אישה צעירה כבת 28, נראית עדיין ילדונת, עומדת עם רגל אחת על הקרקע, רגל אחת חסרה, מאחוריה טבע בראשיתי שאני לא מזהה, מסמנת וי ענק בשמיים בעזרת קביים פסוקים אל על.
אתם אולי זוכרים אותה מסדרת הרשת "התמודדות", ששודרה בכאן 11 לפני חמש שנים וליוותה את תהליך הקטיעה שנאלצה לעבור. אני כותבת "אולי", כי אולי לא ראיתן. אם ראיתן, קשה לי להאמין ששכחתן. זה לא משהו ששוכחים.
כנראה לא רק בגלל סיפור הקטיעה והשיקום היא נחרתה בליבי; לא בגלל הביוגרפיה - יוצאת בשאלה, ילדה שלישית מעשר, נולדה וגדלה בבני־ברק למשפחה חרדית; לא בגלל חיתוך הדיבור - "כולם חושבים שזה צרפתית, אבל זה יידיש" - שנשמע מתוק, ישנוני והלם היטב את פני הילדה היפים והרגישים שלה. נדמה לי שזה היה משהו אחר, חמקמק יותר. כנות? אותנטיות? הנינוחות להיות היא עצמה, במלואה, עם הבנה ניואנסית ומלאת הומור על מצבה? קשה להסביר כריזמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שמונה שנים טרום־הסדרה חלתה בסרטן העצמות. הברך השמאלית שלה הוחלפה בברך טיטניום. ההחלפה לא צלחה והברך התעמרה בה. היא סבלה מכאבים כרוניים ומניתוחים בלתי פוסקים. הקטיעה הבלתי נמנעת, שהיוותה את ציר העלילה המרכזי דרכו התוודענו אליה בזמנו, הייתה המוצא היחיד. אסתי נפטרה מהרגל ויצאה לחופשי.
- לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ועוד איזה חופשי. דרך חברה שהסבה את תשומת ליבי לחשבון האינסטגרם שלה, גיליתי אותה לפני כמה שבועות מחדש ומאז זהו, הלך עליי. התמכרתי. אישה עם רגל בקבר - אני - מניחה את האלטר־אגו שלה על צעירה בלי רגל. מצאתי את החיים האלטרנטיביים שלי. את החיים שאני עצמי אחיה, בעתיד, כשאהיה צעירה וחברמנית. מצד שני, עצם השימוש במילה "חברמנית" מעידה שזה כנראה כבר לא יקרה.
7 צפייה בגלריה
אסתי סגל בפארק ילוסטון, ויומינג. איך מסבירים כריזמה?
(צילום: מתוך חשבון האינסטגרם של אסתי סגל)
אסתי סגל עדיין נראית בת 14. אותה אישיות כובשת. אותה מתיקות. רק שעכשיו את מסדרון בית החולים הארוך והמפותל החליף כביש 89, מלוס־אנג'לס לקנדה ובחזרה, את המדיום האינטרנטי של התאגיד החליף הסטורי, ואת היכולת לדבר כנות היא רותמת לטובת הטיול ותיאורי הקורות אותה במהלכו: רגעים יפים, רגעים שבורים, תובנות, תמונות, מה שעולה על דעתה. אני תופסת אותה לשיחה כשאצלה בוקר, אצלי ערב והזום בינינו.
הקורות אותה: מגורים ברכב משפחתי בשם "מיגל", במקור הונדה פיילוט, שמונה מקומות ישיבה; שעבר הסבה יצירתית, אימפרוביזורית, לבית: צידנית במקום מקרר, מזרן במקום מיטה. אין שירותים, אין מקלחת. אין מטבח. אין שום דבר שמזכיר את הקרוון המעוצב והמפונפן שאני שוכרת כשאני מדמיינת את עצמי מתקרבת גשמית לפנטזיה. "לי זה נוח", היא מסבירה, "אני לא צריכה לעמוד בתוכו, אני יכולה לעשות הכול בישיבה".
