41 צפייה בגלריה
הר הגעש פואגו, מתפרץ בערך כל חצי שעה במשך היום והלילה. עוד נדבר עליו בהמשך
(צילום: עינב ברזני)
שטחה של גואטמלה מעל 100 אלף קמ"ר (פי ארבעה מישראל), וחיים בה כ-17 מיליון תושבים דוברי ספרדית. העיר הראשונה שאליה הגענו לאחר מעבר הגבול מבליז נקראת פלורס (פרחים) - זהו בעצם אי קטנטן המיושב בצפיפות בלב אגם הנקרא פטן איצה.
מפלורס נסענו כשעה וחצי לאתר המפורסם ביותר של בני המאיה בגואטמלה - טיקל, עיר אבודה, הנמצאת באמצע הג'ונגלים במחוז פטן בצפון המדינה. טיקל היא חלק מפארק לאומי גדול שבו חיים בעלי חיים רבים: הצלחנו לזהות במהלך הטיול בפארק הלאומי קופים שאגנים, קופי עכביש, חוטמנים, טוקנים, נקרים, תרנגולי הודו, חרק אחד שהסתווה היטב וניסה להיראות כמו בוטן ואפילו תנינים.
העיר האבודה נבנתה ככפר קטן כבר בשנת 600 לפני הספירה, אט-אט התרחבה ובשנת 300 לספירה כבר הפכה למרכז חשוב של בני המאיה. שלטו בה למעלה מ-30 מושלים, ומשערים כי היא ננטשה במאה העשירית לספירה. לאחר שהעיר ננטשה הג'ונגל השתלט וכיסה אותה, והיא אבדה למשך כאלף שנים. בשנת 1848 התגלתה, וחפירות ארכיאולוגיות חשפו חלק מהמקדשים ומהמבנים העצומים (גובה אחת הפירמידות 70 מטרים), שרובם עדיין מכוסים תילי עפר.
ממרומי אחד המקדשים צפינו בעשרות קופים שחורים קופצים בין צמרות העצים. כשכולם סיימו לקפוץ, הם התחילו לצעוק או יותר נכון לשאוג. בדציבלים רמים. אלו הם קופי השאגן, היצורים הנחשבים כמרעישים ביותר על פני האדמה. יש להם עצם גדולה בצוואר המגבירה את קול שאגתם. את הצווחות ניתן לשמוע עד למרחק של 5 קילומטרים.
לטפס על ההרים כי הם שם
גואטמלה היא ביתם של 37 הרי געש (!), שלושה מהם בפעילות מתמדת - פאקאיה, פואגו וסנטיאגוטו.
אנחנו צפינו בשניים מהם בפעולה מקרוב. לאחר נסיעה של כעשר שעות דרך הבירה גואטמלה סיטי המשכנו לאנטיגואה, בירתה ההיסטורית של גואטמלה (במשך כמאתיים שנה). היא מפורסמת בזכות האדריכלות הקולוניאלית ומאופיינת ברחובות צרים, בבתים צבעוניים, במבנים היסטוריים ובכנסיות. ב-1979 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. עד אמצע המאה ה-18 גרו בעיר 60 אלף תושבים. רעידת האדמה שאירעה ב-1773 הרסה אותה כליל, ולאחריה ננטשה. ב-1776 העבירו הספרדים את עיר הבירה לגואטמלה סיטי, ומאז שנות ה-70 משמרים ומשפצים את המבנים ההיסטוריים בעיר. ב-1976 רעידת אדמה נוספת הוסיפה אתגר לשימור.
העיר מוקפת בשלושה הרי געש: הר אגואה (Agua - מים), הר אקטננגו והר פואגו (Fuego – אש). שלושתם מתנשאים לגובה הקרוב ל-4,000 מטרים. פואגו הוא הר געש פעיל מאוד, ובמהלך המאות האחרונות אירעו כמה התפרצויות געשיות משמעותיות מאוד של ההר. אקטננגו התפרץ לאחרונה בדצמבר 1972. ההר אגואה אינו פעיל (מפולת מהר הגעש אגואה אחראית לחורבן בירתה הראשונה של גואטמלה, שהייתה גדולה מאנטיגואה).
