מאיר וקסמן (72), הרפתקן, צלם חובב, איש עסקים, אמן קרטה וסבא לשבעה נכדים, חזר בחודש שעבר מטיול קשוח בפסטיבל הווּדוּ המסתורי במדינת בנין שבמערב אפריקה. בשיחה עם ynet הוא סיפר על חוויותיו מהמסע יוצא הדופן. "אני מחפש את הדברים המיוחדים", הסביר את ההחלטה לנסוע דווקא לשם.
מה זה וודו?
"וודו זו אמונה עתיקה בכישופים וברוחות וסגידה להם. תכלס ראיתי דברים די מקבילים שם למה שקורה בארץ. הם מתייחסים לחפצים כאילו יש בהם רוח אלוהית. כמו שאצלנו יש מזוזה, להם יש אבנים וסמלים וקרשים שהם מאמינים שיש בהם קדושה.
25 צפייה בגלריה
עומד אחרי שהרגיעו אותו מהאקטזה ומורח את עצמו בחומר נוזלי לא ברור נגד השדים והרוחות
(צילום: מאיר וקסמן)
וקסמן הוסיף והסביר: "טקס הוודו מתחיל תמיד בריקודים המוניים. לאט-לאט הם נכנסים לאקסטזה. פתאום אחד הרוקדים מתחיל להתפתל על הרצפה, העיניים שלו מתהפכות ורואים בהן את הלבן. מבחינת המקומיים זה אומר שנכנסה בו הרוח. אז מתנפלת עליו חוליית כוננות שההכשרה שלה היא בעומק הוודו. רק המאמינים הכבדים של דת הוודו מכירים את הנסתרות שלה. הם מדברים את שפת הרוח בוודו, מרסנים את הבחור באקסטזה לרצפה, מפשיטים ממנו את החולצה ומלבישים אותו בחצאית קש כבדה. בשלב הזה כולם שופכים על כולם כל מיני משחות צבעוניות והם חוזרים לרקוד, והפעם בתנועות ריקוד שונות. לפני האקסטזה הם מניעים את הגוף קדימה ואחורה בהתאם לקצב התופים, ולאחר שהלבישו להם את חצאית הקש הם חוזרים לרקוד, כשהפעם הם מניעים את האגן בסיבובים".
הם משתמשים בסמים בזמן טקסי הוודו?
"לא ראיתי סמים ולא הסנפות ולא היה שום ריח. אני חושב שזה בא מתוך ריקוד ותנופה. הם קצת שותים, וגם כיבדו אותי באלכוהול מקומי, אבל לא ראיתי שיכורים והאלכוהול הוא לא דומיננטי. הטקסים והאווירה הזכירו לי קצת ריקודים של חסידים, אבל בלי אלכוהול.
"בטקס וודו שכונתי קטן, שהגענו אליו במקרה, בא אדם עם מסכה של איבר מין גברי ענקי ורקד והשתולל יותר מכולם. לאיבר המין הגברי יש שם הרבה מקום, גם בפסלים ובסמלים הדתיים. אני מניח שזה קשור לפריון".
וקסמן הוסיף וסיפר כי "למקריות יש תפקיד חשוב בטיול בעקבות טקסי וודו עממיים. המדריך שלנו אמר שאף פעם הוא לא יודע איפה יש טקס, ואז הוא שומע ממדריכים אחרים וחברים ומיד רצים לאוטו ונוסעים לטקס. כתייר אני לא צריך לשלם כסף כדי לצפות בטקסים, אף אחד לא משלם, זה נחשב בידור עממי כמו במות בידור אצלנו".
שוק הנבלות והכישוף: "אתה הולך לאורקל ומקבל ממנו מרשם לפתרון בעיות שונות. עם המרשם הולכים לשוק, יש שורה ארוכה של דוכנים מלאים בחיות מתות מכל סוג שתרצה. לפי המרשם עושים לך במקום שייק חלבון מחלקי בשר שונים, אתה שותה ונהיה בריא, הכול מסתדר"
לאחר הגשמת החלום וצילום טקס וודו אותנטי, האתגר הבא בטיול של וקסמן במדינת בנין היה צילום פגרים מסריחים בשוק הכישופים המקומי. "בעיר הדרומית אבומה (Abomey) אתה הולך לאורקל (סוג של נביא עממי - א"ק) ומקבל ממנו מרשם לפתרון בעיות שונות", סיפר לנו וקסמן. "עם המרשם הולכים לשוק של נבלות. יש שורה ארוכה של דוכנים מלאים בחיות מתות מכל סוג שתרצה: ציפורים, חמורים, נחשים, מדוזות, סוסים, כלבים, קופים. לפי המרשם עושים לך במקום שייק חלבון מחלקי בשר שונים, אתה שותה ונהיה בריא, הכול מסתדר.