את ארוחותיה הטבעוניות, המוקפדות, היא מבשלת על גזייה פשוטה. על קירות הרכב - היא מסובבת את מסך המחשב ומראה לי - מודבקות תמונות של בני משפחתה. מסביב תלויות, פזורות, מסתתרות, תשורות קטנות שקיבלה מאנשים שפגשה בדרך. פסלון בודהה, פיה מבד, ספר נוצרי קטן של ג'יזס קרייסט. נוודת על רגל אחת, היא מכנה את עצמה, וגם: טבעונית, בי־סקסואלית, לא־מונוגמית ואל־הורית. בואו נגיד, לא פרופיל שמתאים לילדה חרדית שקיבלה חינוך בני־ברקי, אלא אולי טיפה יותר לילדה שנולדה לזוג היפים, פליטי תעשיית הקולנוע, שהיגרו לכליל על מנת לגדל ילדה בחינוך ביתי.
"מה קדם לטיול הספציפי הזה", שאלתי אותה, והיא ירתה צרור שהתקשיתי לעקוב אחריו: "פורטוגל, הונגריה, ואז חזרתי, ואז נסעתי, ואז מקסיקו, ואז החתונה של אחי, גואטמלה, איטליה, צרפת, לוס־אנג'לס, סן־פרנסיסקו, יוסמיטי...".
"באחוזים", עצרתי אותה, כי שאלת האיפה פחות עניינה אותי, "כמה את לבד וכמה את בחברת אנשים?"
אסתי: "80־20".
אני: "80 אחוז לבד? אשכרה?"
"אני לא מדברת על האהבות שלי. אין לי גם כזה הרבה. ראשית, אני טיפוס של בוקר. אני לא יוצאת בערבים, ואם כן, מה אני אלך לישון אצל בחור? מה, אני אביא בחורה לפה? אני די פחדנית בקטע הזה"
אסתי: "אני מאוד אוהבת להיות לבד, זה מאוד פותח אותי. אבל ב־20 אחוז שאני עם אנשים, זה תמיד הופך למפגשים משמעותיים. אני מתחברת לזקנים, לפעמים אני מתארחת אצלם והם מפנקים אותי כמו נכדה. כבר יצא לי לטייל עם רוכבי אופניים בני 50 שקשרו את כיסא הגלגלים שלי אליהם ונסענו ככה. לפני כמה ימים ישבתי עם בחור מצ'כיה ובחור מקנדה ליד מדורה ודיברנו על שלום עולמי. שיחה עמוקה ממש. וזהו, אני לא אראה אותם יותר".
אני: "היו לך רומנים במהלך הטיול? לא פגשתי כאלה בסטורי".
אסתי: "נכון. אני לא מדברת על האהבות שלי. אבל בואי. אין לי גם כזה הרבה. ראשית, אני טיפוס של בוקר. אני לא יוצאת בערבים, ואם כן, מה אני אלך לישון אצל בחור? מה, אני אביא בחורה לפה? אני די פחדנית בקטע הזה. אז כן, אם התנאים מסביב מסתדרים, ויש איזה קליק, אז סבבה. היה איזה בחור מקסיקני, שהיה לי אליו יותר רגשות בואי נגיד, וטיילתי איתו כמה ימים".
אני: "ו...?"
אסתי: "נגמר. כל אחד המשיך הלאה. זה היה כיף, זה היה מגניב, אבל אני לא רואה את עצמי נכנסת עכשיו לקשר, אז מלכתחילה אין לי ציפיות. אבל אני כן רוצה בעתיד להרגיש מאוהבת. הבעיה היא שכשנשבר לי הלב אני חווה את זה בעוצמה ואני סוחבת את זה מלא זמן. אני יודעת שיום אחד אני אצטרך לשחרר את הפחד הזה ולתת לעצמי להתאהב. אבל כרגע אני עסוקה בעצמי".
