להבין את הודו - שוחחנו עם אחד ממחברי הספר "עין להודו"
(צילום: ניצן דרור)
עשרות אלפי מטיילים ישראלים יוצאים מדי שנה להודו. מקצתם שוהים בה תקופות ארוכות, מקצתם חוזרים ונוסעים אליה שוב ושוב. מה בעצם קוסם כל-כך בארץ הענקית הזו? תשובה מסוימת לסוד הקסם ההודי נמצאת בספר "עין להודו" שרואה אור בימים אלה.
הספר מבקש להציג את המורכבות ההודית על כל פניה של מדינת הענק הזו (שגודלה כאירופה המערבית כולה) בת 1.3 מיליארד בני אדם: ההיסטוריה ההודית והאופן שבו הציוויליזציה ההודית לבשה ופשטה צורה באלפי השנים האחרונות; האלים שלה וסיפורי מיתולוגיה; התורות שלה (בין אם ההינדואיזם, הבודהיזם, האיסלם ההודי או יוגה); וכמובן הודו של ימינו אלה – הרחוב ההודי, הפוליטיקה ההודית והכאוס של מציאות היום-יום ההודית ובו-בזמן גם הסדר שבתוך הכאוס.
"עין להודו" נכתב בידי שניים מהמומחים הגדולים ביותר בישראל לתרבות ההודית, יגאל ברונר ודוד שולמן, שניהם פרופסורים מן החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אך זה אינו ספר אקדמי אלא מעין מבוא יסודי ועמוק לסיפור ההודי, שפונה לקהל הרחב ולאוהבי הודו באשר הם.
יגאל ברונר, שעוסק עשרות שנים בהודו וחי בה תקופות ממושכות, תולה את ההיקסמות הפרטית שלו מהודו ב"עושר הספרותי, הסיפורים והרעיונות, המשלים, והיצירתיות שיש בהודו במשך אלפי שנים בצורה רציפה. והדבר השני זה האוכל. התאהבתי בהודו מהבטן".
למבקר בהודו היא נראית כבליל של אי-סדר, אנדרלמוסיה אחת גדולה. איך היא בכלל מתפקדת?
"זו באמת שאלה מסתורית ואני לא בטוח שאני יודע את התשובה, אבל יש גם הרבה סדר. למשל אנחנו כותבים בספר על המטרו של ניו דלהי. זו אחת ממערכות היסע-ההמונים הגדולות והמסודרות בעולם. כל יום מיליוני אנשים נוסעים וכל שתי דקות יש רכבת. אז יש גם הרבה סדר, אבל יש גם הרבה בלאגן".
ולכאורה היה אפשר לחשוב שהפערים הגדולים בחברה ההודית יזמינו מרי אזרחי בלתי פוסק. אבל זה לא קורה, למרות הפערים העצומים שבין עושר קיצוני לעוני קיצוני; בין טכנולוגיה עילית לחקלאות בשיטות של העת העתיקה; ולמרות שרבע מאוכלוסיית המדינה היא מנודה ומוקצית (קסטות הטמאים). אבל הודו עוברת תהפוכות פוליטיות וחברתיות דרמטיות למדי בשנים האחרונות, תקופת כהונתו של נרנדרה מודי כראש ממשלת הודו: חוק אזרחות חדש שאוסר קליטת פליטים מוסלמים; מתן היתר לבניית בית מקדש הינדי על חורבות מסגד מוסלמי; מפקד אוכלוסין שעלול להביא לגירוש מאות אלפי מוסלמים; ביטול האוטונומיה של קשמיר המוסלמית; לחצים על העיתונות החופשית ובתי המשפט.
למה כל זה קורה?
פרופ' ברונר: "ברשותכם נלך רגע ל-1947 לאחר שהודו נחלקה (חלוקת תת-היבשת ההודית לשתי מדינות: הודו ופקסיטן) ואחרי מיליוני פליטים, המון קורבנות, הודו מחליטה שכולם יוכלו להצביע. והודו בונה במשך כמה שנים את ספר המצביעים שמאפשר לכל אחד להירשם בו ובכך להיות זכאי להצביע, כל עוד הוא מוכיח שהוא גר באיזשהו מקום, כולל בחדר מדרגות או בתחתית של איזו בסטה. זה היסוד של הדמוקרטיה ההודית, שמכוננת באותה תקופה גם חוקה.
"אבל אם נלך לשנה האחרונה נראה שהודו בהנהגת מודי החליטה לפרום את הדבר הזה, ולהפוך את הדת כקריטריון שעל בסיסו אפשר להחריג אנשים מספר הבוחרים, והכוונה לבני דת האיסלאם. זה רגע מאוד דרמטי והודו נמצאת בצומת דרכים".
ולאן כל זה מוביל?
"כרגע הודו נמצאת בצומת דרכים. במקביל להפיכה השילטונית האנטי-מוסלמית, יש גם הרבה מאוד אנשים שמתנגדים למהלכים של המשטר, יש הרבה חברה אזרחית, יש הרבה הפגנות ברחובות, סטודנטים מתארגנים, צריך לראות לאן זה ילך, קשה לדעת".
פרופ' ברונר הוסיף והתייחס למטיילים הישראלים בהודו: "אנחנו רואים המון ישראלים שנוסעים להודו, אך רובם מתרכזים באזורים מאוד ספציפיים שהישראלים קוראים להם 'שביל החומוס', כך שברוב הודו לא כל כך רואים אותם. אני דווקא הייתי ממליץ לישראלים לצאת מאזורי הנוחות האלה וללכת למקומות אחרים. אנחנו צריכים להבין שהודו היא בסדר גודל של מערב אירופה ויש כל כך הרבה שפות ותרבויות, והספר הזה באמת אמור לתת לאותם רבבות ישראלים שנוסעים כל שנה להודו איזושהי מסגרת שבה הם יכולים לעשות סדר בהצפה החושית של הודו, במה שהם רואים או לא רואים ולתת לכל זה הקשר".
"עין להודו" מאת יגאל ברונר ודוד שולמן בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"הוצאת מאגנס", 378 עמודים (כולל תמונות, מפות ואיורים) בכריכה רכה.
