ביום אחד באמצע אוגוסט הורידה ישראל את רמת האיום לטרור בחופי סיני מ-1 ל-3. עדיין מסוכן, אבל עכשיו מוגדר כ"איום בסיסי". לא נרשם שינוי דרמטי במפת האיומים האזוריים, דאעש לא אימץ אג'נדה של שלום, ואף אחד לא הבטיח שישראלים ישובו בבטחה מבילוי במקום הכי טוב בעולם. זו הייתה החלטה מדינית, שהתקבלה אחרי פגישה של ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט עם שר המודיעין המצרי עבאס כמאל.
איחוד האמירויות נפתחה לישראלים הרבה לפני שהכרנו את המונח "בוסטר", והרבה לפני שהיה אפשר לטוס למקומות אחרים בעולם מפאת סכנת הקורונה והווריאנטים. כבר אז היה מי שצעק שדובאי היא יצואנית קורונה, אבל גם הפעם התקבלה החלטה מדינית, שהבהירה שאזהרות המסע, יותר משהן דואגות לשלום הציבור – הן עוד גזר במשחק המקלות והגזרים של עולם הדיפלומטיה. אז מה הפלא שאנחנו לא מאמינים וממשיכים לטוס לטורקיה?
לטוס לחו"ל זה מסוכן. אסור להסתובב עם חולצה עם כיתוב בעברית, לא להתגודד במרכולים כשרים, לא ללכת לבד ברחוב אם את אישה, לא לשתות מים מהברז, ולהסתכן בנפילה כקורבן למשבר דיפלומטי ארוך שנים. עכשיו לכו תשכנעו את הישראלים. לכו תשכנעו את הישראלים שיאמינו לאזהרת המסע ולא יגיעו לאיסטנבול, אחד מיעדי הטיסה הפופולריים בשנים האחרונות. משתילי שיער, ערבים ישראלים או סתם מי שחפץ בקונקשן סופר נוח ביעד קרוב – מוכנים לקחת את הסיכון, למרות ארדואן. מנגנון ה"לי זה לא יקרה" מופעל, ומנטרל את האמון שאמור להיות לנו בגורמים הביטחוניים שאמורים להחליט איפה באמת מסוכן להסתובב בעולם.
קל להאמין לתמונות – ולכן גם גל הביטולים הנוכחי לטורקיה מובן. ברגע שלאזהרת המסע יש שם – נטלי ומורדי אוקנין – פתאום המחשבה על רחת לוקום בשוק נשמעת קצת פחות שווה את הסיכון. תמונות של בתי חולים קורסים מחולים בקורונה, או טנקים נלחמים ברחובות – וגם סיפורים על תיירים שמשלמים את מחיר הקרבות בין המדינות, אלה יכולים להבהיר לישראלים מה מסוכן. אבל כשישראלים הופקרו לנסוע למדינות רוויות קורונה, וכשהחלטות על הורדת רמת האיום בסיני, וחידוש טיסות לשארם א-שייח מתקבלות כמתנה ישראלית, אפשר להבין למה אף אחד לא לוקח את רשימת האיומים האלה כמשהו מפחיד.
כבר מעייף להגיד, אבל גם כאן הפתרון הוא הסברה. לא מספיק לפרסם רשימת אזהרות מסע בכל סבב של חגים, ולהגיד "נו נו נו" למי שבוחר ביעד הזול והמסוכן. אם באמת מסוכן, תפחידו אותנו, תזכירו לנו למה בדיוק מסוכן (ועל הדרך תדאגו להנגיש את המידע בצורה קצת יותר נוחה, כי האתר שמרכז את אזהרות המסע ממש רע).
ישראלים מסתובבים עכשיו בחו"ל בהרגשה שמגיע להם – היינו בסגר כל כך הרבה זמן, הפרנסה נקלעה לטלטלה, וגם ככה הכול פה כל כך יקר. מגיע לנו לטוס לאן שנרצה, במיוחד אם זה מקום זול שהטיסה אליו יותר קצרה ובטוח פחות שוברת כיסים מנסיעה לאילת. מגיע לנו, כי התחסנו. מגיע לנו, כי אנחנו ישראלים, תמיד מגיע לנו.
הבעיה עם אזהרות מסע היא חוויית התייר. מי שהגיע לסיני, גם לפני הירידה ברמת האיום, נתקל באנשים שכל מה שהם רוצים הוא להבטיח שתחזור שוב. הקונקשן בטורקיה הוא באמת מהנסבלים ביותר, וכל מי שחוזר מאיסטנבול, גם בשנים האחרונות, מספר על אירוח מושלם. האנשים ברחוב לא קמים בבוקר ותוהים מה רוצה ארדואן, וכמו אנשים בכל רחוב, מעדיפים להתפרנס ולהבטיח שימשיכו להתפרנס, גם אם זה מכסף ישראלי.
ולכו תנצחו שיחה בארוחת שבת שבה דודה שלכם מספרת כמה מדהים היה להם בטיול לטורקיה, ואיך זה בכלל לא מה שרואים בחדשות. למי תאמינו, לגורמים המדיניים שמקבלים החלטות שאתם אפילו לא בטוחים על מה ולמה הן התקבלו? או לדוד שחזר עם בלורית חדשה.
