נכנסתי לבדי לאונסן יפהפה על שפת הים, בין צוקים, סלעים וגלים גועשים. שלוש הנשים שהיו במים ניגשו אלי בדחיפות והסבירו ביפנית משולבת מחוות גוף שעליי להסיר מיד את התכשיטים, ובשום אופן לא להיכנס איתם למי המעיינות המינרליים החמים, כי הם ייהרסו. באותו רגע חוויתי את הרצון הכן, העמוק והאמיתי שלהן לעזור לי, כדי שיהיה לי טוב וכדי שתימנע ממני חוויה שלילית. זאת על אף שלא הבנתי כמעט מילה ממה שאמרו.
לאונסן, בית מרחץ משותף של מי מעיינות חמים, יש מקום מרכזי בחיים כאן, והוא אחד המקומות בהם נחשפת בפני התרבות היפנית. הבילוי בו גורם לי להרהר ביחס אליה, לתהות על מהותה ולהתפעל ממנה.
התבוננתי בשלוש הנשים, ששוחחו ביניהן בשקט במים. על רגלי האחת ישב ילד שנראה לי כבן שש-שבע, שניהם כמובן עירומים. תחושת אי-נוחות התעוררה בי מיד, לנוכח הגופים העירומים הבאים במגע, של אמא ובן בגיל הזה, שהרי בתרבות שלנו זה לא מקובל.
עברו בי מחשבות על פנטזיות ודחפים לא מודעים שתיאוריות פסיכולוגיות מערביות שונות מדברות על נוכחותם בנפשנו מרגע היוולדנו, על כך שילד בגיל הזה כבר בוגר מדי בשביל מגע כזה עם אמו. המחשבות, הניזונות מהחינוך שלי, מאופן החשיבה בו אני מורגלת ומהידע שרכשתי בהשכלה המערבית שלי, נתקלו בתמונת המציאות שלפני. עלו בי שאלות ביחס לסתירה שפגשתי.
כששוחחתי על כך עם חברות מקומיות, הבנתי שחלקן רואות זאת אחרת. בעיניהן אין בכך שום דבר מוזר, מיני, לא בריא. נאמר לי, לדוגמה, שמקובל שאבות מקלחים ומתקלחים עם בנותיהן עד גיל מאוחר.
מקריאה נוספת, הבנתי שהעניין בכל זאת נמצא בדיון ציבורי. לדוגמה, החל מ-2022 שונו התקנות בטוקיו וגיל הכניסה המקסימלי של ילדים וילדות לאונסן של המין השני הוגבל לשבע (היה תשע), זאת בעקבות המלצה של משרד הבריאות, העבודה והרווחה, שערך סקר ממנו עלה כי ילדים בגיל שש-שבע חשו מבוכה בזמן רחצה באונסן של המין השני.
התפיסה התרבותית את העירום ביפן, המורגשת ברחצה באונסן, הייתה לי בתחילה זרה ומוזרה. בלט הפער בין העירום החופשי שבפנים לבין סגנון הלבוש הצנוע מאוד של מרבית הנשים ביפן. אך ככל שצברתי יותר שעות אונסן, העירום הפך "שקוף", טבעי. האונסן נחווה כמקום מיוחד בעל חוקיות משלו ואולי אף הבנתי את הקשר בין החופש שבאונסן לצניעות ולנורמות החברתיות שמחוצה לו.
לרחצה באונסן מתלווה תחושת שחרור והרפייה, במובנים רבים. השחרור, בחוויה שלי, הוא גם ממבט ביקורתי. אף אחת לא מסתכלת על האחרת, אין הרגשה של שיפוטיות. זה כנראה מחלחל אל העצמי, כי אפילו אני לא מתעסקת בגופי שלי, לא בוחנת, לא מבקרת. זה איכשהו נעלם. המבט על הגוף הופך רך וחומל. הגוף שם כדי לנוח, להנות, להיטהר, לא כדי להראות.
הכניסה למתחם האונסן מרגישה כמו כניסה לעולם אחר. בביקורי באונסן, עולה בדעתי המושג "מרחב ביניים", מרחב מעברי - מושג מתחום הפסיכולוגיה, שתבע ד"ר דונלד וויניקוט ומשמעותו - מרחב נפשי הנמצא בין הדימיון, החוויה סובייקטיבית, לבין המציאות האובייקטיבית. האונסן, להרגשתי, הוא מרחב שכזה, מקום שבו נדמה כי המציאות האובייקטיבית מושהית. מקום משחקי, שבין דימיון ופנטזיה, למציאות, מרגיש אפילו לעיתים מנותק מהמציאות. את יכולה להניח לרגע את המציאות, החובות, הדאגות, לשקוע לגמרי בחוויה שלך עצמך.
יש טקסיות ברורה וקבועה ברחצה באונסן, שיש בה גוון מדיטטיבי, טקסי. הכל נעשה בשקט וביסודיות. חליצת הנעליים בכניסה והנחתן בצורה מסודרת, עם תג ממוספר, על המדף. ההתפשטות, איחסון הבגדים והחפצים במקום המיועד, הרחצה המקדימה לכניסה למים, על מנת לשמור עליהם נקיים, מלאת ריכוז וכוונה. הכניסה למים עם המגבת הקטנה המונחת על הראש. אני מתבוננת בנשים מתמסרות לחוויה, רגועות, הקצב איטי, הגוף נח במים, העיניים עצומות לפרקים.
אני, לעומתן, התקשיתי בתחילה להירגע. זזה ונעה במים, מדלגת מבריכה לבריכה במהירות, מחפשת את זו עם הטמפרטורה האידאלית, בעוד הן נחות עצומות עיניים במים, ללא תנועה או קול, מלבד אנחות הנאה הנשמעות פה ושם, גם הן חלק מהתרבות. עם הזמן ובהדרגה, אני מרגישה את היכולת להרגע מחלחלת גם אליי.
כמי שחווה את יפן באופן עמוק, הלמידה שלי את המקום איטית, במכוון. לא ממהרת לדעת, כן מרבה להסתקרן, להתבונן ולשאול. הכל שונה כל כך ממה שהכרתי עד כה, בוודאי מישראל, אבל גם מכל הארצות הנוספות שבהן התגוררתי.
עוד שכבה ועוד שכבה, יפן נגלית בפניי בהדרגה ואני יודעת שלעולם תתגלנה עוד ועוד שכבות, עוד ועוד משמעויות, שאת חלקן הגדול אולי לעולם לא אבין. יפן מלאת ניגודים וסתירות. אך המורכבות מתגלה לי בהדרגה, לא מיד. היא פשוטה ומורכבת, נוחה ומאתגרת, נעימה וקשוחה, מזמינה ומרחיקה, מהירה ואיטית, מבריקה ומחוספסת, הכל בו זמנית.
בזמן הקצר מאז עברתי ליפן ליקטתי כמה תובנות ואימצתי כמה עקרונות, שמאירים את דרכי ואני מאמינה שילוו אותי גם לאחר שאשוב לישראל:
- היי צנועה, דעי שאת לא יודעת ולא מבינה.
- אל תתבונני ותשפטי מעיניים מערביות/ישראליות.
- התבונני, הקשיבי, לימדי - את השפה, האוכל, המנהגים, האומנות, החוקים והכללים.
- היי סבלנית, אל תמהרי. גם בהמתנה יש ערך.
הלוואי שאצליח להעמיק, לחקור ולהישאר מרותקת, סקרנית ולומדת את המקום בו זכיתי לחיות לתקופה.
הכותבת הינה פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית קלינית, ששהתה בשליחות ביפן.
