו באופן רשמי שהמעבר ייפתח בשלישי, נרשמה הסתערות המונית על האתר לרכישת אגרות המעבר והוא קרס כצפוי בתוך זמן קצר.
זה המקום לציין, כי כל ההתנהלות לגבי פתיחת הגבול הייתה לטעמי די הזויה ואף מרגיזה. הכל קרה ברגע האחרון וגם ההגבלה של 300 איש ביום לכל כיוון לא ברורה ויוצרת לחץ אדיר. בנוסף, צריך כל כך הרבה בדיקות קורונה גם למי שיש דרכון ירוק או תעודת מחלים. כל אלו כמובן לא עצרו אותי כי הרצון להיות בסיני היה חזק מהכל. רגע לפני היציאה מהבית, בדקתי שארזתי את בדיקת הקורונה בשפה האנגלית שנעשתה 72 שעות לפני המעבר כפי שנדרש, את התו הירוק שמעיד שאני מחוסנת פעמיים ואת אשרת האגרה ששולמה מראש ותוקפה מיועד לימים בהם אני עומדת לנפוש בחצי האי וכמובן דרכון בתוקף.
הבוקר שבו מעבר טאבה נפתח מחדש
(צילום: משה מזרחי, שחר גולדשטיין)
יאללה נוסעים
עד פרוץ הקורונה הייתי נוסעת לסיני 5-4 פעמים בשנה. במשפחה שלי כבר יודעים שחצי האי הוא הבית השני שלי, כך שהם לא ממש הופתעו שהייתי מהראשונים שנוסעים לשם. אבל גם כעת היו להם קצת חששות. אני גם פעילה מאוד ברשתות החברתיות בכל הקשור לסיני ואף משמשת כאחת ממנהלות קבוצת "אוהבי סיני" בפייסבוק שמונה כבר למעלה מ-100 אלף אנשים שרק חיכו לחזור לחול הזהוב ולמים הצלולים. אני נוהגת להעניק הסברים מפורטים בקבוצה, לענות על שאלות ומיד נרתמת לסייע בטיפים.
כל הדרך דרומה היו לי פרפרים בבטן, חוסר שקט ואי-נוחות. חששתי שמשהו יקרה ולא אצליח לחצות את הגבול. אל המסע התלוותה קרן אסולין חברתי הטובה. יחד החלטנו שעדיף להגיע לאילת בשעה 11:00 ולא ב-8:00, השעה שבה נפתח הגבול באופן רשמי. בדיעבד הייתה זו החלטה נבונה שכן כל מי שרכש אגרה הגיע בבוקר, מה שיצר פקק אנושי קטן. אבל כשאנחנו הגענו לשם היה ריק לחלוטין ויכולנו לעבור כמעט מבלי להמתין. המעבר בגבול הפתיע אותנו לטובה. הכל היה זריז ומתוקתק, גם בצד הישראלי וגם במצרי. התחושה הייתה שכולם ממש מחכים לנו ושמחים שהתיירים הישראלים חוזרים. זה חימם את הלב.
מיד ביציאה שאחרי מעבר הגבול הלכנו לאזור שבו ממתינים למוניות מקומיות שכן המעבר לא אפשרי כיום עם כלי רכב פרטיים. בנוסף, לפי הפרוצדורה החדשה, צריך לחכות לרכב משטרתי שייסע מלפני המונית שלנו. יש לציין שזה הליך שלוקח זמן כי מחכים שכמה מוניות יתמלאו ורק אז השיירה יוצאת לדרך.
הגענו לנחלה
כשהגענו ל"אדם קאמפ" הממוקם בראש א-שטן, שבו אני תמיד שוהה כשאני יורדת לסיני, סמי הבעלים של המקום היה כל כך נרגש לראות אותנו ולא האמין שזה אכן אנחנו. גם סמי ציפה כמוני שרק יבוא היום שבו יפתחו את המעבר והישראלים יחזרו לנפוש כאן. "וואלה, כמה זמן חיכיתי לרגע הזה שתהיה כאן כניסה של ישראלים, לחזור שוב לארח ולפנק אתכם', אמר לנו סמי תוך שהוא תופס את ראשו בהתרגשות, 'אני עדיין לא מאמין שזה באמת קורה וזה אמיתי שהגעתם לחופש כאן".
שנה שלמה שרציתי לחזור לאווירה הזאת, לתחושה הזאת של השקט, הרוגע, היופי הבלתי מוסבר הזה של סיני. ברור שאני מ"הפריקים" שתמיד נוסעים הנה, אבל הפעם החוויה הייתה שונה לגמרי. ומה לגבי הצפיפות והרעש? למען האמת מצאתי כאן ים של שקט. ביום הראשון כמעט שלא ראיתי ישראלים. גם משפחות עם ילדים בקושי פגשנו כי הרי ילדים טרם חוסנו ולכן לא יכולים לחצות את מעבר הגבול. פעם אחת יצא לי לפגוש אימא עם ילדה ותהיתי כיצד היא הצליחה להעביר אותה. האמא סיפרה לי שבתה החלימה מקורונה מה שמקנה לה תעודת מחלים המאפשרת שהייה בסיני.
