הפרנויה תופסת אותך כבר בלובי. הגענו באישון לילה, סחוטים מפסגת נאט"ו שחסמה כל כביש וחלקה טובה בעיר עם אלפי חליפות ועקבים מכל רחבי העולם. דלפק הקבלה היה כל כך מואר ומסנוור עד שהדיפלומטית הצ'כית שעשתה צ'ק אין לידינו כמעט מועדת בדרך למעליות. בהגעה לקומה השנייה, אני מקבל SMS: "ברוך הבא למלון. חוק ווטרגייט: לוודא שהרשמקול כבוי".
ברוכים הבאים ל"חדר הסקנדל" בווטרגייט
(צילום: דניאל אדלסון)
על המפתח לחדר כתוב: "אין צורך לפרוץ פנימה", ובעוד אנחנו עומדים מול שלט חדר "הסקנדל", פתאום הקליטה באייפון נעלמת ומתחלפת ב-SOS בפינה העליונה של הצג. מחוץ לחלון משקיף מעליי דגל סעודיה שמתנוסס על גבי בניין השגרירות המרשים שלהם. אני נכנס לחדר, פולט "וואו!" לאוויר לנוכח עיצוב הפנים הסבנטיז המדויק של מעצבת התלבושות של הסדרה זוכת האמי "סקנדל", ומיד קורס לתוך המיטה המפנקת.
כעבור כמה שעות אני קם מיוזע: "כל אנשי הנשיא!" אני זועק לשמיים ומבין שנרדמתי עם החלוק של המלון שמכונה - כמה ראוי - ה-Cover up robe. כל כמה שעות האסלה מקבלת חיים משל עצמה ומורידה לבדה את המים ואני שם לב שהאור על הטלפון הקווי של החדר לא מפסיק להבהב, הקו מנותק, והאור בארון אף הוא נדלק מעצמו. גם אם זה טריק ישן ומוכר של איקאה, כשזה קורה בחדר המלון ששימש חמ"ל המבצעים לפריצה שתוליד את סקנדל הפוליטי המפורסם בתולדות ההיסטוריה - זה שאחריו כל פרשה תקבל את הסיומת "גייט" - הכל מקבל נופך אחר.
אני מתחיל להתפשט, אבל מסתכל לצדדים - מישהו מרגל אחרי? בבוקר למחרת מרגיעים אותי אנשי השירות האדיבים בלובי המסנוור, לבושים בחליפות שעוצבו במיוחד על ידי מעצבת התלבושות של הסדרה "מד מן" כדי להפוך את שנות ה-70 לעובדה מוגמרת במלון. אני לגמרי מקבל את ההסבר שמדובר בצירוף מקרים של היקום ואף שייח סעודי לא רודף אותי, ובכל זאת, אני מסרב להוריד את החלוק עד סיום הביקור. לך תדע אם הרשמקול שם בפינה עובד, או כל אחד ממרוביליית המרגלים בחדר, שהפך לסוג של היכל תהילה ליום ההוא 17 ביוני, 1972.
בחדר פזורים כספת ענקית ששימשה את מרגליו של ניקסון, משקפת דרכה בחנו כל תנועה במשרדי המפלגה הדמוקרטית ששכן ממול, מכונת כתיבה מהתקופה, ספה אדומה שכמו נלקחה אף היא הישר מהסט של "מד מן", רולודקס עם כרטיסיות שבו אורחים קודמים הותירו את שמותיהם (וגם, כי בכל זאת אמריקה, פרסומות לעסקיהם). מעל מדף ספרי הבילוש, הפטיפון ומכשיר ההקלטה, הקירות מכוסים בכותרות עיתונים שמבשרים על הסקנדל וציטוטים של ריצ'רד ניקסון שניתן לבלבל בקלות עם אלה של מועמד לנשיאות מזמננו: "כשהנשיא עושה זאת, זה אומר שזה לא בלתי חוקי". ציטוטי הנשיא ה-37 של ארצות הברית והיחיד, בינתיים, שהתפטר מתפקידו, ירדפו אותי בכל מקום במלון, כולל בתחתיות של הכוסות ובכל נסיעה במעלית.