7 צפייה בגלריה
''רציתי הרבה דברים. בין השאר להיות אמא לעשרה''. בגרנד טייטון, ויומינג
(צילום: מתוך חשבון האינסטגרם של אסתי סגל)
לפני שבוע, בסטורי, ראיתי אותה בוכה וצוחקת לבדה מול שמיים ירוקים, זרחניים, בקושי מצליחה לדבר מרוב התרגשות. היא סיפרה ששמעה שיש סיכוי שאורות הצפון ייתנו את השואו החייזרי שלהם בין 23:00 לשלוש לפנות בוקר, מיהרה להיכנס למיגל, לאחוז בהגה ולנסוע לנקודת תצפית טובה.
"נולדתי בבני־ברק. גם ההורים שלי נולדו בבני־ברק. פעם ראשונה שיצאתי מבני־ברק לבד הייתה בגיל שש. נסעתי לאשדוד. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי אנשים עם צבע עור אחר"
"את יודעת", אמרתי לה, "כשדיברתי עלייך עם אותה חברה וניסינו לנחש מאיפה זה הגיע, כל המופע המרשים הזה שהוא את, היא אמרה: אין מצב, היה שם בילדות סדק, רמז. לא ייתכן שמלב ליבה של החרדיות – חסידות ויז'ניץ – תנבע נפש חופשייה כזו. אולי היא לא נולדה שם? בטח הייתה לה איזו דודה סוררת, כזו שהמשפחה הקיאה מתוכה והיא יצרה איתה קשר? אולי היה זה מפגש עם ספרים חילוניים שקראה במסתור?"
אסתי: "נולדתי בבני־ברק. גם ההורים שלי נולדו בבני־ברק. אבא שלי סופר סת"ם, אמא שלי סייעת במעון. סבא וסבתא שלי גרים מטר מאיתנו. ברחוב סמוך. פעם ראשונה שיצאתי מבני־ברק לבד הייתה בגיל שש. נסעתי לאשדוד. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי אנשים עם צבע עור אחר".
אני: "מה רצית להיות כשהיית קטנה?"
אסתי: "רציתי הרבה דברים. בין השאר רציתי, כמובן, להיות גם אמא לעשרה. סבא שלי גם היה אומר לי שמצווה לא לצאת מארץ ישראל. ברור שהתכוונתי למלא את המצווה".
אני: "אז מאיפה הגיעה תשוקת הנדודים?"
אסתי: "תמיד הייתי מאוד סקרנית. פעם ראשונה שראיתי אטלס הייתה בגיל 13, בשיעור גיאוגרפיה. זוכרת את הספר הגדול הזה, הגבוה? אז שעות העברתי מולו. אני גם זוכרת שפעם שלחו להורים שלי חוברת שיווק כזו לחופשות כשרות בשווייץ ובאיטליה, ואני מחזיקה את החוברת ולא מאמינה. וואו! זה כל כך יפה!"
אני: "והאישיות. כבר כשהיית ילדה היית כזו?"
אסתי: "איך כזו?"
אני: "ורבלית, משתפת, שמחה, חסרת עכבות?"
אסתי: "אוי, ממש לא. הייתי ילדה מאוד מופנמת. לא שיתפתי כלום. אגרתי הכול, כולל הכול. דברים קשים באמת. ודברים שנחוו כקשים כי הייתי מאוד רגישה. הייתה לי בת דודה שנפטרה מסרטן, טראומה עם אש בבית, קצת שכחו אותי שם, הוציאו את כל הילדים ואותי שכחו. אז גם נהייתה לי חרדת נטישה. וגם... גם דברים יותר גדולים".
אני: "ולא טופלת אף פעם?"
אסתי: "כן טופלתי, אבל זה לא עזר. וכל פעם כזה, אה, אז צריך להעלות מינון, אה, אז צריך להחליף טיפול. מגיל צעיר הייתי אומרת לאמא שלי שאני לא בחרתי להיוולד".
