"מגלן" / שטפן צווייג
סוף המאה ה-15 ותחילת ה-16. בעבור האירופאים זהו עידן של פלאות. פחות מ-30 שנה אחרי שקולומבוס יצא לחפש מלוכה (הודו) ומצא מלוכה אחרת (אמריקה), מבקש ימאי פורטוגלי, פֶרְנאוֹ דה מגֶלָאיש שמו, או בצורה הלטינית: מָגֵלָן - שכמו קולומבוס הצעתו נדחתה גם היא על ידי בית המלוכה הפורטוגלי - לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו: להקיף את כדור הארץ כולו.
זה סיפור נפלא, המסופר נפלא. מגלן הוטעה כנראה על ידי ספנים פורטוגלים, שגרמו לו לחשוב שהריו דה לה פלאטה, שפך הנהר הרחב בעולם - היום בין ארגנטינה לאורוגוואי - הוא-הוא המעבר הנכסף להודו. את סודו זה לא חלק עם קברניטי המשנה הספרדים שהפליגו איתו. והנה הוא מגיע לשפך, ובמשך 15 יום חוקר אותו ומגלה שזהו נהר, לא מעבר! מגלן העקשן ממשיך להפליג דרומה, בקור גובר והולך, קור החורף הקרב, קור אנטארקטיקה הקרבה. ואולי אין בכלל מעבר, ככלות הכל?! הצוותים מורדים, קרבות נערכים, ואנשים מוזרים מתגלים, אנשי ענק, במה שהיום הוא פטגוניה (שפירושה "בעלי כפות הרגליים הגדולות", זה השם שהעניק לאזור מגלן עצמו). ואז, אולי, המעבר הנכסף?
במהוסס מפליגות הספינות מערבה במקום דרומה, כשאנשיהן חוזים במדורות משונות על חופים שוממים, קודרים (ולכן קראו לאזור "ארץ האש"). ספינה אחת טבעה בדרך, וכעת ספינה אחרת יצאה למשימת סיור ונעלמה. האם גם היא טבעה, או שמא ערקה וחזרה לספרד? והרי גם אם יגלו מגלן ואנשיו את המעבר המובטח, ממתין להם עוד האוקיינוס השקט (שוב, מגלן הוא זה שקרא לו כך), שרגל אירופית לא חקרה מעולם ולא ידעה מה רוחבו.
אני עוצר כאן, כדי שלא לעשות ספוילר. כי זה אכן סיפור עלילה מותח ביותר, רב-תהפוכות והרפתקאות ואסונות והצלות וכישלונות והצלחות.
(אריק גלסנר)
"שנה בפרובאנס" / פיטר מייל
לפני כמה חודשים היינו בפרובאנס, ולקראת הנסיעה שלפתי מהמדף את ספרו של פיטר מייל, "שנה בפרובאנס". קראתי אותו לראשונה לפני 30 ומשהו שנים, כשראה אור בעברית והפך למה שאז היו קוראים להיט והיום מכנים ויראלי. מסעו של פרסומאי יאפי (הייתה פעם מילה כזו) בן 40 (מה לעשות, החיים הם קלישאה), שהחיים בלונדון האפרורית והרטובה תדיר סחטו אותו והוא מואס בתעשיית הפרסום המזויפת והמלחיצה (מלחיצה, כן? רק כדי להתמקם על ציר הזמן, מרק צוקרברג היה בן ארבע כשהספר ראה אור ופרסומאים כמייל היו שליטי העולם בערך).
בתגובה, הוא חוצה את התעלה ונוחת במחוז לוברון שבפרובאנס. מכאן חייו הופכים להיות מופע עתיר שמש, גפנים, עצי זית ושלל מאכלים ים-תיכוניים שרחוקים שנות אור מהאפרוריות של המטבח הבריטי. וכך, הספר מלא בתיאורי הארוחות, הנופים, השווקים, חיי הכפר והשקיעות מהמרפסת עם כוס יין ורוד ביד (מי ידע אז שהרוזה יהפוך לטרנד?), שחווה הגיבור תוך שהוא מכלה את זמנו בהמתנה לאנשי מקצוע שיגיעו לתקן את הקלקולים בבית הישן שרכש, ומאתר נחמה בביסטרו המקומי ובמאפייה הריחנית. הספר הוא מסע טעים ומעורר קנאה, וגם אמין מאוד, שמתחולל במהלך 12 חודשים בסוף שנות ה-80 במחוז חקלאי וציורי של פרובאנס.