תקראו לזה גימיק, אבל המלון הזה יודע לחגוג את ההיסטוריה שלו, ובכך מנסה לבדל את עצמו מבין מלונות היוקרה האחרים החביבים על דיפלומטים ומשלחות מדיניות בעיר כמו הג'פרסון, הווילרד או המייפלאואר. זה לא שהוא נופל מהם - יש פה רופטופ בר עם נופי שקיעה עוצרי נשימה, חדר כושר וספא מהטובים שחוויתי, בוודאי במלון, סרוויס חמישה כוכבים עם שירות חדרים שמגיע לחדש לך את המלאי גם באמצע היום פלוס קוביות קרח (מה פשר האובססיה של אמריקאים עם קרח?), חללים וחדרים מרווחים בעיצוב מודרני של האדריכל הישראלי רון ארד.
הבעלים היהודים-אורתודוקסיים של המלון, בני הזוג הניו יורקי ז'אק ורקל כהן, שקנו אותו ב-2010 תמורת 45 מיליון דולר, השקיעו בשיפוץ ועיצוב מחדש בסכום של 125 מיליון דולר נוספים. רקל, שלמדה עיצוב בעצמה והיצירות שלה מפוזרים במלון, בחרה בארד ובמעצבת התלבושות של "מד מן" ג'ני בריאנט כדי לממש את חזונה להומאג' להיסטוריה של המקום עם טוויסט מודרני. בריאנט הקפידה עד לרמת העניבה של עובדי המלון - בדפוס דמקה, על שמו של הקוקר ספניאל של ניקסון. אפילו המטריות שמחכות לך בחדר עוצבו על ידה. לחדר ה"סנקדל" כהן אף גייסה, כאמור, מעצבת תלבושות נודעת אחרת - לין פאולו, מהסדרה, ובכן, "הסקנדל" - ובאמת כל מי שראה את נפתולי העלילה בין ליב פופ לנשיא הנכלולי יזהה מיד את הסגנון האישי שלה כאן.
כנראה עם זאת שאת מי שמוכן להוציא 2,000-1,300 דולר ללילה בחדר בקומה שנייה עם מרפסת שמשקיפה היישר לחלון המשרד שממול - כל זה פחות מעניין. האורחים נוהרים לכאן כדי לקחת חלק בחתיכת היסטוריה - ואולי אף יותר מזה כי המלון מדווח על גניבה של מגבות, חלוקים ופריטים אחרים עם לוגו ווטרגייט, בשווי מאות אלפי דולרים, כמזכרות. היום גם אתם יכולים לישון בחדר שבו הכל התחיל, או למעשה הסתיים, ומי שלא יכול לאפשר לעצמו את תג המחיר היקר, יכול תמורת 120 דולר (או 75 דולר לבאי המלון) לערוך בחדר סיור מודרך.
שאר החדרים, למרבה אכזבתה של נהגת האובר שהורידה אותנו כאן וציפתה לטיפ יותר משמן, מתומחרים במחיר סביר לגמרי יחסית לאזור ולרמת הפינוק, ויכולים לרדת לפחות מ-200 דולר ללילה. רק אל תשכחו לחשב בנוסף את ה-Urban Resort Fee השנוי במחלוקת שנהוג במלונות רבים בארצות הברית ומוסיף לכם בצ׳ק אאוט – כ-43 דולרים ללילה תמורת "חבילת שירותים" בסיסיים כמו מגבות ובקבוקי מים, בין אם ביקשתם אותם או לא.
טיפ שלמדנו בדרך הקשה - ללא קשר למלון זה או אחר: אף פעם אל תסמנו אדם בודד בהזמנת חדר. הרבה מלונות נערכים לכך בהתאם, גובים ממכם אותו מחיר כמו לזוג אבל מספקים חצי מהמלאי בחדר. תיון אחד, קפסולת קפה אחת, כוס אחת בשירותים - איפה לעזאזל אמורה לנוח מברשת השניים שלי?