השינוי שחל בה, היא מספרת, התחולל בעקבות הסרטן ובזכות כאבי התופת: "לא נעים לי להגיד, אבל הייתי מכורה תקופה ארוכה למשככי כאבים". הסוטול מהתרופות לא עזר לכאבים שהלכו והחריפו, אבל רופף את העכבות ושיחרר את הדיבור הכלוא. "בתקופה ההיא הייתי עושה לייבים חשופים, חשופים מדי, בפייסבוק. לא ידעתי גבולות, לא הייתי לגמרי בהכרה. תמיד ידעתי לדבר, אבל לא היה לי אומץ לשתף. בזכות התרופות, שפכתי ושפכתי. הייתי צריכה את החיזוקים, את האהבה, ולמרבה ההפתעה קיבלתי אותה. קיבלתי אותה בכמויות".
הפעם הראשונה שבה טסה לחו"ל הייתה בעזרת עמותה שמטיסה ילדים חולי סרטן. היא הייתה כבר בת 18: "המחשבה שאני עולה על מטוס ומגיעה לעולם אחר לגמרי הטריפה לי את המוח. זה הדהים אותי שאני יכולה להגיע לכל המקומות האלה שראיתי באטלס". מאז, הצליחה לטוס עוד כמה וכמה פעמים על כנפי המחלה. "כל חולי הסרטן נמצאים ברשימה כזו, ובירוקרטיה ולבקש - קטן עליי. פעם אחת, לפני טיסה, הסתרתי את העובדה שיש לי חום גבוה, כי ידעתי שלא יעלו אותי, ורק כשהמטוס היה בשמיים ניגשתי לרופא".
אני: "ומאיפה האהבה לטבע? לבעלי החיים?"
אסתי: "מאמא אדמה. אני ילדה של אבא שמיים ושל אמא אדמה".
אני: "די, נו".
אסתי: "תמיד התרגשתי מטבע. זה יכול היה להיות פרח באדנית. כל דבר. פעם מכרו מתחת לבית שלנו אפרוחים בשקל. קניתי 11. אני לא אספר לך מה קרה להם".
אני: "אני יכולה לנחש".
אסתי: "חתולים".
היא זוכרת גם איך עמדה לקראת יום כיפור מהצד, בטקס הכפרות, כשאביה הביא שתי תרנגולות לכפרות – כי אחת לא מספיקה על מנת למרק עוונות של 12 נפשות – והרגישה שמשהו כאן לא כשורה. שהיא עדה לעוול. היא מספרת שבילדותה חלמה על הבלתי אפשרי – על כלב, והבינה שיש מצב שהיא מוותרת על אורח חיים חרדי בגינו.
אני: "אבל בכל זאת, מי חינך אותך לאהוב אותם?"
אסתי: "מה יש פה לחנך? מי שחינך אותי לאהוב פרחים זה הפרחים. מי שחינך אותי לאהוב בעלי חיים זה בעלי החיים. לא יודעת, זה כמו שתראי תינוק. צריך לחנך לחשוב שזה חמוד? אני לא רוצה ילדים משלי, אבל אי־אפשר לעמוד בפני תינוק, נכון? זה ממיס".
בניגוד למטיילים אחרים, שמצליחים להתפרנס מהרשתות ולגלגל אלפי שקלים בחודש, אסתי מתחזקת חשבון צנוע. יש לה 25,700 עוקבים ועוד מועדון חברים מצומצם של 50 איש, אותם היא משתפת דרך קבוצת ווטסאפ. היא לא מוכנה לעשות שת"פים מסחריים שהיו עוזרים לה לקיים את עצמה ולהרבות עוקבים, והיא לא בעניין של פילטרים.
"אני מנסה להעביר את המציאות כפי שהיא, גם את הקושי וגם את הדברים הפחות פוטוגניים שבמסע שלי".
"נו, מה הבעיה?" אני שואלת, "אנשים הרי אוהבים להזדהות עם אכזבות, כישלונות, כאבי לב. מה יותר משמח מזה שלאחרים קשה?"