הקאמפים שביקרנו בהם היו משופצים ומתוחזקים להפליא. ניכר שהמקומיים ניצלו את תקופת הקורונה לשיפוצים והכל היה מעבר למצופה. בזמן שלא היו תיירים, חלק מבעלי הקאמפים התגוררו בחושות עם משפחותיהם. במשך חודשים לא הייתה להם עבודה והם היו עם היד על הדופק באשר לפתיחת הגבול.
הישראלים באים
ביום רביעי של חול המועד החלו ישראלים נוספים להגיע וכבר התחלנו לשמוע עברית בתדירות גבוהה ולראות יותר ויותר פרצופים מוכרים. פגשנו כאן למשל את שגיא לוין (26) סטודנט לרפואת שיניים שהגיע מהמרכז. מהרגע שחצה את הגבול הוא עם חיוך מאוזן לאוזן. "כל כך התגעגעתי לסיני", הוא סיפר לנו, "אני לא יכול להפסיק להסתכל על המים הכחולים האלו". ישראלי נוסף שמבלה כאן, יעקב צבי (29), מנהל רשת צעצועים במרכז הארץ, הוסיף: "תכלס, אף אחד פה לא חושב על הקורונה. פתאום אין מסכות ובשנייה הכל חוזר לשפיות שכה הייתה חסרה לכולנו". מהר מאוד נוצרות כאן חברויות עם הישראלים שכבר הגיעו, אמנם עדיין לא בהמוניהם כמו פעם, אבל יש בהחלט ישראלים על החופים ויחד אנחנו יוצאים לטיולים באזור. גם דניאל סוויד (28), מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברת היי טק מראש העין, הגיעה למצרים כדי לתפוס קצת שקט ולהתנקות מהשגרה ומהמציאות הלחוצה שפוקדת אותנו.
11 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: אלינור סבג, דניאל סוויד, קרן אסולין, יעקב צבי, שגיא לוין ומנדי קרסיק
(צילום: אלינור סבג)
נוף עוצר נשימה
ביום חמישי, שהוא למעשה היום השלישי לטיול שלנו, נסענו ללגונה הכחולה. שעה וחצי בטנדר מנואיבה ואתם במקום חלום. הלגונה היא מקום מושלם לחובבי גלישה ו"קיט סרפינג". חובבים ומתחילים יכולים לקחת שם שיעורים. לא רחוק משם, בדהב, יש את מועדון הצלילה של מחמוד ברקודה שמציע חבילות במגוון רחב שמתאים גם למי שאין לו רישיון וגם לבעלי רישיון צלילה בתוקף. אני באופן אישי לא חובבת צלילה אבל תמיד לוקחת שנורקל וצופה בחיים מתחת לפני המים הצלולים, והמחזה מרהיב. אלו שכן יוצאים לצלילות במעמקים מספרים על מראות מטורפים שאין בשום מקום אחר.
11 צפייה בגלריה
צוללים בדהב. "שעה וחצי מנואיבה ואתם במקום חלום"
(צילום באדיבות מועדון הצלילה Red Sea Tribe Dive center, דהב)
סופ"ש אחרון
את יום שישי פתחנו בטיפול מפנק בספא. העיסוי היה הכרחי אחרי הנסיעה בטנדר מהלגונה הכחולה. לאחר מכן נכנסנו לסוף שבוע של נחת, רגע לפני שחוזרים הביתה. הקדשנו אותו למנוחה, סתלבט על החוף, אוכל טוב וכמובן שאנו נערכים לחגוג במוצאי שבת את המימונה. בעל הקאמפ נערך בהתאם והצטייד בקמח ובדבש להכנות המופלטות האסליות של החג. ביום ראשון על הבוקר נעשה, למרבה הצער, את דרכנו חזרה הביתה. מבחינתי הייתי נשארת כאן עוד קצת, אבל אני מקווה שאוכל לנסוע הנה לחופשה נוספת בקרוב. כמובן שרגע לפני שחוזרים לישראל צריך לעשות בדיקת קורונה. את הבדיקה עושים באמצעות רופא שמגיע במיוחד לקאמפ וגם במעבר הגבול, בצד הישראלי, אנחנו נדרשים לעוד בדיקה שתבטיח שלא נכניס ארצה את הנגיף. לסיכום, סיני היא מקום קסום ואני ממליצה לכל מי שמחפש חופשה חלומית במחיר שפוי לכל כיס להגיע.
יש לציין כי קיימת אזהרת מסע לסיני מהדירוג החמור ביותר - "איום קונקרטי גבוה מאוד" - של המטה לביטחון לאומי. כמו כן, הכניסה במעבר הגבול בטאבה היא למתחסנים עם הצגת דרכון ירוק או למחלימים עם תעודת מחלים. בנוסף, יש להציג בדיקה שלילית לקורונה בשפה האנגלית. בנוסף, במעבר תתבקשו להציג את אגרת המעבר שהנפקתם מראש באתר מעבר טאבה תמורת תשלום של 405 שקלים. בעמדת הגבול תתבקשו גם למלא תצהיר בריאות ולשלם בעבור זה 30 לירות מצריות לאדם. עלויות: לינה בחושה, כולל ארוחת בוקר, עולה כ-40 שקלים לאדם. לינה בחדרים עם שירותים ומקלחת – 80 שקלים לאדם, כולל ארוחת בוקר. עלות מונית מצרית מהמעבר בגבול לחופים המרכזית: 50 שקלים לאדם לכיוון. אם מתארגנים קבוצה זה מוזיל עלויות.
הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ-קליגר.