נקודה נוספת שצריך לקחת בחשבון כשמזמינים כאן חדר היא שהאזור די נסגר ב-22:00, כולל שירות החדרים במלון, כך שאם הגעתם באמצע הלילה וחשקה נפשכם בקצת מזון לנשמה תיאלצו להסתפק במשלוחים של מקומות כמו "מני ואלוגה׳ס פיצה" שמציע באותה נשימה גם כנפיים, גם כריכי סאב, גם סלטים, גם גירוס, גם לזניה ומה לא (פיצה למשל, שלא נצפתה בתפריט). למוכר בטלפון לא הייתה סבלנות רבה למישהו שלא יודע מה הוא רוצה, שזה די מפתיע, כי גם אתם לא בדיוק סגורים אם אתם פיצריה או שאוורמיה? בכל מקרה הוא מתעצבן עליי, אני בוחר את הדבר הראשון שאני רואה בתפריט, ומשלם 20 דולר בשביל סלט שלחלוטין הורכב מתוספות לסנדוויץ' (כלל ידוע בארה"ב, מתברר: סלט = לקט תוספות לסאב. תתרחקו). נותרתי כל כך רעב שאכלתי מסטיק לקינוח.
האמת היא שכבר מרגע פתיחת מתחם ווטרגייט ב-1963, כעשור לפני הסקנדל - הוא כיכב בכותרות. הוא היה אחד מפרוייקטי הנדל"ן המעורבים הראשונים בעיר וכלל בנייני מגורים, משרדים ומלון, וגם אחד הראשונים שנבנה כולו על ידי זרים: חברת הנדל"ן האיטלקית בבעלות הוותיקן אז - Società Generale Immobiliare. לימים שמה של ענקית הנדל"ן יקשר בפרשיות שחיתות לאורכה ולרוחבה של אירופה, בהן הקמת קרן פנסיה פיקטיבית לעובדי חברת הדלק של הוותיקן, שוחד לשופט שנשלח לבדוק התנהלות לא ראויה בפרויקט אחר, וקשירת קשר עם ראש המאפיה בסיציליה. אך היא תמיד הקפידה על איכות ויוקרה בפרויקטים שלה, ולצורך העניין היא בחרה באחד מהאדריכלים האהובים על הדיקטטור מוסוליני - לואיג'י מורטי - לעצב את מתחם ווטרגייט.
כמו הרבה מונומנטים ברחבי העולם, גם במקרה זה המקומיים בתחילה שנאו את פאר היצירה. חלקם ביקרו את הצורה המתעקלת, שלא מתאימה לבתים הקולוניאליים היפהפיים של שכונת ג'ורג'טאון המבוקשת הסמוכה, אחרים הלינו על האלמנטים הדקורטיביים על המרפסות שנראים כמו קונוסים קטנים וזכו לכינוי "שיני דרקון". ה"וושינגטון פוסט" הגדיל לעשות וכתב שעיצוב המתחם החדש מתאים לאזור כמו "רקדן חשפנות שמופיע בהלוויה של סבתא שלך".
אבל זה לא הרתיע את הרוכשים, האצולה הפוליטית של העיר, לחטוף מהר את הדירות במתחם, על אווירת הקאנטרי קלאב שלו על שפת נהר הפוטומק שגם העניקה לו את שמו: כשער אל אגן הגאות והשפל של הנהר המתפתל. בין שאר הדיירים לאורך השנים ניתן למנות את השחקנית אליזבת טיילור, שופטת העליון היהודייה הראשונה של ארצות הברית, רות ביידר גינסבורג, מזכירת המדינה לשעבר קונדוליסה רייס, הסנאטור בוב דול וגם מוניקה לוינסקי שגרה כאן עם אמה בזמן שהייתה מתמחה בבית הלבן ונקשרה בסקנדל מסוג אחר לגמרי.