אז זהו. שלא. אסתי אומרת שהיא עוקבת אחרי חשבונות של אינפלואנסרים עם מאות אלפי עוקבים, היא גם הייתה במקומות שבהם היו, "תאמיני לי שזה לא נראה ככה. הם מראים רק הפי־הפי. הם חותכים את הפריים כך שלא תראי את השוליים הפחות מוצלחים".
אני: "אז ממה את מתפרנסת?"
אסתי: "מהרצאות שאני מעבירה".
אני: "על הסיפור האישי שלך?"
אסתי: "כן".
אני: "זה לא פוגם בתחושת האותנטיות, לחזור שוב ושוב על הסיפור?"
אסתי: "לא. זה עדיין מרגש ומלחיץ אותי. אני עדיין מרגישה ילדה קטנה. זה לא דקלום. זה דיאלוג. ואם יום אחד ארגיש שאני מאבדת את זה, אני חושבת שאדע".
אני: "כמה זמן את עוד מתכננת לטייל?"
אסתי: "יש לי תוכנית לעשר שנים. אבל אני לוקחת בחשבון שהיא יכולה להשתנות. אני כל הזמן בודקת אם המקום שאני נמצאת בו עדיין נכון לי. חשבתי למשל שאני רוצה להתעמת עם דוב, שזה יהיה מגניב אם יהיה לי מפגש אישי".
אני: "סליחה, אמרת דוב?"
אסתי: "כן. זה לא שלא ראיתי דובים בדרך. ראיתי מלא דובים. אבל היה לי חלום כזה שדוב יתקוף אותי ואני אשרוד את זה, וזו תהיה חוויה מעצימה כזו. ואז הבנתי שזה מאוד ילדותי ושאני לא רוצה את זה באמת והפסקתי לקוות לזה".
אני: "יופי. אני חושבת שזה מרגיע אותי".
אחד הדברים שלבטח נבדקו והשתנו היא המטרה שבשמה יצאה. "המטרה שלי הייתה להתרגל לפרוטזה. שלוש שנים סבלתי ממנה והחלטתי שאני חייבת להתיידד איתה". אסתי מתארת את חוויית הפרוטזה כדו־קוטבית: מצד אחד, כזו המאפשרת לה חופש תנועתי. בעזרת הפרוטזה היא מצליחה להתנייד למרחקים ארוכים יותר ומאתגרים יותר מאשר עם כיסא גלגלים או קביים. מצד שני, היא מתארת תחושת חנק. לאחד מעוקביה, ששאל אותה למה היא לא מסתובבת עם הפרוטזה, הסבירה שזה קשור לכניסה של הגדם לתוך "בית הגדם", המחייבת גרב סיליקון והתאמה מדויקת, ומשהו שם, קשה לה להסביר מה בדיוק, לא עובד לה טוב ו"גורם לה לעצבים בכל הגוף". "זה כמו שחזייה זה כלא לציצי?" היא צוחקת, "ואני כולי פיס אנד לאב?"
היא מדברת על הגדם בפתיחות. מודה שהיא לא חיה איתו בשלום, מספרת שהיא לא אוהבת את המראה, אבל, וזה החלק היפה של ה"אבל", כל זה מתקיים במקביל לפיזוז שמח בשמלות מיני קצרות ללא שום ניסיון הסתרה. דומה כי אסתי עוברת גם את המסעות הפנימיים והנפשיים שלה, את כאבי הגדילה, ללא שום חיץ בינה לבין העולם. אין שם פער. תוכה כברה.
אני: "מה את עושה בשעות הפנאי שלך? קוראת?"
אסתי: "נטפליקס. סדרות. אני מאוד מילניאל (צוחקת). אני מציירת קצת, משקיעה מלא בבישולים ולפעמים... לא לפעמים, די הרבה, אני פותחת ערסל, עושה שכטה, אני מסטולה, שוכבת בתוך ערסל וחושבת על מהות החיים ועל משמעות העולם. ואני מתה על זה, מתה על זה. יש לי שיחות עם אלוהים, עם העצים, עם הפרחים. הוויד עושה לי מאוד טוב. גם פטריות יצא לי לקחת כמה פעמים וזו הייתה חוויה ממש טובה".