לאורך השנים שאחר כך מצאו עצמם מיליוני תיירים סקרנים שועטים בעקבות ספריו של מייל (כן, הוא הכה בבגט בעודו רותח ופירסם עוד כמה ספרים ברוח דומה) לעבר הכפרים הציוריים של פרובאנס. הספר, וגם אלה שבאו בעקבותיו, תורגמו לעשרות שפות, חלקם הפכו לסרטים ולסדרות טלוויזיה עתירי כרמים, קרני שמש מלטפות, סמטאות ציוריות וברושים מתנשאים, ויצר ז'אנר של ספרי תיירות-רילוקיישן שהמבנה שלהם זהה – כך עקרתי את עצמי ממקום הולדתי האפרורי ונולדתי מחדש תחת שמי טוסקנה התכולים/באי יווני/בכפר צרפתי (למה למחוק את המיותר אם אפשר גם וגם). המחבר, פיטר מייל, הלך לעולמו לפני ארבע שנים, ועדיין תיירים מטיילים בעקבותיו בפרובאנס, למרות שהכל כמובן שונה כל כך ואת הניווט בסמטאות עושים באמצעות הקריינית הנחושה של גוגל מאפס, ולא בעזרת ספר שהאותיות שלו צפופות מדי למשקפי מולטיפוקל. אבל תמיד נעים לחזור ולהיות צעירים ב-30 ומשהו שנים, גם אם זה באמצעות קריאה לאחור. את הביסטרו ההוא בלוברון לא מצאנו, אגב.
(ענת לב-אדלר)
"שנה ליד הים" / ג'ואן אנדרסון
לפעמים כדי שנדע שהשתנינו, צריך לקרוא שוב ספרים שכבר קראנו. זה מה שקרה לי עם "שנה ליד הים — מחשבותיה של אישה בלתי גמורה" שכתבה ג'ואן אנדרסון, מהכותבות החשובות עבור נשים באמצע החיים.
את הספר הזה, שנמצא קבוע במדף "הספרים שאני לא משאילה לאף אחד, לכו תקנו לכם עותק", קראתי לראשונה לפני יותר מעשור, ומאז קראתי אותו עוד כמה פעמים לאורך השנים. לפני שבוע חזרתי אליו לצורך הכתבה הזאת, והו, כמה ששוב הבנתי חלקים ממנו בריבוא דרכים חדשות.
במרכזו מסעה של אישה נשואה שילדיה בגרו, שהירח שלה מחסיר ונסוג והיא מתחילה לשאול את עצמה את השאלות הגדולות על שארית הזמן והתשוקה ועל המחצית השנייה של החיים. היא מפתיעה גם את עצמה ובמקום להצטרף לרילוקיישן של בעלה במסגרת עבודתו, היא מחליטה על שנה לעצמה. שנה של התבודדות וגילוי בבית על חוף הים בקייפ קוד, קרובה למחזור הגאות והשפל.
מסתיו עד סתיו – מספטמבר עד ספטמבר (ממש כמניין חודשי השנה העברית, אבל לא זאת הסיבה שכאן מתחיל הספר) נמשך מסעה הפנימי שבמהלכו היא מגלה עד כמה דרושה ההתנתקות מהתפקידים שאנחנו סוחבות עלינו כל השנים, כדי לתכנן את החצי השני של החיים ולהפוך את עצמנו לגיבורות חיינו.
כל פרק מתאר בשפה קולחת ונוגעת ובאופן כן וחשוף עוד צעד במסע שלה אל עבר עצמה. לקוראת הישראלית זהו לא רק מסע פנימה אל נפשה של אישה באמצע החיים, אלא גם מסע אל עבר נופים, צבעים, ריחות ואורחות חיים שאינם שגורים עבור רובנו. וכך לוקחת אותנו הקריאה אל חופי האוקיינוס התכולים דרך היתקלות בכלבי ים, אל תפילות בכנסיות שמוארות בנרות חשמליים, ואל ידיים שעוטפות גביע סיידר חם ומתובל במסיבת חג המולד. חוויית הקריאה החוזרת בספר הייתה עבורי בבחינת התנודדות הנפש בערסל, ומה צריך יותר מזה כדי להחליק בבטחה אל בין זרועותיה של שנה חדשה?
(ענת לב-אדלר)
"אמריקה" / ז'אן בודריאר
"המכוניות מהירות יותר, הפרסומות אלימות יותר. הזנות היא טוטאלית, גם אור החשמל. והמשחק, כל המשחקים, מתעצמים. כך זה תמיד כאשר מתקרבים למרכז העולם. אבל האנשים מחייכים, הם מחייכים יותר ויותר, אף פעם לא זה לזה, תמיד לעצמם". זוהי אמריקה של הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, שהיה אולי הראשון שזיהה ותיאר את השינוי הקיצוני שעברה התרבות, ואת המעבר לעולם פוסט־מודרני שבו כבר אין אמת אחת והמציאות הפכה להיפר-מציאות. הספר הוא למעשה יומן מסע של בודריאר במרחבים העצומים של אמריקה, אבל גם ספר הגות. ומי שייצא איתו למסע הזה לא יצטער, כי יש בו ניצוצות והברקות של גאון.
