מקנדה עלינו צפונה עם הקרוואן לכיוון אלסקה, על כבישיה של פרובינציית קולומביה הבריטית בקנדה. זהו אזור פראי, פרובינציה רחבת ממדים מנוקדת אגמים כחולים, הרים נישאים, קרחונים מכל עבר, נהרות זורמים וגם דגי סלמון, המגיעים במעלה הזרם להשלים את מחזור חייהם.
כדי להיכנס לדרום אלסקה נסענו על כביש 37 לאגם מזיאדין דרך ערוצי הנחל המובילים אליו, שם עצרנו עם הקרוואן כדי לצפות בדגי סלמון אדומים בערוץ הנחל. דוב חום הגיח פתאום וחצה את הכביש, גם הוא כנראה התעניין בדגים, ואנחנו מיהרנו לחזור לקרוואן. באגם מזיאדין, במהלך ארוחת צהריים על שפת האגם, ראינו שני דובים חומים במים. פקחים במקום התריעו בפנינו שדובים חוצים את האזור כל העת. Be bear aware, הם חזרו ואמרו.
בפרקים הקודמים:
"ללא קליטה סלולרית": המסע נמשך להרי הרוקי
גייזרים וביזונים: חרשנו את פארק ילוסטון
המסע המשפחתי נמשך לקוסטה ריקה
ישראלים ברפובליקת בננות: הטיול שלנו בהונדורס
טיול נדיר עם 3 ילדים באל סלבדור
"צלינו מרשמלו על הר געש": יומן מסע מגואטמלה
המסע נמשך אל גן העדן של בליז
כך חרשנו את מקסיקו עם הילדים
כמה עולה לטייל בקרוואן עם 3 ילדים?
הכירו את משפחת ברזני מהוד השרון
על גשרון עץ בהיידר
המשכנו בדרך הארוכה על כביש 37 הפסטורלי. צפינו באמא דובה שחורה עם גור שהשתעשע איתה בקרחון הדוב (Bear Glacier) המרשים הנשפך מההר. בערוצי נחל מלאים בדגי סלמון ספרנו עם הילדים כתריסר דובים ביום, גם שחורים וגם דובי גריזלי חומים - מה עוד אפשר לבקש?
המשכנו לעיירה הקטנה סטוארט אשר בקנדה, וממנה עברנו את הגבול לעיירה הקטנה יותר היידר, אשר בדרום המעבר הפנימי של אלסקה. זו הייתה הנגיעה הראשונה שלנו באלסקה. היידר באלסקה כל כך קטנה שלא טורחים להחליף שם את השעה לשעון אלסקה. הביקור בהיידר לא אכזב. מי שאוהב לראות דובים בטבע צדים דגים צריך לברור ולהחליט לאן להגיע באלסקה - ישנם מקומות ספורים באלסקה לצפייה בטוחה בדובים הצדים דגים, שניתן להגיע אליהם בעלות מינימלית או אפסית.
בהיידר צפינו בהם מקרוב, על גשרון עץ מעל ערוץ הנחל. הם הגיעו בכל בוקר וגם אנחנו (בשני בקרים). חלקם עברו ליד הקרוואן שלנו בחניה, שניים צדו דגים בערוץ הנחל וכמה מהם חצו את הכביש בזמן שחיפשנו מקום ללינה. הערוץ מלא בדגים אך מפלס המים עולה, ומיום ליום נעשה קשה יותר לתפוס דגים חיים, אם כי יש הרבה כאלה שסיימו את המחזור שלהם בטבע, ונמצאים מתים בגדת הנחל. יפה לראות במבט-על (מגשרון העץ) כיצד בכל צעד של הדוב עשרות דגים תופסים מרחק אך ממשיכים להיאבק במעלה הזרם, ממשיכים לדבוק ברצון להתרבות, וגם הוא הדוב הרי רוצה לשרוד את החורף, ולאגור שומן החשוב לו כדי לצלוח את שנת החורף בשלום. על הכביש המוביל להיידר ראינו גם הרבה עיטמים לבני ראש.
בוננזה
בסיום הביקור בסטוארט ובהיידר עזבנו את אלסקה, והמשכנו צפונה לטריטוריית יוקון הפראית. ככל שמצפינים עם צבעי הסתיו הנהדרים גם מרגישים את כמות הבוץ, הבורות ושיפוצי הכבישים התכופים. פה בקרקע של פרמה-פרוסט (קרח תחת הקרקע, הנקרא בעברית קפאת-עד) בונים בתים בצורה שונה, כדי שלא יחממו את הקרקע וישקעו. מכיוון שצינורות נהרסים לא רוצים לחפור באספלט בכל עונה, ולכן מעדיפים כבישי עפר על פי רוב.
המשכנו לנגיעות בין יוקון לאלסקה, והגענו לעיר סקאגווי בדרום המעבר הפנימי באלסקה, המספרת את סיפור הבהלה לזהב. בני מעמד ביניים מארצות הברית עלו לכאן עם מרבית רכושם בשנת 1898 על מנת להמשיך צפונה, לחפש זהב ולהתעשר. בשנת 1896 אדם בשם ג'ורג' קרמקס מצא זהב במפגש הנהרות קלונדייק ויוקון. הערוץ נקרא מאוחר יותר בוננזה.