כיוון שאני בגילה של אמה, אם לא למעלה מכך - כי היא בטח התחילה עשור לפניי - אני לא יכולה שלא לדמיין את בתי, בת גילה פחות או יותר, שוכבת על ערסל לבדה בלב הישימון, מסטולית מהתחת, בלי קליטה, כשלצידה מכונית ענקית שמי יודע אם לא החליטה לשבות דווקא עכשיו. ואז אני מדמיינת נשרים.
אני: "אמא שלך ישנה בלילה?"
אסתי: "אמא שלי ישנה מעולה, סומכת עליי מאז ומתמיד. אבא שלי יותר דאגן. אבל יש לו בבית מחשב שלי ואינטרנט שעליו אני משלמת – כי להם הרי אסור להחזיק כאלה דברים – ואני משתפת אותו שם בגוגל לייב. הוא כל הזמן יודע איפה אני".
אני: "אתם בקשר טוב, הם מבינים את העולם שלך, את צורת המחשבה שלך?"
אסתי: "הם מתים עליי".
אבל הקשר הקרוב בינה לבין הוריה לא תמיד היה פשוט ולא נבנה ביום אחד. כשהיא חלתה בסרטן, הרשתה לעצמה לרופף את המשמעת הדתית ולתת דרור למחשבותיה הכמוסות, ידעה שיסולח לה. אולם משהחלימה ונדרשה לחזור לתלם, סירבה. ושם היה הפיצוץ. היא עזבה את הבית ועברה לגור בירושלים, השלימה בגרויות בבית ספר אקסטרני, עבדה בעבודות מזדמנות, בין השאר ציירה ציורי קיר והכינה שלטים של "כאן גרים בכיף". היא זוכרת את היום שקנתה ג'ינס. ההתקרבות המחודשת אל הבית הייתה פרי של מאמץ משותף. השלת אגו. משני הצדדים. לפני ארבע שנים ואחרי הקטיעה, היא הסבירה להם אחת ולתמיד בשיחת טלפון שהיא חילונית. לא דתייה מודרנית, לא דתייה לא־קונבנציונלית אלא פשוט לא. מאז הקשר רק הלך והעמיק.
אני: "כשאת מדברת איתם בזום, את מופיעה ככה, בגופייה?"
אסתי: "לא, מה פתאום, אני מכבדת".
אני: "את מרגישה יהודייה?"
אסתי: "יש לי קעקוע של מגן דוד על פנים הזרוע (מראה). וכן, אני מרגישה. איך לא? זה חלק מהחינוך שלי, ממה שעברתי. אבל זה יותר נוסטלגי מדתי. לפעמים אני מדליקה נרות ביום שישי ואני אוהבת לשמוע ולשיר שירי נשמה ביידיש".
אני מבקשת שתשיר לי שיר נשמה ביידיש והיא נענית. עוצמת עיניה ושרה כמה שורות. אני כמובן לא מבינה כלום מלבד ריבויינו של עויילם, ואיזה אוי אחד. אז אני עוברת לפתגמים.
אני: "יש לך איזו מנטרה דתית שאת אוהבת במיוחד?"
אסתי: "אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה".
אני: "יפה. מכירה. יענו, כל אחד מקבל את מה שמגיע לו וזה לא אחד על חשבון השני".
לבסוף לא התאפקתי ושאלתי אותה את השאלה הבנאלית, הלקוחה מספרי הקיטש שעל הכריכה שלהם כתוב משהו בסגנון "בואו נחבק את הרע", או "אם אלוהים נותן לך לימונים למה שלא תעשי מהם אסתי סגל?"
אסתי: "זו שאלה שפוגשת אותי הרבה בחיים. תכלס, אני לא יודעת לענות על זה. אני רוצה להאמין שבכל מצב, לא משנה מה היה קורה לי, הייתי יוצאת לחפש את האושר שלי".
פורסם לראשונה: 07:37, 09.09.22