הר הגעש הפעיל פקאיה גם הוא נמצא בקרבת העיר. גובהו 2,552 מטרים, הוא "מעשן", ואדי קיטור יוצאים בשדות הלבה השחורים למרגלות ההר. בשנת 2006 לבה רותחת זרמה בנהרות על ההר, והתפרצותו הגדולה האחרונה הייתה בשנת 2014.
להר הגעש פקאיה יצאנו כל המשפחה, מסלול בעלייה באורך של 3 ק"מ, על אדמת דרדרת המצויה במורדות הרי געש. טיפוס קשה מגובה 1,900 מטרים לגובה 2,350 (גבוה מפסגת החרמון בישראל). לשיא הגובה הגענו בעת השקיעה. ראינו את לוע ההר מעשן, סביבנו ערפל סמיך, ובין אבני הלבה אדי קיטור. הילדים זכו בהזדמנות לצלות מרשמלו על הר געש. הטיול הושלם לאחר שלושה קילומטרים בירידה בחשיכה מוחלטת. הילדים נהנו מאוד, ורק קיטרו קצת בדרך שקשה.
את ההרים אקטננגו, פואגו ואגואה ניתן לראות בקלות מאנטיגואה, אך בשעות הערב יורד ערפל מעל העיר וקשה למצוא את פסגות ההרים. מעל אנטיגואה נמצא כפר ציורי שנקרא הוביטננגו. בכפר בתים בסגנון ההוביטים הממוקמים גבוה על צלע ההר, ומשקיפים על עמק פנצ'וי. בין דלתות בתי העץ העגולות נכנסים לעולם קסום, יצירתי וצבעוני, מעוצב לאנשים קטנים ומחובר היטב לסביבה הטבעית.
הר געש של אש
למחרת הטיפוס על הפקאיה כבר יצאנו לטפס על הר נוסף, הפעם רק עם נופר הבכורה. יצאנו ממרכז העיר בג'יפ במעלה ההר הגבוה מבין השלושה, אקטננגו, למחנה הקרוב לפסגת ההר שבו בקתות משותפות, משם ניתן לצפות בהתפרצויותיו התדירות של הר הגעש פואגו. הג'יפ הוריד אותנו כשהדרך במעלה ההר הפכה לצרה מדי. טיפסנו למחנה על אקטננגו עם תיקים כבדים במשך שעה ארוכה. הר הגעש אגואה יפהפה, מציץ מבעד לשטיח עננים המכסה את אנטיגואה, ואנחנו מעליו.
הגענו למחנה מתרגשים, ומצפים להתפרצויותיו התכופות של פואגו. ההר מתפרץ התפרצויות סטרומבוליאניות (על שם הר הגעש סטרומבולי הנמצא באיים הליפאריים בסיציליה). כמו סטרומבולי, כל 30-20 דקות ההר רועם ומעיף לגובה של מאות מטרים אבנים לוהטות, לבה ופטריית עשן סמיך. ההר הגועש מתיז זיקוקים לאוויר, וככל שהלילה יורד והשמיים מתמלאים כוכבים, הלבה והאבנים הלוהטות נראות אדומות-לוהטות ומידרדרות סביב החרוט של ההר. המראה מהפנט, מרהיב וממכר. נשארתי ער עד 03:40, צופה בתנועת הכוכבים. חץ הצפון השלים תזוזה של כמחצית מכיפת השמיים, מרותק להר צילמתי עשרות התפרצויות של ההר שפירוש שמו "הר געש של אש". נופר נרדמה ב-23:00, וצפתה גם היא במגוון רב של התפרצויות לפני שקיעה, בערב ובשעות הלילה, כשהשמיים מלאי כוכבים. מדי פעם גם היא התעוררה בבקתה לשמע קול נפץ אדיר. בלילה זה מעניין לראות את האור הכתום בוהק וזוהר מלוע ההר מעט לפני קול הנפץ הבוקע מההר מכיוון שמהירות הקול איטית ממהירות האור, כמו במקרה של ברקים ורעמים.