"זה היה שוק כל כך מסריח שעל אף הפיתוי לצלם, שני חברים בקבוצה שלנו ברחו ולא הצליחו לעמוד שם. למרות הסירחון הנוראי וכל הנבלות, אמרתי שאני אמות ולא אברח וצילמתי. בשוק הנבלות והכשפים הם מאוד אגרסיביים עם הצילומים, ורצו המון כסף. צילמתי בסתר מהמותן ולא שילמתי, והם ישר קלטו את זה וצעקו עליי".
אתה משלם כסף למי שאתה מצלם?
"שילמתי לכל מי שעמד ונתן לי לצלם אותו באופן מסודר, אבל מבחינתי אדם שמסתובב ברחוב ונמצא בשטח ציבורי אז אני לא משלם לו, למעט ילדים, שאני תמיד מחלק להם בלונים או מתנות אחרות".
מכיוון שווקסמן הוא איש קרטה מיומן ובעל יכולת מהירה להתחבר ולהתיידד עם זרים, הוא מרשה לעצמו לצלם גם אנשים שמסרבים להצטלם. "אני לא נותן נדבות כשתובעים אותן ממני בתוקף עם רמז לאלימות", הסביר. "כשאני מצלם מישהו שצועק לי 'אל תצלם אותי!', יש לי רוטינה קבועה. אני בכל זאת מצלם אותו, ואז הופך במהירות את המצלמה ומראה לו את הצילום. בדרך כלל הוא מחייך ורוצה עוד. אני אדם שלא מראה פחד, בקרטה קוראים לזה קִימֶה (Kime, רוח לחימה ביפנית - א"ק), והם מרגישים את זה. הם מבינים שאני אדם בדיוק כמוהם ולא ארנק מהלך, ואם זה מישהו שיש לו טלפון אני גם שולח לו תמונות".
וקסמן הוסיף וסיפר כי "בבנין יש מחויבות לשימור הזיכרון של כל נושא העבדים, כמו אצלנו עם זיכרון השואה והגבורה. הם מנציחים את מסלול העבדים שנחטפו מהיבשת והובלו ברגל מאות ק"מ לחוף הים, שם היו נקודת משלוח ושוק עבדים. לאחר רחצה בנהר זרקו אותם בתוך מנהרה, ומי שנשאר בחיים הביאו אותו לשוק עבדים, מכרו אותו והעלו לאוניות לאמריקה".
הנקודה הבאה של ההרפתקן הישראלי הייתה ביקור בכפר מקומי שבנוי כולו על גבי כלונסאות - הכפר גאנביה שעל אגם נאוקו. "החוויה שם הזכירה לי את אגם אינלה בבורמה", נזכר וקסמן. "כל החיים של הכפר מתנהלים בסירות: אתה קופץ עם סירה למלא מים לשתייה בחבית ועומד בתור עם כל הסירות, אפילו האוטובוס של הילדים לבית הספר הוא סירה".
למה הם חיים על כלונסאות מעל המים ולא על היבשה?
"בזמנו הם היו מאוימים על ידי סוחרי העבדים, ולכן עברו לגור מעל המים כדי להיות יותר מוגנים. ישנו שם לילה אחד והייתה מיטה וגם שירותים - לא בדקתי לאן מפנים את מה שיוצא מהשירותים - ואפילו הייתה שם מקלחת, כמקובל בבנין, רק עם מים קרים".
למה אין מקלחת עם מים חמים במלון נורמלי?
"מחוץ לעיר הבירה, במלונות רבים יש רק ברז אחד במקלחת של מים קרים. ממנו יוצא לעיתים זרזיף של מים ולעיתים כלום. כשיוצא הזרזיף אתה ממלא דלי, ואם אין מים אז מתקלחים עם מצקת. אגב, לא צריך שם מים חמים כי כל הזמן חם לך ואתה רטוב ומזיע. הטמפרטורה בחודש ינואר בבנין הייתה 30 מעלות ביום ובלילה, והלחות הייתה כבדה".
"פגשנו במהלך עשרה ימים רק שתי קבוצות של תיירים. כשאתה נוסע למערב אפריקה לצלם טקס וודו, אתה לא רוצה שיהיה צפוף ושיהיו תיירים שייכנסו לך לתוך הפריים. אתה רוצה לצלם משהו אותנטי"
נשמע קשוח, זה טיול שיכול להתאים לכולם?
"החום מאוד מקשה על הטיול, ויש לכך יתרונות רבים - הבולט בהם הוא שאין הרבה תיירים בפסטיבל הוודו בבנין. למקומות כאלה נוסעים רק סוג מסוים של תיירים. אנחנו פגשנו במהלך עשרה ימים רק שתי קבוצות של תיירים. כשאתה נוסע למערב אפריקה לצלם טקס וודו, אתה לא רוצה שיהיה צפוף ושיהיו תיירים שייכנסו לך לתוך הפריים. אתה רוצה לצלם משהו אותנטי. אני מעדיף שלא יהיו מים חמים ולא יהיו גם תיירים. אני נהנה לטייל בחו"ל בלי לשמוע עברית ואנגלית".