למרות שההנהלה של המפלגה הדמוקרטית (DNC) שיכנה כאן את משרדיה, החיבה של הרפובליקנים למתחם העניקה לו את הכינוי "הבסטיליה הרפובליקנית" ובתקופת רייגן נודע כ"הבית הלבן המערבי" בגלל המספר הגדול של פקידי ממשל שגרו בו. זה המשיך לתקופת ניקסון: מזכיר המסחר שלו, מוריס סטנס, קנה במתחם יחידה ב-130 אלף דולר, שאשתו עיטרה בעורות נמר, נבי פילים ומזכרות אחרות ממסעות ספארי אפריקאי. ג'ון מיטשל, התובע הכללי של ניקסון, קנה דופלקס עם שלושה חדרי שינה ב-325 אלף דולר - הסכום הגבוה ביותר שנרכש אז על ידי פוליטיקאי. אשתו מרתה נהגה לערוך שם מסיבות מפוארות, כולל את מסיבת הכלולות לבתו של הנשיא, טרישה ניקסון. היום, אגב, לא תמצאו במתחם דירה בפחות מ-1.2 מיליון דולר, והמחיר ההתחלתי הזה יכול להאמיר בקלות גם ל-6 מיליון.
החיבה הזאת של אנשי המפלגה הרפובליקנית למתחם גם תוביל כנראה לאישור הקליל של מבצע הריגול היצירתי במקום, על ידי אותו מיטשל שהתפטר מתפקידו על מנת לעמוד בראש ה"ועדה לבחירה מחדש של הנשיא", ערב הבחירות לקדנציה שנייה של ניקסון.
עוד בטרם התפוצצה כל הפרשייה, הנשיא היה פרנואיד לא קטן שחשש מהדלפות בבית הלבן, ולשם כך שכר את מי שכונו "השרברבים של הבית הלבן" שהיו אחראים לטיפול בדליפות. ביניהם היה גם סוכן ה-FBI לשעבר, גורדון לידי (שלימים התברר כמטורלל לא קטן שהושפע מנאומיו של היטלר). הוא חבר לג'יימס מק׳קרוד, בכיר ב-CIA לשעבר, כדי לנהל מבצעים חשאיים עבור הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא. השניים הם אלה שרקחו את מבצע הפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית במתחם כדי לנסות ולמצוא קצת רפש. לימים יסבירו שהיו כל כך מונעים אידאולוגי כי חששו שאמריקה תהפוך לסוציאליסטית, עד שנתנו לעצמם אור ירוק מוסרי לעשות כל מה שרק צריך. וגם המחשבה שניקסון יחון אותם בסוף, סייעה להם לא מעט מחשבתית ביישום זממם.
במבצע שאושר על ידי הדייר מיטשל, הם הצליחו לפרוץ למשרדי המפלגה ב-28 במאי, 1972, בזכות מסקינגטייפ שהדביקו על דלת הכניסה ומנע את סגירתה המוחלטת. הם פיזרו את מכשירי ההקלטה, וחזרו לביתם שמחים וצוהלים על הצלחת המשימה. אלא שכעבור ימים ספורים התברר שההקלטות לא עבדו וכל מה שהצליחו לשמוע במכשירי הקשר זה את תקתוקי מכונת הכתיבה של המזכירה. הם החליטו לחזור למשרד כדי לבדוק את מכשירי ההאזנה, לכוונם מחדש ועל הדרך גם לצלם מסמכים. ב-17 ביוני הם שכרו את החדר במלון, לימים הסקנדל, שהפך למפקדה של המבצע. החדר בקומה השנייה נבחר דווקא בגלל המרפסת שלו, שמצד אחד השקיפה בהיחבא על משרדי המפלגה בקומה השישית, ומצד שני איפשרה גם נקודת תצפית על הכניסה למתחם למקרה שכוחות המשטרה יגיעו למקום.
כמו במבצע הפריצה הקודם, אחד מארבעת אנשי השטח, מרביתם קובנים כמובן, נשלח להדביק מסקנטייפ על ציר הדלת, אלא שהפעם הוא עשה זאת בצורה אנכית ולא אופקית, וגם שכח, אפעס, לצבוע אותו בשחור. זאת הייתה הטעות הגורלית שלימים תעלה לניקסון בכיסא.