בערב סביב המדורה ישבנו עם ישראלים רבים, חבר'ה צעירים אחרי צבא שכל החיים והבחירות לפניהם. דיברנו על הרי געש, על טיולים וגם על סדרי עדיפויות. חשבתי שכולנו מקבלים קלפים בחיים, יש יותר טובים ויש פחות, ומה שחשוב זה איך משחקים עם הקלפים שמקבלים. הסכמנו שמה שבטוח, במהלך מסעות בעולם מקבלים פרופורציה גם לגבי קלפי פתיחה פחות טובים משלנו.
הכפרים סביב האגם
אגם אטיטלן הוא אחד היעדים התיירותיים הפופולריים ביותר בגואטמלה. אליו הגענו לאחר כארבע שעות נסיעה מאנטיגואה. האגם נמצא בגובה 1,562 מטר, ושוכן בתוך לוע של הר געש עתיק. שלושה הרי געש מקנים תפאורה דרמטית לאגם הכחול - ההרים אטיטלן, סן פדרו וטולימן. זהו האגם העמוק ביותר במרכז אמריקה (עומקו כ-340 מטרים), רוחבו 10 ק"מ ואורכו 18 ק"מ, ומתברר שהוא קטן מעט מהכנרת שלנו בישראל.
את האגם מקיפים כפרים שתושביהם הם צאצאים של בני המאיה. לכל כפר אופי וקסם משלו. אנחנו התארחנו בכפר סן פדרו לה לגונה, וממנו יצאנו לשיט לכפרים סן מרקוס, סן חואן ופנחצ'ל. בכפר סן פדרו המוני ישראלים, שילוט בעברית, בית חב"ד, ריזורטים ומסעדות ישראליות. האגם נמצא על "נתיב החומוס" של התרמילאים, וקל למצוא כאן מאכלים ישראליים במגוון מסעדות.
בכפר סן חואן טיפסנו לנקודות תצפית על האגם. הילדים טעמו סוגים שונים של דבש ולמדו על אורח חייהן של דבורי המאיה (שאינן עוקצות). ראינו כיצד מכינים שוקולד מפרי הקקאו וטעמנו שוקולד עם אחוזי קקאו שונים. למדנו איך נשות המאיה אורגות את האריגים הצבעוניים, משלב הכותנה הגולמית, דרך הכנת החוטים וצביעתם בצבעים אורגניים שונים ועד להכנת האריג. הילדים עזרו בצביעת החוטים. הספקנו גם לבקר בשמורת טבע ירוקה בכפר פנחצ'ל, שם התנסנו בגלישת אומגות, טיילנו על גשרים תלויים ופגשנו חוטמנים רבים, קופי עכביש ופרפרים צבעוניים בחוות הפרפרים.
האזור שסביב האגם הוכרז כפארק לאומי בשנת 1955. רכבנו על סוסים עם הילדים סביב האגם בעת שקיעה. כדי לצפות בשמש העולה מעל האגם התעוררתי ב-3:30 לפנות בוקר לטיפוס במסלול שנקרא האף האינדיאני - סיור זריחה פופולרי בצד המערבי של אגם אטיטלן. הפסגה בעלת צורה ייחודית (הנראית מרחוק כמו אף על פרצוף שוכב), והיא ממוקמת בקצה המערבי של האגם. העיר הקרובה למקום נקראת סנטה קלרה לה לגונה. הטיפוס על ההר דורש הליכה קצרה בלבד בחשיכה מוחלטת. סביב האגם, למרגלות ההרים מנצנצים אורות הכפרים, פסגות ההרים נראות מרחוק, כמו גם התפרצויותיו של פואגו - הזוהר הכתום של הלבה מתפרץ מהר הגעש בלילה. אחר שעה קלה החל להופיע זוהר מעל האופק. השמש פורצת כזריחה מהממת, וענני עשן נראים מרחוק ברגע שאור היום מפציע. השמיים משנים את צבעם והאגם מתעורר לחיים. הרי הגעש יוצרים רקע נפלא באופק כשצבע השמיים משתנה ללא הרף.
מגואטמלה עברנו את הגבול למדינה הכי קטנה, הכי מפתיעה והכי פחות מתוירת במרכז אמריקה - אל סלוודור. על כך בכתבה הבאה.
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עינב ברזני".
פורסם לראשונה: 08:15, 10.02.23