"המקום הזה רקוב כולו מעושר, מכוח, מסניליות, מאדישות, מפוריטניות ומהיגיינה מנטלית, מעוני ומפזרנות, מיוהרה טכנולוגית ומאלימות מיותרת, ובכל זאת אני לא יכול שלא לראות בו את זריחתו של העולם. אולי זה בגלל שהעולם כולו ממשיך לחלום עליו גם כאשר הוא שולט בו ומנצל אותו", כותב בודריאר, שעובר ממקום למקום במרחב המדברי של אריזונה ונבאדה, וחולף גם בערים הגדולות, בניו יורק ובלוס אנג'לס, ומדייק בהבחנות על המדינה, על הגדולה שלה ועל הזיוף של אנשיה. "החיוך שכל אחד מפנה אליך בחולפו על פניך... זו המקבילה של הצעקה הראשונית של האדם הבודד בעולם. מה שלא יהיה מחייכים אליך כאן, לא מתוך סקרנות ולא מתוך פיתוי. החיוך הזה מסמל רק את הצורך לחייך... חיוך זמין בכל רגע, אבל כזה שנזהר היטב מלהתקיים ומלהסגיר את עצמו. הוא חסר כוונה נסתרת, אבל שומר אותך רחוק. חייכו אם אין לכם מה לומר, הכי חשוב שלא תסתירו את העובדה שאין לכם מה לומר, או שאתם אדישים לגמרי לזולת". כל מי שאי פעם היה באמריקה מבין בדיוק על מה בודריאר מדבר. זו הגדולה שבארצות, זו הנוראית שבארצות.
(אסי חיים)
"הכישרון של מר ריפלי" / פטרישיה הייסמית'
טום ריפלי הוא התייר האולטימטיבי. מגיע לארץ חדשה, רוצה לשאוף אליו את המראות ואת הקצב של כל עיר שהוא נמצא בה, לשבת בבית קפה ולהזמין אספרסו וחשבון בז'רגון המקומי הנכון, וגם לדעת שהוא יכול להיעלם מהנוף ברגע, ואיש לא ירגיש בחסרונו. טום ריפלי הוא גם נוכל, סוציופת, שקרן כרוני ובעיקר רוצח סדרתי ללא שום נקיפות מצפון.
"הכישרון של מר ריפלי" (1955) הוא הראשון מחמשת ספרי המתח שכתבה הסופרת המעולה פטרישיה הייסמית', שעוסקים בנוכל הביישן והשקט, שהגיע מחיי דלות באמריקה לאדמת אירופה, שנראית לו כמו מקום נוצץ ורב־הזדמנויות שהוא חייב לעשות בה כבשלו. הספר הראשון בסדרה מציג את מעלליו באיטליה (וקצת בצרפת) ומעבר לעלילה המרכזית - שמתמקדת בהתעלקותו ואז בהשתלטותו הערפדית על חייו של בן עשירים אמריקני שחי בעיירת חוף קסומה ליד נאפולי - מדובר בחתיכת ספר תיירות מהפנט, שמפרט בדקדקנות מפתה איך זה היה להסתובב באיטליה של הפיפטיז, כשגם להזמין אפריטיבו ולהחליף שטרות בבנק היה הרפתקה. הגרסה הקולנועית המצוינת של אנתוני מינגלה מ־1999 עם מאט דיימון, ג'וד לאו וקייט בלאנשט הפכה את ריפלי לדמות קצת יותר של ילד עזוב ומסכן, שנדחק לרצוח בלית ברירה. גרסת הספר, יש לומר, מציגה דמות סוציומטית וצינית בהרבה, שונאת אדם ממש, ופשוט מטריד כמה אנחנו מוצאים את עצמנו מעודדים אותו שיצליח גם ברצח הבא. לכן, בכל המובנים, זהו ספר חופשה מושלם.
(בנימין טוביאס)
"בארי כהן בדרכים" / גארי שטיינגרט
בארי כהן הוא מנהל קרן גידור עשיר, שבעקבות תקרית עגומה עם אשתו העצבנית, בנו שאובחן כאוטיסט והמטפלת הפיליפינית – מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע חוצה אמריקה באוטובוס, כמו פעם, בימי הקולג'. גיבורנו רוצה לשחזר נסיעה מיתולוגית אל אהובתו ליילה, מימים תמימים יותר, לפני שהיה לו הכל ובעצם כלום. בארי הוא אדם של אנשים, ולשונו החלקלקה מאפשרת לו להחזיק את הקרן שלו בחיים למרות שהיא מדממת מזומנים כבר שמונה שנים ברציפות. אבל הוא מתחיל לאבד את זה, נמאס לו, הוא חייב לברוח, ואט-אט מתחיל להיראות קצת אנושי.
באמריקה של טראמפ כולם רוצים לברוח, אבל בארי עשיר ואבוד מספיק כדי לעשות זאת. המפגש שלו עם ההמונים המדוכאים קומי וטרגי בעת ובעונה אחת. עידן טראמפ כמו נוצר במיוחד עבור גארי שטיינגרט, מכותבי הסאטירה החריפים באמריקה. אמריקה שלו חסרת עתיד ותקווה. הטירוף והקפיטליזם המזוהים עם העידן הזה כמו מעלים את ההומור המרושע שלו לגבהים של זעם ודיכאון – עד שזה כבר לא כזה מצחיק.
"ברגע שעולים על הכביש הפתוח, הארץ כולה רצה לקראתך להגיד שלום ולמלא לך עוד תה קר בכוס", הוא כותב. "אתה הופך לנווד, ואז אף אחד לא יכול להגיד לך שאין לך דמיון או נשמה".
(רן בן-נון)