כותרות העיתונים בארצות הברית הכריזו "נמצא זהב בנהר". אנשים בארה"ב שהיו בטוחים שכל נהר היוקון נוצץ מיהרו לארוז כדי להגיע למקום ולהפוך לעשירים בן-לילה. כמאה אלף אנשים ניסו את מזלם במסע הזה צפונה, אך זהו מסע לא פשוט. אנשים עזבו את כל מה שהיה להם בחיים, את ביתם, את עבודתם ואת משפחותיהם. בשל החוקים בקנדה הם נאלצו לסחוב טון של מזון וציוד (בקנדה חששו מרעב המוני והכריחו את הבאים להביא עימם מספיק מזון). זהו מסע ארוך וקשה. הסוסים של חלקם מתו מקור וממפולות שלגים. חלק מהאנשים חלו ומתו, ורובם התייאשו באמצע הדרך וחזרו על עקבותיהם.
הנהר קפא
העקשנים שהגיעו לסקאגווי באלסקה נאלצו לבחור נתיבים שונים. יש שטיפסו במעלה הרים, טיפוס שלוקח יום שלם, יותר מ-50 פעמים הלוך וחזור על מנת להעביר את כל הציוד שלהם (הם העבירו כ-20 ק"ג על הגב בכל טיפוס). כשהגיעו סמוך לנהר היוקון החורף הקפוא כבר הגיע לאזור. הם נאלצו לחכות במהלך כל החורף באוהלים, ובזמן הזה אף החלו לבנות סירות עץ כדי לחצות את הנהר כאשר יפשיר. כשהנהר הפשיר, אלה שהצליחו להפליג בו הגיעו לדוסון סיטי אשר ביוקון. הם השתוקקו להתחיל לחפש זהב בנהר הקלונדייק, אך לתדהמתם גילו כי הם הגיעו מאוחר מדי, ולא נותרו כלל חלקות אדמה על מנת לחפש בהן זהב. כל החלקות כבר נקנו, ואנשים רבים הגיעו לפניהם למקום וחיפשו זהב כבר במהלך אותו חורף. רובם אפילו לא התאמצו לחפש זהב כי הבינו שאי אפשר. אלה שכן חיפשו בחלקות של אחרים, מצאו מעט זהב אך השתמשו בו לקניית אלכוהול וסיגריות, ובסופו של דבר יצאו מופסדים.
מעטים התעשרו, וגם הם כנראה סיימו את חייהם חסרי כל מכיוון שנהגו בחוסר אחריות והפסידו את כספם. מתברר כי הזהב באותה תקופה היה הדבר היחיד עם ערך קבוע (לפי משקל). מכיוון שהיו בדוסון סיטי אנשים עשירים מאוד שהיו מוכנים לשלם סכומים מטורפים על דברים שרצו, ביצה טרייה עלתה 500 דולר, וזוג מגפיים מבוקשים לכריית זהב הגיע למחיר של 3,000 דולר.
אקזיט מזהב
הבהלה לזהב בקלונדייק הסתיימה ב-1903, כאשר הגיעו ידיעות על מציאת זהב במקום אחר במערב אלסקה שבארצות הברית. לאחר מכן הגיעו חברות גדולות עם ציוד מכני לכריית זהב, ועד היום מחפשים שם זהב בדחפורים. גם אנחנו חיפשנו, עם ציוד מתאים ממרכז המבקרים, בחלקה 6 הפתוחה לציבור הרחב, ואפילו למדנו באמצעות סרטון הדרכה ביוטיוב כיצד להפריד בין הזהב הכבד לחול, אבנים ועפר.
זהב זו מתכת כבדה מאוד, פי שניים מעופרת, ולכן אם מעמיסים ערימת עפר ואבנים לכלי מתאים, מערבבים היטב ומשקשקים את הכלי במים, כל העפר והאבנים יֵצאו מהכלי בזמן השקשוק, והזהב ישקע מטה ויישאר בתחתית הכלי. אז חפרנו, מילאנו, ערבבנו, שקשקנו וחיפשנו. זו חוויה, לחפש זהב במים הקפואים של נהר הקלונדייק. עשירים לא יצאנו משם - רק בחוויות.
במרכז המבקרים של דוסון סיטי מונח גוש עופרת צבוע בזהב. הגוש בערך בגודל קרטון חלב, והוא כבד מאוד, קשה להרים אותו. צוין שם שזהב צפוף כמעט פי שניים מעופרת, כלומר גוש זהב באותו נפח שוקל פי שניים מגוש עופרת. גוש זהב בגודל של קרטון חלב בנפח 2 ליטר שוקל כ-43 ק"ג - קשה מאוד להרים אותו, וערכו כשלושה מיליון דולר.
אלסקה על המפה
בסיור הסבר על מחפשי הזהב בדוסון סיטי סיפר המדריך כי ג'ורג' קרמקס היה איש עצלן שבמקרה היה במקום הנכון ובזמן הנכון, ובכלל אחים של אשתו מצאו את גוש הזהב, אך מכיוון שהם היו ילידים, קרמקס שכנע אותם לתת לו את הזהב, מכיוון ששלטונות קנדה לא ייתנו להם (כילידים) להחזיק בזהב. כך הוא זכה בזהב וגם בתהילה.
ברחבי ארצות הברית התרחשו כ-50 בהלות זהב. כדאי לזכור כי בזכות תקופת הבהלה לזהב דרכים רבות נבנו בקנדה ובאלסקה. אפשר לומר שהבהלה לזהב שמה את יוקון ואלסקה "על המפה". עד היום רוב העיירות הקטנות שסייעו למחפשי הזהב קיימות. בכולן חיים עד היום הצאצאים של מחפשי הזהב, וכנראה שבזכותם גם אנחנו הגענו לכאן.
בכתבה הבאה על ביקור בעיירה היינס באלסקה, שהזכירה לנו את תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "חשיפה לצפון".
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עינב ברזני".