באחד מסיורי הביטחון השגרתיים שלו במתחם, הבחין השומר פרנק וילס באותו סרט הדבקה מבצבץ שמונע סגירה של הדלת. בתחילה חשב שמדובר במעשה מכוון של צוות הניקיון וביקש מהם לא לעשות זאת שוב. כשחזר כעבור כמה שעות וראה את המסקינגטייפ מודבק חזרה באותו מקום - הוא כבר התחיל לחשוד. הוא הזעיק כוחות משטרה, והבלשים הראשונים מגיעים על לבוש אזרחי, עם וסט היפי ברוח התקופה. הפורץ שהיה אמון על המשמר היה כל כך דבוק למסך בצפייה בסרט האימה Attack of the Puppet People עד שבכלל לא שם לסכנה. כשמגיעה סוף סוף הפקודה מחדר המלון לסגת, זה כבר מאוחר מדי. הפורצים לא שמעו את רשת הקשר והשוטרים במדי היפים תופסים אותם על חם.
הידיעה על ניסיון הפריצה למתחם הייתה כנראה נבלעת בעמודי העיתונים אילולא שני כתבים צעירים ורעבים של ה"וושינגטון פוסט" החלו לרחרח לאחר שהבינו שבין העצורים הקובנים החשודים הרגילים, יש גם סוכני ביון לשעבר. את העלילה המלאה אודות העיתונאים בוב וודוורד וקרל ברנסטין ניתן לראות בסרט הקאלט "כל אנשי הנשיא" בכיכובם של רוברט רדפורד ודסטין הופמן, אבל במציאות לקחו כמעט שנתיים של חקירה מאומצת ופרסומים יומיומיים כדי שהנושא יישאר על סדר היום הציבורי - עד שהנשיא הודה באחריות והתפטר.
ניקסון הכחיש בהתחלה, ולעיתונאים לא נותרו הרבה חבלי הצלה, עד שקיבלו יום אחד טלפון מ"גרון עמוק" - מי שיתברר לימים כמארק פלט, המשנה לראש ה-FBI אז. הוא עודד אותם להמשיך בפרסומים, הדליף פרטים מהחקירה המתנהלת, ואמר להם בפשטות: Follow the money. זמן קצר לאחר מכן פרסמו העיתונאים כי על אחת ממעטפות המזומן שהועברו לפורצים כתשלום הופיעו פרטיו של הווארד האנט, יועץ בכיר בבית הלבן אז, וחבר של כבוד בצוות "שרברבי הבית הלבן" של ניקסון. מאותה נקודה הטבעת סביב צווארו של ניקסון הלכה והתהדקה עד שנמצאו לבסוף ההקלטות שלו מורה בקולו לאדריכלי הפריצה כיצד לפעול וכיצד לשלם לפורצים. בשלב זה כבר היה חייב להתפטר - לפני שיפטרו אותו.
עם פרוץ הפרשה ובצל ההאשמות החמורות נגד ניקסון, חלק מהבעלים של ווטרגייט העדיפו שלא להזדהות כשותפים במתחם ומכרו את מניותיהם. הם חששו שזה יפגע במוניטין המקום ויורד את ערך הנכס, אבל אפקט הסקנדל שהוביל להתפטרות היחידה בתולדות ארצות הברית של נשיא מכהן היה כה גדול עד שבמלון החליטו שאם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם והחלו במדיניות חדשה שנועדה להזכיר לכולם שהוא אכן היה שותף למאורעות ההיסטוריים שהתרחשו כאן.
היום המלון לא מתנצל על השם שהוא נושא – להפך, הוא חוגג עליו. האדריכלות שבתחילה חטפה קיתונות של ביקורת על מראה אוניה אימתנית הפכה לחיבה למקום כמו למגדלור, והתככים ומורשת הקרב על נשיאות ארצות הברית, עם פעולות נועזות של מרגלים וחלוצי ההאקרים של ימינו שמצליחים לפרוץ למערכת התקשורת של המפלגה הדמוקרטית מושכים לכאן עשרות אלפים מדי שנה. הסקנדלים הגדולים שהתרחשו כאן הפכו את מלון ווטרגייט לסיפור בפני עצמו, וכל פינה בו מספרת את הסיפור של אמריקה.
הכותב היה אורח ב"חדר הסקנדל"