וקסמן, היית קצין צנחנים עטור תהילה ונפצעת קשה במלחמת יום כיפור, אתה ציוני אמיתי, והנה טסת לטיול בחו"ל בזמן מלחמה.
"אני מתוסכל עד השמיים, כי זאת המלחמה השנייה שלא לוקחים אותי להילחם. עד הטיסה קטפתי שלוש פעמים בשבוע עגבניות בהתנדבות חקלאית ביישובי עוטף עזה. פסטיבל הוודו המסתורי של בנין מתחיל כל שנה ב-10 בינואר. הזמנתי את הטיול הזה לפני חודשים ארוכים, ואמרתי שאעשה הפסקה בהתנדבויות, אטייל עשרה ימים ואחזור להתנדב".
אפשר ליהנות בחו"ל בזמן שיש בארץ מלחמה?
"מילא אם היה לי שביב של סיכוי לקבל מאג ולצאת לסמטאות של עזה, אבל עם הברך שלי אין לי סיכוי. להגיד עכשיו שאנחנו עצובים ולתת לזה להשתלט על החיים - אני לא מוכן. הקבוצה שלנו כללה את חברי הטוב מהצבא ומדריך הטיולים הוותיק דורון הרי, ושתי בנות חובבות צילום שהצטרפו אלינו. אחת מהן, דבי שטראוס, הייתה סוכנת נסיעות והיא סגרה לנו את כל הטיול מראש. 1,500 דולר לטיסות ועוד 2,500 דולר לטיול – מלונות, רכב צמוד עם נהג ומדריך ואוכל".
האוכל טעים?
"האוכל בסדר, אבל אצלי הוא תמיד בסדר, ולוקח הרבה זמן עד שהוא מגיע. אין מבחר של מנות במסעדה, וצריך לבקש בערב ביצים לבוקר, אחרת לא תהיה ארוחת בוקר. במטבע המקומי לא ממש השתמשנו כי אין מה לקנות והטיול הוזמן מראש. אין קניות, יש קצת בדים ויש קצת מזכרות נחמדות.
25 צפייה בגלריה
יאם - מאכל בצקי משורש קסווה שלוקחים ביד כמו חלה וטובלים במרק חריף
(צילום: מאיר וקסמן)
"אחת התופעות האופייניות לאפריקה ולבנין בפרט היא הילדים הקשורים על הגב. בבנין לא ראיתי אישה בלי ילד על הגב. בכל מצב הן עם ילד על הגב, עובדות בפרך, חותרות בסירה והילד על הגב, וגם משתוללות בטקס הוודו ורוקדות עם הילד על הגב. היה מצב באחד הטקסים שראיתי אמא משתוללת עם תינוק כשהראש של הילד נזרק מצד לצד, וכמעט ניגשתי אליה. אם הייתי מטייל שם עם הבת זוג שלי, היא בטוח הייתה ניגשת אליה".
וקסמן הטייל למוד הניסיון חלק איתנו פרטים נוספים לטיול מוצלח בבנין: "בנין מדינה נקייה, הלוואי עלינו, נקייה כמו טנזניה - אין לכלוך ברחובות, והחינוך חינם עד גיל 12. למרות זאת ראיתי הרבה עבודת ילדים, לא עבודת פרך אבל בעיקר בצמוד להורים. העליתי לפייסבוק תמונה של ילד מקומי שבוכה, וכולם מאוד התלהבו מהתמונה האותנטית, אמרו לי שזה הסבל של אפריקה - ילד מסכן בוכה - אבל הסיפור האמיתי של התמונה זה שהוא ילד די מסודר בחיים. זה הבן הקטן של אחד העובדים במלון, הוא רב עם אחותו, כעס, נעלב ובכה. נתתי לו בלון".
שמעו שם על המלחמה בישראל?
"בקושי שמעו על ישראל, צריך להגיד ג'רוזלם ואולי מכירים, אבל מי שחי בתרבות הצרפתית הגבוהה כן יודע".
מדינה ענייה?
"במושגים של ישראל מדובר בעוני, אבל אין מסכנות. הם אנשים טובים ואחד לשני מאוד אדיבים. בהתנדבות בחקלאות בישראל סחבתי ארגז עם תשעה אננסים והיה לי מאוד כבד. שם ראיתי אישה שהולכת וסוחבת על הראש 50 אננסים. להרים ולהוריד היא לא יכולה לבד, אבל מספיק שהיא עושה קריצה בעין ומיד מישהו מתייצב, אפילו זר ברחוב, ועוזר לה להוריד את האננסים. זאת מין חובה נימוסית וקשר מאוד יפה שיש לתושבים".
מהן התוכניות לעתיד?
"אני צריך לעשות ניתוח דחוף להחליף את הברך. אחרי שאבריא אני מתכנן לנסוע עם בת זוגי דיטה, להגשים לה חלום בטיול צילום בנמיביה".
